לפני קצת פחות מ-20 שנה הגיע אליי הביתה חבר עם מיני דיסק שעליו הצליח להקליט אלבום חדש של להקה אלמונית. הוא התיישב אצלי בחדר והפציר בי בהתלהבות שאני חייב להקשיב לזה ודחוף. "זה מטורף מיקי! אתה חייב לשמוע".
בשיר הראשון שהוא השמיע לי קפצה איזו שורה שכבר נתקלתי בה ברדיו: "אני לא מפחד, כי אני לא מהחנונים, מפוצץ ת'מלעיזים כמו היו חצ'קונים". עכשיו למרות חיבתי העזה כבר אז להיפ הופ שכמעט ולא היה קיים בישראל – משהו לא הסתדר לי בחרוז שנשמע כאילו נעשה חצי בצחוק, ובתגובה ילדותית למדי, החזרתי את האוזניות לחבר ואמרתי לו בביטחון: "עזוב אותך, אין שום סיכוי שזה יתפוס".
20 שנה עברו מאז כאמור, והדג נחש היא כמובן הלהקה הכי מצליחה, פורה ויציבה היום בארץ, עם עשרות להיטים שלא מפסיקים להתנגן כבר שנים בזמן שאני אוכל את הכובע - והאמת? הוא טעים לי מאי פעם.
באחד האייטמים הראשונים שפורסמו עליהם בזמנו, נכתב: "'הדג נחש' מודעים כנראה לקשיי ההשתלבות של מוזיקה ישראלית צעירה ברדיו, ומנסים לא לפתח ציפיות מרחיקות לכת - מה שנקרא בסרטים הוליוודיים 'אל תתפטר מהעבודה היומית שלך'. סטריט, הסולן, היה שמח אם היה באפשרותם לזנוח את העיסוקים המטריאליים שפורטו לעיל ולהתמקד במוזיקה".
ובכן, זה בדיוק מה שקרה ובצורה שהם לא יכלו לדמיין, וככל שאני מתאמץ לחשוב על זה, אני לא מוצא להקה ישראלית (גם מז'אנרים אחרים) שהצליחה להמציא את עצמה שוב ושוב ובכל פעם מחדש. שיא אחרי שיא, להיט אחרי להיט, בלי נפילות באמצע ולאורך 20 שנה.
קשה לקבוע אם "המכונה של הגרוב" הוא האלבום הכי טוב שלהם, אבל אין ספק שהיה שם משהו חדשני, חתרני, עדכני, ובו זמנית נצחי מבחינה מוזיקלית וטקסטואלית גם יחד. אלבום שהוא חגיגה לירושלמים, לבנטינים, פעילי שלום, אנשי קשי יום ועברייני צעצוע. מדובר בחגיגה 100% ישראלית, ונראה שבשביל זה הם נולדו, ועד היום גם נשארו הכי טובים שיש בקטגוריה הזו.
בדיוק מהסיבה הזו, החלטנו לכנס את חברי הלהקה, המפיק המוזיקלי האגדי של האלבום, וגם ראפר ישראלי שגדל עליהם כדי להיזכר, לזכור, ובעיקר לא לשכוח את אחד האלבומים הכי פורצי דרך שנוצרו כאן.
שאנן סטריט
"לפני 20 שנה, כשאנחנו מאוד נאיביים ומחוייבים, הקלטנו והוצאנו את אלבומנו הראשון 'המכונה של הגרוב'. האמנו באדיקות דתית כי כל תו היה חייב להיות במקומו ועל כל מילה הייתה מוטלת החובה להתיישב במקומה המדויק. בנוסף, באותה העת סברנו, כי אם זו אמת - אז חייבים להגיד אותה! וכך מצאו את דרכם לאלבום שירים על אלימות נגד נשים, פנטזיות על עבריינות, וביקורת על המשטרה לצד שירים על היפ הופ ועל מסיבות. שכן כל אלה היו חלק מהאמת שלנו. תשעה אלבומים ומאות רבות של הופעות נוספו לנו מאז - ומה השתנה? לא הרבה. אנחנו עדיין מאמינים שצריך להגיד את האמת, עדיין מנסים להניח כל מילה וכל תו במקומם הנכון, אנחנו עדיין מחוייבים - אבל יכול להיות שאנחנו קצת פחות נאיביים".
גיא מר
"בתחילת שנות האלפיים התכנסנו בהתרגשות רבה להקלטות של אלבום הבכורה. חלק גדול מהשירים כמו 'ג'רוזלם'; 'שלום סאלם פיס'; 'קוסאמאמק'; ו'הווליום עולה' כבר רצו איתנו בהופעות והיו מבושלים היטב. בתהליך החזרות לאלבום התגבשו כמה שירים חדשים כמו 'אף אחד' ו'לא מוותר' שבהמשך יצאו כסינגלים. אני זוכר את שיוף השירים בחדר החזרות ואז בהפסקה שומעים בהתרגשות רבה את 'לא מוותר' ברדיו. ב'מכונה של הגרוב' יש הרבה סימפולים מתקליטים ישראלים ישנים שנבעו מתהליך נבירה וחיפוש משותף של הסאונד או המשפט הנכון. אני ממש זוכר את קובי אוז כמפיק שהגשים לנו חלום גדול ושם אותנו במגרש של הגדולים".
יאיא כהן אהרונוב:
"האלבום הזה יצא ארבע וחצי שנים אחרי שהקמנו את הלהקה. שנים של חריש עמוק ברחבי הארץ במטרה עיקשת לצרף אלינו אנשים שיכירו ויתלהבו מהגרוב הירושלמי שלנו. הוצאנו שתי קלטות מהופעות מוקלטות וביקשנו להפיץ אותן, וכך אספנו את הקהל אחד-אחת דרך רשימות חברים. חברות התקליטים בגדול חשבו שזה לא משהו שיכול להצליח בארץ, ולא רצו להחתים אותנו, עד שקובי אוז שפתח בדיוק לייבל, הגיע להופעה, התלהב ופתח את הדלת להקלטת 'המכונה של הגרוב' שאותו הוא הפיק מוזיקלית. כשהרגע המיוחל הגיע בספטמבר 2000, והאלבום נולד לעולם, בחרנו לחגוג אותו באירוע חתימות על דיסקים בחנות המוזיקה המיתולוגית 'באלנס" במרכז ירושלים. שם, מאושרים כמו חתני בר מצווה, פגשנו את הקהל שתמך בנו בהופעות כל השנים, ובדיוק באותו רגע מישהו זרק "בואנה, שרון עלה היום להר הבית", שמענו אותו, אבל לא נתנו לזה להרוס את החגיגה".
"למחרת נסענו להופיע בפסטיבל בראשית ביער מגידו והיינו מוקפים באנשים יפים, באהבה ומוזיקה טובה. מה שלא ידענו (כי לא היו סלולריים) שמחוץ לבועה הזאת פרצה אינתיפאדת אל אקצא בעקבות ביקורו של שרון בהר הבית והארץ התמלאה באלימות. וכך, כשיצאנו מיער האופוריה, נתקלנו לפתע בצמיגים בוערים, והתחלנו להבין שמשהו קרה, פתחנו את הרדיו וכל האופוריה התמוססה באחת. מאז ועד היום אנחנו נעים ככה - בין אופוריה מאהבת הקהל לבין צמיגים בוערים, ובכלל הרבה דברים שבוערים פה".
קובי אוז
"הדג נחש חיזרו אחרי במרץ רב שאפיק את אלבום הבכורה שלהם. הם היו להקה ירושלמית צעירה שמפוצצת הופעות מועדונים. הימים היו אז ימי ייבוא ההיפ הופ לארץ, והלהקה הזאת ביצעה היפ הופ פאנקי מנוגן כהלכה. הרגשתי שבין שלל השירים אין את הלהיט שייפתח להם את הדלת, והייתה לי תחושה שאין מספיק דגש על שאנן, הרגשתי ששאנן צריך לבלוט כי הוא אמין ודעתן, ואומר דברים שישראל צריכה לשמוע. החתמתי אותם בלייבל שלי 'לבנטיני', ובחדר החזרות כתבנו ביחד את השיר שפתח להם את הדלת - 'לא מוותר' - שדיבר את מאחורי הקלעים של ההיפ הופ. במקום להיות 'בלינג בלינג', השיר דיבר על הקושי האמיתי במקצוע המוזיקלי. כשהלחנתי את הפזמון, הבנתי שאני שר למעשה תפקיד שתפור על מזי כהן שהסכימה לשיר באלבום, וכך היה לנו שיר שמראה גם חיבור למציאות וגם חיבור דרך מזי לגרוביות הישראלית הקלאסית. האלבום הזה הגשים את כל החלומות של כולנו, והדג נחש יצאה לחמם מופעים של טיפקס ואף התמזגנו תקופה על הבמה. עד מהרה הם הפכו לאחת הלהקות הכי אפקטיביות בישראל ובתפוצות, ואני מאוד מחזיק מ'המכונה של הגרוב' ומהלהקה המדהימה הזאת".
פלד:
"אחרי שהתעמקתי בשב"ק ס, שמעתי מאחי על התנועה שמתפתחת בירושלים בהובלת חבורת הדג שעשו את זה נכון. ב'תו השמיני' יצא לי לקטוף לראשונה את האלבום, אבל לקח לי זמן לעכל ולצלול אליו כי התרגלתי לדיסטורשיינים ובלאגן. הדג פתאום הביאו את זה בצורה יותר אלגנטית וגם מתוחכמת טקסטואלית. כיוון שהיפ הופ בעברית היה מצרך נדיר, טחנתי את האלבום כשנה, והאסימון נפל לי אחרי שהייתי בהופעה שלהם – הפכתי למעריץ גדול, ובדיעבד האלבום הזה הוא קלאסיקה של פאנק וייצוג מחאתי ישראלי. 'קוסאמאמק' הוא אחד מהשירים הישראלים שאני הכי אוהב, והדג נחש זה מפעל חיים וללא ספק ההרכב שהכי השפיע עלי לטווח ארוך".