עוד לפני שהאלבום החדש של בילי אייליש בכלל יצא, אפשר כבר להגיד בביטחון שהיא צלחה את סכנת האלבום השני. אתם יודעים, האיום הזה שמרחף מעל הראש של כל מוזיקאי שמתפוצץ עם האלבום הראשון שלו, ועכשיו עליו לעמוד באתגר שימור ההצלחה.
כבר בסוף 2019, רק חצי שנה אחרי יציאת אלבום הבכורה האימתני שלה When We All Fall Asleep, Where Do We Go?, היא שיחררה את השיר Everything I Wanted שהפך את אותה לזוכה שנה שנייה ברציפות בפרס הקלטת השנה בטקס הגראמי.
בשבועות האחרונים היא כבר ריסקה את האינסטגרם (ואז את השרת) כשצבעה לבלונד והכריזה על האלבום הבא שלה, Happier Than Ever, שצפוי לצאת בסוף חודש יולי הקרוב, ואז שברה הכל שוב בתחילת השבוע כשפורסמו הצילומים המפתיעים והמהממים שלה למגזין ווג הבריטי שמציגים אותה לראשונה בקריירה בבגדים צמודים וחושפניים, אחרי שנים של הסתרה תחת טרנינגים וסווטשירטים אוברסייז ששמרו על מבנה הגוף שלה בגדר מסתורין.
ובכל זאת, יש משהו שמוכרחים לומר ואסור להתעלם ממנו: יש משהו חמוץ-מתוק באופן שבו בילי אייליש עושה כותרות ומשמרת את ההצלחה שלה לאחרונה. מצד אחד זה משמח לראות אותה חוגגת את עצמה ואת הגוף שלה, וכיף לראות אותה מצליחה להמשיך להפתיע בכל בחירה מוזיקלית ואופנתית שלה. מצד שני זה ממשיך להנכיח את הפער הלא הוגן בין הציפיות שכוכבות פופ נדרשות לעמוד בהן לבין הדרישות שמוצבות מול כוכבי פופ מהמין שממול.
כבר עשורים שנשים כמו טיילור סוויפט, ביונסה וליידי גאגא משנות בכל אלבום את הסאונד שלהן, את צבע השיער ואת סגנון הלבוש בשביל להישאר רלוונטיות בעיני הציבור, בזמן שגברים כמו דרייק, ג'סטין ביבר ואד שירן ממשיכים להוציא פחות או יותר את אותו שיר במשך שנים, משמרים את אותה אסתטיקה עצלה, ומתחזקים את מעמדם בתור כוכבים ענקיים ומצליחים.
אי אפשר לדעת בוודאות, אבל אפשר בהחלט לשער בביטחון שאם בילי אייליש הייתה מקדמת את האלבום הבא שלה עם לוקים זהים לאלו שהיא לבשה בתקופת האלבום הקודם, ועם שירים שחולקים את אותו סאונד כמו הלהיטים הקודמים שלה - הבאזז סביבה וסביב האלבום החדש לא היה גדול באותה מידה - וזה מובן לחלוטין, כן?
כשאמן גדול ואהוב מתנסה בסאונד חדש ומרחיב את הגבולות המוזיקליים שלו לז'אנרים חדשים זה בהכרח עילה לעניין ציבורי. אבל גם השיר החדש והיפה שאייליש שחררה בשבוע שעבר, בלדת גיטרה אקוסטית שנשמעת 180 מעלות משירים כמו Bad Guy, זכתה להרבה פחות תשומת לב אינטרנטית מהצילומים החושפניים שלה לווג.
עכשיו אם דרייק, לשם השוואה, היה מוציא עכשיו שיר חדש שנשמע בדיוק כמו עשרים הלהיטים האחרונים שלו, ובמקביל מצטלם לשער של ווג בתחתונים, סביר להניח שהשיר היה הופך די מהר ללהיט ענק בזמן שתמונת השער הייתה מספקת כותרת צדדית בלבד. לעומת זאת, כשבילי אייליש, מוזיקאית לפני הכל, מוציאה שיר חדש ומעולה שבו היא כן משנה לגמרי את הסאונד שלה, ובמקביל צובעת לבלונד, הבלונד הוא זה שתופס את מרבית תשומת הלב בזמן שהשיר החדש נותר בגדר ידיעה פחות מעניינת.
במרבית תחומי החיים, העולם דורש מנשים להתאמץ הרבה יותר ובמקביל מתגמל אותן הרבה פחות. כך גם במוזיקה - ובעיקר בפופ. אנחנו דורשים מכוכבות הפופ שלנו קודם כל להיראות מעולה ולהפתיע אותנו בבחירות האופנתיות שלהן, ורק אחר כך גם להתמיד בחידושים מוזיקליים שיוכיחו שהן ראויות למקום שלהן בפסגה.
גברים, כאמור, נדרשים להרבה פחות מכך וזוכים להצלחה זהה במקרה הטוב, ורבה יותר במקרה העוד פחות הוגן. אני מבסוט מבילי אייליש על היצירתיות, על האומץ לחשוף את הגוף שלה כמו שהיא לא עשתה בעבר, ועל ההתחדשות המוזיקלית המתמדת שלה. ועדיין, אני מאחל לה ולעמיתותיה בתחום שתהיה להן את הפריבילגיה להוציא איזה מוזיקה שהן רוצות, גם אם היא לא מלווה בבחירות אופנתיות מרעישות ובשינוי תדמית מתמשך - ועדיין למרות הכל, להישאר בטופ.