מה קורה כשמוזיקאי מוכשר שבנה קריירה מצליחה בתעשיית הפרסום מחליט לנפץ את כלוב הזהב בו הוא חי? ובכן מתברר שמתוך אותו משבר האישי מגיעה ההתעוררות והרצון ליצור אך ורק לשם היצירה. המוזיקאי הזה אגב הוא אורי טולדנו (כן כן, הבן של).
אותו רצון עז ליצור הפך לפני כשבוע לסינגל הבכורה של טולדנו, Onsitelover שלחלוטין נשמע כמו ריליס בינלאומי עם עתיד מזהיר, כזה שיכול לכבוש קהלים בכל העולם. אז רגע לפני שיגיע העתיד, פגשנו אותו לראיון היכרות ראשון הוא הוא סיפר על ההחלטה לצאת בגיל 36 עם פרויקט סולו משלו, השנים המעצבות באל.איי וגם על הילדות כבנו של אבי טולדנו.
למרות שגדל עם אולפן ביתי שכלל פסנתר כנף לבן, אורי מספר שהוא נרתע מהתעסקות במוזיקה בילדותו והבן של הסנדלר לפעמים הולך בלי אוזניות: "היה לי מורה קשוח לפסנתר, ואחרי שני שיעורים בלבד פרשתי. האמת היא שהתחלתי לנגן רק כשלא היה אף אחד בבית – במחשכים, ובכיתה ד', כשנגעתי לראשונה בגיטרה, הבנתי שהמוזיקה היא חלק מחיי. הייתה לי מחברת שירים שבה שירבטתי כילד רגיש כל מיני מחשבות פואטיות - אבל הסתרתי אותן כי זה לא היה ממש קול בזמנו".
ואיך היה לגדול בבית כזה מוזיקלי עם אבא שהוא כוכב ענק?
"זה לא היה עניין מבחינתי כי זו המציאות היחידה שהכרתי – לצאת עם אבא אחרי הופעות ולהגיע בלילה למעריצות מתחת לבית היה הסטנדרט. בבית הספר הבנתי שזה חריג כשאמהות שאלו אותי לעתים תכופות מתי אבא בא לאסוף אותך וקיוו שאהיה חבר של הבן שלהן".
כשהשתחרר מהצבא, אורי עלה על מטוס לניו יורק בדרך אל הלא נודע שהובילה אותו לקריירה מבטיחה: "בניו יורק עבדתי בנדל"ן ואחרי זה התגלגלתי לאל.איי עם מעט אמצעים, אבל איכשהו נשארתי שם למעלה מארבע שנים. תקופה שבה הספקתי להתחתן, להתגרש, לפתוח עסק שקרס ולחגוג במסיבות ענק עם דיג'יים מכל העולם.
התלהבתי מהנעורים, אבל לפני שחזרתי לארץ, למדתי ב-SAE, שנחשב לקולג' מאוד יוקרתי ללימודי סאונד. נשאבתי לתחום, ממש עמוק פנימה, עם צעירים מכל העולם, ובעקבות הלימודים פתחתי אולפן משלי. איכשהו הגיעו אלי מהערוץ הישראלי שם בניו יורק והתחלתי להפיק להם ג'ינגלים, סאונד וקריינות. לימים זה הגיע לרמה מספיק גבוהה שיכולתי לשמוע את עצמי בפרסומות בטלוויזיה מבלי שאנשים ידעו מי זה".
במשך השנים הפיק אורי פרסומות לכמה מהחברות הגדולות ביותר בשוק כמו גולדסטאר, סודה סטרים, פייבר ואינטל, כשהוא למעשה אחראי על כל התהליך שכלל כתיבה, הפקה, קריינות ועיצוב הסאונד. אבל אז, אחרי שנים באזור הנוחות, התעורר בו רצון לקשר מחייב עם משמעות גדולה יותר כיוצר: "אני כבר בן 36 ומרגיש שהיום אני יותר גאה ביצירה שלי ויש לי מה לומר. היה איזה שריר קפוץ שהשתחרר ועכשיו מרגיש שאני יכול לעמוד בזכות עצמי, לצאת מאזור הנוחות ולשים את עצמי במקום חושפני שבסופו של דבר יעורר תחושה מסוימת אצל אנשים.
חוויתי את העולם בצורה צינית, בעיקר בעולם של הצפת תוכן שבעיני הוא קצת מוערך מדי. רבים מאיתנו חוו את התהליך מאז שפייסבוק הפך ממקום כיפי וחברותי לזירה מניפולטיבית שלא משקפת את החיים באמת. על הרקע הזה, החלטתי לייצר יותר רגעים של אמת".
איך Kayma, שם הבמה שאימצת, מתחבר לגישה הזו?
"אורי הוא הרבה דברים – שילוב של כמה זהויות בתפישת המחשבה שלי והביטוי של זה הוא בר קיימא. הכוונה היא לא לחיות את החיים על טייס אוטומטי ולקבל את המצב - אלא לתת לעצמי להרגיש הכי חי שיש. כרגע כל כולי בזה, ואני מקווה שזו רק ההתחלה בדרך ארוכה של יצירה שתבטא את אורח החיים הזה".
התהליך שעבר בדרך לאלבום הבכורה שלו נולד בבקתה קטנה בצפון הארץ שם כתב והלחין את רוב השירים שדרכם קיבל הרבה תשובות: "זה התחיל בסוג של משבר קיומי וסטנדרטי, דווקא כשעבדתי בעבודת חלומות בלי חסכים והרבה אהבה. בסוף הגעתי לשלב בחיים שעשיתי מה שרציתי, אבל עכשיו הגיע הזמן גם למשהו שאולי ישפיע על מישהו בחוץ וייתן לו כוח כי כולנו זקוקים למסרים חיוביים יותר.
יום אחד פשוט לקחתי גיטרה, מקלדת פשוטה ומזרן, עליתי לאוטו ביום חורפי קשוח ונסעתי צפונה בלי לדעת לאן. בשלב מסוים הבנתי שאני צריך להוציא דברים החוצה והשירים היו כלי ריפוי של ממש בשבילי. הקראתי לעצמי את הטקסטים ואז הבנתי שזה לא רע ויש עם מה לעבוד, והפעם בלי מחשב כמו שאני מורגל מהפקת פרסומות. התחלתי לפלרטט עם הרעיון של אלבום שלם וכך היה. הרי בסופו של דבר כולנו סטורי-טלרס - אנחנו מתעוררים בבוקר ומתחילים לספר סיפור. אנובה (חברת התקליטים) הביעו עניין כששמעו את הסקיצות הראשונות ומשם פשוט עליתי על הרכבת כי זה מה שהיה צריך לקרות בדיוק בתזמון הנכון".