אני לא זוכרת למה החלטתי לשמוע את האלבום החדש של הלסי. אף פעם לא הייתה לי חיבה מיוחדת אליה, אבל הספוטיפיי התעקש שכדאי לי וזרמתי איתו. אני כן זוכרת בדיוק איפה הייתי ובעיקר בדיוק איך הרגשתי כשהחלה להתנגן הרצועה השישית באלבום. משהו מדהים מילא את האוזניים שלי, ונגמר מהר מדי - אחרי דקה ושש עשרה שניות בסך הכל. הרצתי את Dominc's Interlude מההתחלה בערך עשר פעמים, הולכת ברחוב עם האוזניות ושואלת בקול - מה זה? מי זה?
זה היה דומיניק פייק (Fike). קפצתי ראש לכל מילה ותו שהוא שחרר עד אז, בעיקר כאורח בשירים של אחרים, וגם באי.פי הקטן שלו. אהבתי הכל. הרגשתי שמצאתי אוצר. התלונה המוכרת כלפי נטפליקס תקפה גם לשירותי הסטרימינג המוזיקליים: השפע הוא עומס, מייצר חוויה של כמות על פני איכות, בלאגן מבלבל שכרוך ברגשות אשמה והחמצה ודורש עבודת ליקוט ומיקוד, ופתאום הוא היה שם - זיקוק מדויק של כל מה שרציתי לשמוע. ילד עם גיטרה שמצליח לדחוס בתוך הסאונד הייחודי שלו את כל מה שטוב ומרענן בפופ, רוק, היפ-הופ, ארנ'בי ומה שמרגיש כמו עוד עשרות תתי-ז'אנרים.
אל תבקשו ממני להגדיר את הסגנון שלו, כי גם מבקרי המוזיקה של הרולינג סטון ו-NME לא ממש מצליחים ומסתמכים על ניימדרופינג של השראות אפשריות: הראפ מזכיר את ברוקהמפטון, הווייב את פוסט מאלון והליריקות את פרנק אושן. פייק הוא כאמור גיטריסט בהכשרתו אבל מוגדר כמולטי-אינסטרומנטליסט, נגן-כל. זה ניכר היטב ברב-שכבתיות של המוזיקה שלו, וכפי שגיליתי שבועות בודדים אחרי שנולדה האובססיה החדשה שלי - גם באלבום הבכורה שלו שיצא לפני קצת פחות משנה.
קוראים לאלבום What Could Possibly Go Wrong - "מה כבר יכול להשתבש" - ורק אחרי עשרות אם לא מאות האזנות ל-14 השירים ו-34 הדקות שלו, נתקלתי פתאום, במהלך שיטוט אקראי בספריית ה-VOD, בסרט דוקומנטרי קצר שמספק הסבר ברור למדי לבחירת השם. כן, מתברר שמישהו כבר עשה דוקו על הבחור שחשבתי שמעניין רק אותי (כשלא נתתי ליותר מחצי מיליארד האזנות לסינגל 3Nights לרמוז אחרת) ו"דומיניק פייק: תחילה" הבהיר שמבחינת תעשיית המוזיקה האמריקאית, כבר מדובר באגדה בהתהוות.
פייק נולד לפני 25 שנים בפלורידה, להורים ממוצא פיליפיני ואפרו-אמריקני שנכנסו ויצאו מהכלא. הוא גדל בעוני מחפיר, ובשלב מסוים גם היה חסר בית, מכר את הגיטרה כדי לקנות אוכל לאחים שלו אבל כל הזמן יצר והקליט. ב-2017 הוא הואשם בתקיפת שוטר כשניסה לחלץ את אחיו מקטטה ונכנס למעצר בית על תנאי. כמה חודשים לאחר מכן הוא הפר את התנאי הזה כשלא עבר את בדיקת הסמים ונכנס לכלא לשמונה חודשים. קעקוע הדמעה מתחת לעינו הוא העדות הכי טובה לכך.
בזמן שריצה את מאסרו, חברו הטוב והמפיק הצמוד שלו העלה לסאונדקלאוד את אוסף הדמואים שהוקלט בזמן מעצר הבית שלו וכותרתו מבקשת - Don't Forget About Me. מהר מאוד התברר שאף אחד לא עומד לשכוח את דומיניק פייק בזמן הקרוב, אחרי שהתפוצצות השירים שלו ברשת הובילה מיד למלחמה בין חברות התקליטים הגדולות בארה"ב, כשכל אחת רוצה להיות הראשונה להחתים אותו. את המשא ומתן הוא עשה בשיחות וידאו מהכלא, וקצת לפני שהשתחרר חתם על חוזה עם הלייבל קולומביה רקורדס, שם שמו צ'ק של של ארבעה מיליון דולרים על אלבום הבכורה שבקושי התחיל בכלל לחשוב עליו.
אז מה כבר יכול היה להשתבש? הכל, ובשלב מסוים נראה שזה מתקרב לשם. פייק נלחץ, התקשה למצוא את הקול והקו שלו, כובד הציפיות העיק עליו והאלבום התעכב. היום אפשר לשמוע את זה בבירור בהרבה ממילות השירים, במיוחד ב-Cancel Me המעולה, בו הכוכב מביע משאלות אובדניות במובן התעשייתי-תרבותי: "אני מקווה שיבטלו אותי, כדי שאוכל לחזור להיות עם המשפחה שלי. אני לא רוצה להיות בטלוויזיה אף פעם, לג'ימי קימל לא כדאי לפגוש אותי. אני מקווה שיעשו לי מי טו".
אבל פייק לא "בוטל", והאלבום יצא וגרף ביקורות משתפכות. ג'ימי קימל אמנם טרם פגש אותו, אבל פאלון כן, ולפני חודש הוא גם הופיע אצל ג'יימס קורדן עם הלהיט החדש והלא צפוי שלו - קאבר ממכר ל-The Kiss of Venus של פול מקרטני, אותו הקליט עבור האלבום החדש של החיפושית האגדית (בו אמנים שונים מבצעים גרסאות שונות לשיריו. מיותר לציין שזו של פייק היא המצליחה והמדוברת מכולן). הוא גם התארח באלבום האחרון של ג'סטין ביבר, נבחר להוביל את סדרת המופעים הוירטואליים של "פורטנייט", מתחזק זוגיות עם השחקנית היפהפייה דיאנה סילברס, מחליף צבעים בשיער ועדיין מככב בצמרת כל רשימה שמונה את "הקולות המבטיחים של הרגע".
אז דומיניק, אם אתה קורא את זה (או את כל ההודעות הפרטיות ששלחתי לך באינסטגרם), תדע שמבחינתי ההבטחה קוימה מזמן. נראה לי שגם מבחינת שאר העולם, איתו אני נאלצת לחלוק עכשיו את התגלית שכה נהניתי לנכס לעצמי. תודה על המוזיקה, ותודה על ההזדמנות להגיד "אמרתי לכם" לכל מי שלא היה להם כוח לשמוע עכשיו את השם והאלבום שקדחתי עליו במשך שנה. עכשיו עזבו הכל ושימו את Wurli בפול ווליום על ריפיט, לפחות עד שייצא האלבום השני.