זה קרה בחופש הגדול אחרי כיתה ח'. במעבר הקצת מפחיד בין בית הספר היסודי "ארלוזורוב" שבחדרה לבית הספר התיכון החקלאי בפרדס חנה. בתכנית הצהריים המשונה ב"גל הקל" (היום קוראים לזה כבר רשת ב'), בהגשתם של אהוד מנור, רבקה מיכאלי והמומחה למוזיקה שאול גרוסברג - השמיעו את האלבום החדש של אחד, דייוויד בואי שמו, שנקרא בפיהם "עלייתם ונפילתם של זיגי סטארדסט והעכבישים ממאדים".
הם הסבירו גם שבואי הזה הוא "דו מיני" ויש לו תדמית "אנדרוגינית". אני הכרתי תמונות של בואי הזה מדו שבועון מוזיקה גרמני בשם "pop" שהתחלתי לקנות באותה תקופה. לא היה לי כל כך ברור מה כתוב שם, אבל התמונות דיברו בעד עצמן; המון גברים עם איפור, שיער ארוך ובגדים נוצצים שמופיעים על במות. הדבר הזה משך אותי מיד.
חודש אחר כך הגיע לחנויות התקליטים הגרסה הישראלית של האלבום, שזה אומר שהצד הקדמי היה צבעוני, והצד האחורי, כנראה כדי לחסוך בכסף - היה בשחור לבן. אבל אני ראיתי את התמונה על העטיפה והבנתי שמצאתי את האדם שאותו חיפשתי, האיש שישנה את חיי: הוא עמד בתוך תא טלפון, לבוש בחליפת גוף נוצצת, והוא היה הכי יפה בעולם.
המבט שהישיר קדימה סימן לי להירגע: "יהיה בסדר ילד, אתה לא לבד בעולם". רצתי הביתה עם התקליט, הנחתי אותו על הפטיפון ולא האמנתי למשמע אוזני. התיפוף הרגוע בקצב מונוטוני, פריטת הגיטרה, ואז הקול של דייוויד בואי שר את "Five years" ריגש אותי באופן שלא הכרתי עד אז. אלה היו הצלילים הכי יפים בעולם. עשור אחר כך, כשהקשבתי לאלבום הראשון של הסמית'ס, שגם הוא מתחיל בתיפוף כזה דומה ומדיטטיבי כמעט - הרגשתי את אותה תחושה, הפעם בתור בן 25. אבל בואו לא נסטה מהנושא.
עברו הרבה שנים מהרגע שהקשבתי ל"זיגי סטארדסט" ועד שהבנתי לעומק את כל ענייני המגדר והמשיכה המינית. אבל כדי לשנות את הטעם המוזיקלי שלי, לא היה צריך לחכות יותר מדקה. במקום אלבומים של הקרפנטרס, האוסמונדס ופול מקרטני, התחלתי לחפש אלבומים יותר מורכבים, רועשים ומתוחכמים. בתיכון פגשתי לראשונה חבר מתל אביב שכבר הכיר את כל הדברים האלה, ויחד צללנו לים של להקת יס, לארוחה האחרונה של ג'נסיס וכמובן לתוך מנסרת האור של הפינק פלויד. אבל עם כל הכבוד, כשהגיע "Aladdin sane" עם הצילום הכי יפה בעולם, והאיפור הכי מתוחכם - העסק נסגר סופית. מאז דייוויד בואי הוא האליל הגדול שלאורו התפתחו חיי.
השבוע ביליתי שעות ארוכות מול היוטיוב. ראיתי את כל הקטעים של בואי מופיע בתכנית המוזיקה האנגלית האגדית "טופ אוף דה פופס", החל מההופעה הראשונה עם "Starman"' ועד האחרונה בהחלט ב-1986 עם הפט שופ בויז ו"Hallo spaceboy", ובכלל מלא קטעי וידאו והופעות, ראיונות ומה לא. הבנתי שהסיבה העיקרית שגם חמש שנים אחרי מותו, בואי חי בתוכי כאילו לא קרה דבר, נובעת גם מהעובדה שגדלתי בעולם שלא היו בו רשתות חברתיות ואינטרנט, והטלוויזיה הייתה מכשיר עלוב ומוגבל עם ערוץ אחד. גם האינפורמציה שהגיעה בשנים הראשונות בעיקר דרך "להיטון" ו"עולם הקולנוע" הייתה מוגבלת מאוד.
וכך, דייוויד בואי הפך בשבילי לאליל רחוק ובלתי מושג. לא איש בשר ודם שאפשר להכיר אותו באמת, לדעת מי הוא ומה הוא - ובסוף גם להתאכזב ממנו. כמו אל אמיתי, הוא היה קיים רק בתודעה, במוזיקה ובתמונות. גם כשבגרתי והפכתי לעיתונאי סקרן, הקפדתי לשמור על מרחק. קראתי מעט מאוד ראיונות איתו, וגם אותם קראתי בזריזות ובלי להתעכב יותר מדי. כשהוא התחתן עם הדוגמנית אימאן, לא עקבתי אחרי הדיונים על מיניותו, ובניגוד לנטייה הטבעית שלי - לא התעמקתי בזה.
עד היום זה לא ממש ברור לי אם הוא היה סטרייט שהבין בצעירותו שלנפנף בפתיחות מינית יהיה צעד נבון בקריירה, או סתם צעיר עם פתיחות מינית. ואולי התשובה האמיתית היא שאיזה בן אנוש לא היה שוכב עם מיק ג'אגר בשנת 1968? האמת, שזה לא חשוב לי לדעת. מה שאני מנסה לומר זה שדיווד בואי היה שם בשבילי כשהכי הייתי צריך אותו, והצלחתי להשאר איתו עד היום באותה נקודה. סוג של מושא הערצה שהמרחק ממנו הוא סוג של נחמה. אליל שאין בו שום דבר גשמי.
ראיתי אותו גם בהופעות חיות מאכזבות; אחת בוונציה באייטיז במסגרת ה"Glas spider tour"', ועשור אחר כך בפארק הירקון. אצלנו זה היה ממש נורא - אבל זה לא הפריע לי בכלל. גם כשהאלבומים שלו התחילו להתקשקש בסוף האייטיז, זה לא הזיז לי. הנסיונות שלו לייצר רוק מתכתי מרגיז, או סתם להפיק עם בריאן אינו שירים מקושקשים לא שינו דבר. המבחן הגדול היה לפני חמש שנים, כשהגעתי לתערוכה גדולה בפריז שהוקדשה לתלבושות השונות שלבש לאורך חייו. קצת פחדתי לראות מקרוב תלבושות שאני מכיר לפרטי פרטים מתמונות, וחלקן באמת נראו מקרוב כמו בגדי קרקס גרועים שרק בתאורה הנכונה מקבלים חיים אחרים. אבל גם זה לא שינה דבר וקניתי לעצמי כמה גלויות בחנות המזכרות. בואי שלי, האמיתי, ניבט מהתמונות כאילו כלום.
אפילו לפגוש אותו ולראיין אותו לא הפך מבחינתי לאובססיה. להפך. ראיתי אותו פעם אחת, ממרחק של עשרה מטרים בערך, במסדרון מאחורי הקלעים של תכנית טלוויזיה בניו יורק. הוא הצטלם רוקד לאיזו תכנית בוקר, עם להקת מחול קנדית בשם "לה לה לה היומן סטפס". העיניים שלנו הצטלבו, אבל אני הורדתי את שלי מיד. אפילו לא היה לי כוח להגיד לו שלום.
קצת קשה לי להסביר, אבל בואי הוא האדם היחיד בעולם שתמיד רציתי לשמור כאייקון לא מוכר ולא מושג. השבוע, בסרטוני הווידאו הישנים, שוב צחקקתי מול השינים שהיו לו בתחילת הדרך. שיניים מקולקלות של נער אנגלי שגדל בלי כסף. עם השנים הוא מצא דרך לטפל בהן כך שהן גם יראו טוב, אבל גם שיישמרו הניבים המשונים והרווחים הלא תקניים שהיו לו במקור. בקליפים מסוף הסיקסיטז, נראה שהוא כמעט מנסה לשיר עם פה סגור מרוב בושה, אבל מה זה בכלל משנה? שיניים טובות זה דבר שחשוב לבני אדם - לא לאלילים.
שני האלבומים האחרונים שהוציא, "The next day" ו-"Blackstar" הם כבר יצירות מופת של אדם מבוגר. אלה אלבומים שמתכתבים עם יצירות מאוחרות של לאונרד כהן, ניל יאנג וניק קייב. ולמרות שזאת מוזיקה מקסימה, הן לא מתחברות אצלי בראש לדייוויד בואי שלי. זה שמתחיל ב-"The man who sold the world" ונגמר בערך ב-"Let's dance". דייוויד בואי שהוא זיגי, שהוא אלאדין, שהוא האליל שלי. זאת גם ההזדמנות להודות שלמרות שהוא בעיני האדם היפה בתבל - מעולם לא נמשכתי אליו כמו שגבר נמשך לגבר. הוא כל כך יפה שזה לא מייצר חשקים מיניים.
אני נזכר בפעם הראשונה שראיתי את הסרט "האיש שנפל מכוכב אחר", סרטו של ניקולאס רג הנערץ. באחת מסצינות השיא, בואי, בתפקיד חייזר, מתפשט ונותר ערום - ואז מתברר שאין לו בכלל אברי רבייה. המפשעה שלו היא לגמרי חלקה. הקהל באולם התל אביבי הקטן (נדמה לי שזה היה בקולנוע "גורדון", אבל אולי אני מתבלבל) הפליט אנחה קולקטיבית של הפתעה ותיעוב, אבל אני רק חייכתי לעצמי. תמיד ידעתי.
ואולי בגלל כל אלה, גם מותו לא שינה מבחינתי דבר. מה זה חשוב לי אם הוא חי או מת? ממתי הוא בכלל היה דמות גשמית? המוזיקה חיה, התמונות שלו חיות, הסרטים והסרטונים. כל השאר לא חשוב. כל מה שאני צריך זה לשמוע את הצלילים הראשונים של השיא הפותח את "זיגי" ואני יודע שהגעתי הביתה.
בספרייה שלי אני מחזיק אותו בשני עותקי ויניל, ועוד חמישה עותקים בדיסק. הוצאות שונות מתקופות שונות, כולל הוצאה יפנית שהיא דיסק שהוא העתק של הויניל המקורי. דייוויד בואי היה ממזר בענייני כסף, הוא קנה עם השנים את כל הזכויות למוזיקה שלו, ויורשיו יהנו מזה מאוד. מוריסי סיפר לי לפני שנתיים, שבשיחות ביניהם הם תמיד דיברו על כסף. על כמה כל אחד ירוויח, ושהוא התעניין בזה באובססיביות. האמת, אפילו זה לא מוריד לי. הוא דייוויד בואי, מותר לו הכל.