השיר "עם אחד שיר אחד" היה בשעתו מיזם של אלון אבידר, איש פרסום ויזם, שגם כתב פזמונים ("הגברים בוכים בלילה"), וחשב לעצמו שאין שום סיבה שלא יהיה לנו את "We Are The World" הישראלי. זה היה בשנת 1985, ואת הלחן רקח בכישרון רב דוד קריבושי. התוצאה הייתה מפגן כוח שבו השתתפו כל כוכבי ישראל של אותם ימים, כלומר כמעט כולם; הרוקיסטים המובילים שלמה ארצי, שלום חנוך, יהודית רביץ, יהודה פוליקר, ריטה ורמי קליינשטיין, חשבו שהפרויקט חסר אמירה ונשארו בחוץ.
אני מזמין אתכם לצפות בקליפ (באיכות הגרועה שיש ביוטיוב) ולהתענג על חוה אלברשטיין שפותחת את השיר, על קטע הדואט החד פעמי של יפה ירקוני ושושנה דמארי, וגם על הרגעים היפים של אריק לביא, יגאל בשן, ג'קי מקייטן ועפרה חזה שכבר אינם איתנו. מתוך כמעט 50 משתתפים - רק שניים זכו להשתתף גם ב"קטן עלינו", הפרויקט הטרי של "אמני ישראל שרים" שיזמו סטטיק וג'ורדי (לירז רוסו וירדן פלג בשבילכם), שיצא השבוע.
יותר מכל, "קטן עלינו" הוא קריאת העצמאות של דור שלוקח בימים אלה את ההובלה. רוב המשתתפים הבולטים בפרויקט הם בני 30 ומטה - השורה הראשונה והחדשה של המוזיקה המקומית. "קטן עלינו" למעשה מגדיר דור של זמרי וזמרות פופ שכבר מרגישים חזק מספיק להציג את עצמם כ"אמני ישראל", והשיר החדש מאפיין (אולי אפילו יותר משיוצריו שמו לב) את תפיסות העולם של צעירים בישראל 2020. אבל רגע, עוד נגיע לזה.
כאמור, ב"קטן עלינו" משתתפים שניים שהשתתפו גם ב"עם אחד שיר אחד"; גלי עטרי וגידי גוב, כשבשיר ההוא הם היו הצעירים ביותר, הטריים והחמודים. ב"קטן עלינו" (יחד עם רמי קליינשטיין ושלום אסייג), הם מופיעים בתפקיד המבוגרים האחראים. למה דווקא הם? קודם כל בואו נזכור שהפרויקטים האלה אינם מדע מדויק; ההוא היה אמור להופיע וזה חלה ברגע האחרון, אבל בכללי נדמה לי שגוב ועטרי זוכים כאן לפרס בתור זמרים ששמרו על קוליות ועל קשר עם קהל צעיר - גם דרך פרסומות - כך שמבחינתם של סטטיק וג'ורדי הם גם רלוונטיים, וגם שמות שכיף להתהדר בהם. נקודה למחשבה לכל הדור המבוגר של זמרי ישראל והאופן שבו הם מתקשרים עם דור הטיק טוק.
"עם אחד שיר אחד" היה אירוע מאוד חילוני ובאווירת "שואו ביזנס". הוא אמור היה לאסוף כסף ל"נזקקים", ובהתאמה, הטקסט מכיל מילים כלליות ואין בשיר איזו זעקה. זו רגשנות גנרית שמנסה לגעת, ואין התייחסות ספציפית לזמן או מקום. זה הרגיש מיושן גם בזמן אמת. שנה אחר כך יזמו יעקב גלעד, יהודה פוליקר, דורי בן זאב ומיקי שביב "שיר אמני ישראל" חדש בשם "רוצים שלום", עם נסיון להגיד משהו אמיתי.
השיר הושק בתכנית האירוח של מני פאר בערוץ הראשון כשעוד היו שם 80% רייטינג. השתתפו בו מרגלית צנעני, פוליקר, ריטה, רמי, סי היימן, מאיר אריאל וקורין אלאל, ולצדם אמל מורקוס, והשחקנים גסאן עבאס ומכרם חורי עם מקהלת ילדים. גם השיר הזה לא ממש שרד, כי מי ישיר היום בקול גדול "רוצים שלום"? ועוד יכוון אותו לשלום עם הפלשתינאים?
כאמור, כל זה קרה מזמן. את "קטן עלינו" נכון יותר להשוות לשני מיזמים מהשנה האחרונה. "שבט אחים ואחיות" של דורון מדלי ועידן רייכל, ו"מתחילים מחדש", המיזם האמוני של גוף בשם "תן חלקנו". בואו נוריד רגע מהשולחן את "מתחילים מחדש", שיש לו גם המשך בשם "שמור עלי". אני לעולם לא אבין מה דחוף לגיא זוארץ, לי בירן, עידן חביב ורותם כהן (אם למנות כמה מהשמות הבולטים שם) להשתתף בשיר שהוא על טהרת גברים, באופן שמקבל בלי לשאול שאלות את הדרת שירת הנשים, כאילו זו תורה מסיני, ולא איזה גרסת טירוף של קיצוניות דתית שמרנית מרגיזה.
זה לא סוד שאני לא אוהב את הגל האמוני. בעיני הגל הזה הוא לא תמים, והוא הרבה יותר מסוכן ממה שנדמה. ברור שכל המשתתפים באו באווירת "לעשות טוב", "כבוד למסורת" ו"אמונה" - והם לא מבינים אפילו איזה דבר מקומם הם יצרו. לדעתי הם לא שמים לב שהפכו אותם למיסיונרים של הדרת נשים וכל מיני קלקולים אחרים - אבל הם לא הנושא הפעם.
"שבט אחים ואחיות" הוא בהקשר הזה, חשוב ומשמעותי הרבה יותר: זה הרגע בו דורון מדלי, כותב הפופ הבולט של הזמן הזה, החליט שהגיע הזמן שהוא יכתוב לישראל המנון חדש, משהו מאחד בתקופה שבה ראש הממשלה מפלג ומסית - אמר ועשה. הוא גייס את אשף המנגינות עידן רייכל, את גלגלצ, וכמובן את כל המיינסטרים האהוב על התחנה הצבאית.
הטקסט עצמו מתרפק על נוסטלגיה, על ארץ ישראל של פעם, על ירושלים, וגם מתייחס למקורות ול-12 השבטים - מה שנקרא אידישקייט. הלחן בסגנון קצת רוסי, קצת נעמי שמר. נשיא המדינה האהוב רובי רבלין, מקריא בסיום הקליפ את אחד הבתים. בקיצור - יש לנו כאן בינגו, ואני מניח שלא יהיה בעתיד טקס בכל בית ספר במדינה שבו לא יושר השיר הזה.
מבחינת המשתתפים, השיר של מדלי ורייכל ייצג באופן מושלם את המיינסטרים הישראלי - נכון לאיך שגלגלצ רואים אותו, או לפחות ראו אותו עד לפני שנתיים-שלוש. הוא מדלג בחן מעל הגל האמוני, עם חנן בן ארי הקל לעיכול ובלי ישי ריבו ונתן גושן, והוא מארח את המוזיקה הים תיכונית במינון מדולל; דודו אהרון, ליאור נרקיס ונסרין. זהו בערך. זה יותר באווירת "המיטב של ישראל" - מדיוויד ברוזה, דרך עברי לידר ועד אניה בוקשטיין. מצעד אהובי גלגלצ לדורותיהם.
אבל שימו לב, באמצע השיר מפציעים לרגע, כנציגי הדור החדש, סטטיק ובן אל תבורי. סטטיק מחייך אל המצלמה, מרים גבה ושר בקול מעט מעוות: "כאן זה בית, כאן זה לב, ואותך אני לא עוזב", ברגע היחיד בשיר שהוא קצת קריצה. כששומעים את השיר החדש מבינים שאולי סטטיק הרגיש כבר אז שהגיע הזמן שלו להיות המוביל של פרויקט כזה, ולא לשמש בתפקיד הקישוט הצעיר שקיבל הזדמנות להתמנגל עם הגדולים.
"קטן עלינו" הוא היציאה הגדולה מהארון של כוכבי הזמר הצעירים של ישראל. קבלו את נועה קירל, עדן חסון, מרגי, אליעד, סטפן, אגם בוחבוט, יסמין מועלם, אלה לי, עדן אלנה ואנה זק המתוקה, עם עומר אדם, עדן בן זקן, וסטטיק ובן אל תבורי בתפקיד המבוגרים האחראים.
נדמה לי שחוץ מנטע ברזילי ואור עמרמי ברוקמן - לא חסר כאן איש כדי לתת תמונה דורית מלאה. הנה "We Are The World" בגרסת הצעירים מאוד. הם יפים, הם לבושים נהדר, והכי חשוב יש להם אופי וקולות מהממים. כן כן, אפילו אנה זק שרובכם חושבים שהיא רק יפה וטיקטוקרית מעולה.
השיר, לפי חוקי הז'אנר, הוא בלדה עוצמתית ומתוקה, אבל סטטיק לא שכח מאיפה הוא בא, והוסיף קטע ראפ מרשים ומדויק. הזדמנות בשבילו גם לכבד את כל סצינת ההיפ הופ שממנה הוא מגיע, ויותר מזה, לסמן שבעולם החדש פופ והיפ הופ הם הדבר עצמו. הוא צירף לא פחות מ-16 ראפרים (ובראשם סאבלימינל), ובנה עבורם פרק יפה במיוחד. מה שמרשים זה שחלקם הגדול הם פרצופים שרק יודעי דבר יזהו, ומבחינתו של סטטיק הם סוג של מיינסטרים ולגמרי קולגות. האם יום אחד הם באמת יהיו מוכרים בכל בית? שאלה מעניינת.
לצד הפופיסטים והראפרים, הוסיפו סטטיק וג'ורדי את רוני דלומי ודורון טלמון מג'יין בורדו, שהם ככה בשולי הדור הצעיר מבחינת גיל. וגם את משה פרץ, דודו אהרון, נסרין וליאור נרקיס מדור הביניים הים תיכוני, וכאמור גם את זקני השבט גידי גוב, גלי עטרי, רמי קליינשטיין ושלום אסייג (שנוכחותו היא כנראה הצדעה ל"שנות ה-80" ולהערכה שיש כלפיו אחרי התפקיד הראשי ב"מנייאכ").
השיר עצמו כיפי וקליל, אבל הוא גם מאפיין סוג של מצב רוח. שימו לב לטקסט: אין בו את המילה "ישראל" ואין בו את המילים "אמונה" או "ירושלים". יש "דגל", יש "ים תיכון", "נגב", "חרמון" וזהו. לא רק שאף אחד מנציגי הגל האמוני החדש במוזיקה לא משתתף - גם הטקסט חף מכל הממבו ג'מבו החדש, ואין אלוהים - שזה דבר מאוד מרענן - גם אם זו לא הייתה הכוונה.
שם השיר, והמוטו, "קטן עלינו", הוא חזרה, לא בטוח שמודעת, לטקסטים התמימים של הסבנטיז, לגשש החיוור, ולתקופה שבה ישראל הייתה באמת חילונית, פחות מסתגרת ופחות אמונית. איך זה קרה? מחשבה אחת שלי היא שזו התגובה של הדור הצעיר כלפי הסגנון של נתניהו בישראל ושל טראמפ בארצות הברית. התגובה לשיסוי הלאומני. אין להם כוח לסמלים מפונצ'רים ולקלישאות פוליטיות. וכן, ירושלים וארץ ישראל, בהקשר הביביסטי, קיבלו ריח שהם מעדיפים לעקוף. לפחות כרגע.
וזה לא שהם שמאלנים חלילה. צריך לזכור שהדור הזה דווקא כן קשור לדת ולמסורת. הם מנשקים מזוזות, יש להם שרשראות "חי", והם משתמשים בנדיבות במושג "בעזרת השם". אני בטוח שרובם לא היו רוצים להיות מזוהים עם "שלום עכשיו", וכמו רוב בני דורם - הם ימנים יותר ואוהבים את המילה "מרכז". ועדיין, כשהם הגיעו לכתוב את ההמנון שלהם, הם נמנעו מלאומנות והתרפקות עקרה. נדמה לי שהטקסט שהם שרים מסמל איזה רצון לברוח מהסחי הפוליטי וכל מה שנודף ממנו. לתשומת ליבם של מי שמתכננים בחירות בקרוב.
האמת, זה היה יכול להיות רגע מאוד אופטימי בזמן, במיוחד שהשיר כיפי כל כך, אלמלא בין חבורת הראפרים הופיע גם הצל. אני מניח שהסיבה להזמין אותו הייתה שהוא ראפר ככל הראפרים, ואם עושים כבוד לז'אנר - גם לו מגיע. מצד שני, הצל הוא הצל הוא הצל, הוא סמל גם להרבה דברים אחרים, ויש מי שייראו בהכללתו כאן סוג של הכרה בימין בקיצוני הרואה ב"סמולנים" בוגדים, גם אם הוא עצמו טוען תמיד שהוא אינו מעודד אלימות. סטטיק וג'ורדי הזמינו אותו להשתתף. הם נניח לא הרגישו צורך לגבות אותו באחינועם ניני, או מישהו אחר שמזוהה כשמאלן.
אז מה זה אומר? האם זה חלק מקהות חושים פוליטית? זה עוד יותר משונה דווקא על רקע הטקסט של השיר עצמו, אבל אני מעדיף לראות בזה איזה סממן קיצוני של בריחה מכל דיון פוליטי. הצל הוא ראפר, הוא מוזמן, וזהו. אגב, אפרופו טראמפ ותומכיו, כל תופעת הצל ראויה דווקא בהקשר הזה לאיזה דיון מחודש - ואולי אני סתם מדחיקן.