ששי קשת הוציא השבוע שיר חדש בשם "בגבעת האהבה" שאף אחד כנראה לא ישמע עליו. יואב יצחק שחרר בשבוע שעבר שיר שקראתם עליו כנראה רק כאן. יהורם גאון, אחד הזמרים הגדולים שידעה המדינה הוציא לאחרונה שיר בשם "שנה טובה" שאף אחד לא התייחס אליו.

אלו רק שלוש דוגמאות מיני רבות, לאמנים חיים עם קריירה ארוכה מאחוריהם שלא זוכים להתייחסות. לעומת זאת, אם מחר יצוץ פתאום שיר שגבי שושן או יגאל בשן הקליטו לפני מותם ומתפרסם לראשונה - כנראה שכולכם תכנסו מיד להקשיב להם וסביר להניח שהם יושמעו לא מעט גם ברדיו ובאייטמים בכל ערוץ אפשרי.

לפני שבוע וחצי נפטר בגיל 73 גרי אקשטיין, אשף הגיטרה והיוצר שתרם רבות לפריחת הרוק הישראלי. מיד אחרי מותו המצער של אקשטיין עלו בבת אחת עשרות כתבות שסיקרו את קורות חייו בכל האתרים לצד ספיישלים ברוב תחנות הרדיו. כמה אקשטיין הושמע ב-25 השנים האחרונות ואיזו התייחסות הוא קיבל בכלי התקשורת לארבעת האלבומים האחרונים שהוציא מאז 1993? לא בדקנו לעומק, אבל ברור שמעט מדי אם בכלל, זאת למרות שביולי האחרון הוא זכה בפרס אקו"ם על "תרומתו ליצירה ולתרבות הישראלית".

אקשטיין, למרבה הצער, הוא לא היחיד מיוצרינו הוותיקים והחשובים שסללו כאן דרכים בתקופות מאתגרות ובראו כאן סגנונות - אבל נשכחו מהר מדי למרות שהמשיכו להקליט וליצור בידיעה ברורה שהסיכוי שלהם "לעשות פלייליסט" כמעט אבוד מראש.

זו אגב אחת הסיבות שגבי שושן החליט לשים קץ לחייו ב-2016, ובאלבומו האחרון שיצא כשנה לפני כן, הוא שר: "החיים זרקו לי חבל, אחרי שכבר טבעתי. לא מצאתי טעם לבקש עזרה, כולם ראו איך התדרדרתי, אבל שמעו רק את מה שאמרתי, והתרחקו אני לא יודע, כשאני בצרה אף אחד לא שומע. ​עוד מילה, פחות מילה, מה זה משנה...". ואנחנו? בכל זאת התעלמנו, והוא כמובן הרגיש ששכחו ממנו כשהפך לא רלוונטי בתרבות הישראלית אחרי שלא הצליח לשחזר את ההצלחה מתחילת דרכו. באותה סירה מצא את עצמו גם המשורר יוסי גמזו למשל, שכתב כמה מהפזמונים המוכרים והאהובים ביותר אבל בשנותיו האחרונות חי בעליבות עד שהלך לעולמו בשנה שעברה.

אולי התמוה והמאכזב ביותר הוא דווקא המקרה של אריק איינשטיין ז"ל, כנראה שיא הקונצנזוס של התרבות הישראלית ומי שנחשב לגדול זמרי ישראל בכל הזמנים. איכשהו, אפילו הוא חווה כמעט התעלמות מוחלטת מהיצירה המרשימה שלו בעשור האחרון לחייו שכלל ארבעה אלבומים בהם שיתף פעולה עם פיטר רוט, ברי סחרוף, מיכה שטרית וארקדי דוכין.

כן, לך תבין אותנו העיתונאים, השדרנים ואנשי התעשייה שמרשים לעצמם להעביר על הדרך אלבומים של האיש והאגדה לטובת פריצות השנה שהוציאו אלבום בכורה ואחריו חלקם נעלמו. מעבר לים אגב, כל אלבום שבוב דילן או פול מקרטני מוציאים הוא חתיכת איוונט שמקדישים לו את הכבוד הראוי. בנוסף, המציאו שם גם את "מועדון ה-27" שנותן תהילה וכבוד לג'ימי הנדריקס, איימי ויינהאוס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון וקורט קוביין שמתו בגיל 27.

בדיוק מאותן סיבות שעלו כאן למעלה, השאלה הבאה שלי עלולה לטלטל ולהישמע הזויה עבור חלקכם ואני כותב אותה בצער, אבל יכול להיות שמאיר אריאל, יוסי אלפנט וענבל פרלמוטר לא היו זוכים להערכה הענקית ומעוררים כזו השראה אלמלא היו מתים בטרם עת? עזבו, אל תענו.

חשוב לי להדגיש שאני ממש לא מטיל ספק בכשרונם האדיר של השלושה, כל אחד בתחומו. ההפך – הם שלושה מהיוצרים שאני יותר מנהנה להקשיב להם גם היום, ובקרוב אגב (12.10) יתקיים מופע מחווה גדול במלאת 30 שנה למותו של אלפנט, אבל יש סיכוי סביר שאם היו חיים היום – גם הם היו נעלמים בתוך המיינסטרים הישראלי ומתפוגגים מעיני מהתקשורת.

מאיר אריאל, במיוחד בשנותיו האחרונות, כשל בכל מה שניסה לעשות בעיקר בעקבות דעותיו ואמירותיו השנויות במחלוקת. הוא היה מופיע לרוב בפני 20-30 איש, אבל לאחר שמת במפתיע הוא נהפך ברגע לאגדה ומאז כמעט בכל שנה נערך מופע מחווה ענק לזכרו בהשתתפות מיטב אמני ארצנו. מאז יצאו גם ספרים, סרטים, ותעשייה של הנצחה שבעיני מאוד מוצדקת - אבל חבל שהוא לא זכה להנות ממנה בעצמו בזמן אמת.

עניין נוסף שבולט במסגרת האדרת המת בתרבות הישראלית הוא הנטייה לשחרר לאחר המוות חומרים אחרונים\גנוזים ש'לפתע' נמצאו או הוקלטו ממש '"רגע לפני'" ופתאום מקבלים משמעות אחרת. כך למשל יצאו השיר "תביטי בי" של יגאל בשן שמאוד הצליח, האלבום "מודה אני" של מאיר אריאל, הקלטות אחרונות של ענבל פרלמוטר והאלבום של אלפנט מ-1991. אני חלילה לא מערער על החשיבות של יציאת החומרים האלו והשפעתם – ארבעתם משובחים ביותר, רק תוהה לגבי האינטרס והשיקולים שהובילו ליציאתם ללא שהיוצר המקורי אישר זאת בפועל.

תשומת הלב התקשורתית סביב גרי אקשטיין בשבועיים האחרונים הזכירה לי פוסט שכתבה רותי אלאל לפני 4 שנים והוא למעשה הבסיס לכתבה הזו: "תאהבו את האמנים שלנו כשהם חיים. לכו להופעות." היא כתבה את זה ב-13.1.17- יום לאחר שמאיר בנאי נפטר, ומאז אני חושב על זה מדי פעם, אבל כמו כולנו, לא עושה שום דבר אחרת. כן, אני עדיין כותב על, משמיע את והולך בעיקר להופעות של אמנים צעירים שמלהיבים אותי בתקופה האחרונה.

בין היחידים שממש פועל בכל ליבו ומפעל חייו הוא תיעוד של היוצרים הענקיים האלה (עוד לפני שהם מתים), הוא יואב קוטנר, וביוטיוב תוכלו להנות מבינג' על סדרה שלמה באדיבות מפעל הפיס שמוקדשת לתיעוד יוצרים במוזיקה הישראלית אבל זה כאמור ממש לא מספיק.

יצחק קלפטר, ישראל גוריון, דני ליטני, מיקי גבריאלוב, ג'וזי כץ, אושיק לוי, אביהו מדינה, מתי כספי, לאה שבת, שלמה יידוב, שלמה בר, יהודה קיסר ובועז שרעבי הם רק חלק קטן מרשימה ארוכה של יוצרים ותיקים ואהובים שבלעדיהם אין לנו מוזיקה ישראלית. כל אחד מהם פעיל במידה כזו או אחרת גם היום, והם מקליטים, מופיעים או גם וגם.

אז בבקשה, אתם ואנחנו, הקהל והתקשורת, בואו נפסיק להלל ולהעלות פוסטים מרגשים על כמה שיש לכל אותם אמני ענק חלק חשוב בפסקול חיינו אחרי שהם כבר לא איתנו. בואו נפרגן להם כאן עכשיו - לנועה קירל יש מספיק צפיות ביוטיוב ולעומר יש עוד הרבה שנים של סולדאאוטים. אין לנו כמובן שום דבר נגדם, ההפך הוא הנכון, אבל הגיע הזמן לשנות משהו, להחליף תקליט, שנזכור ונזכיר גם אתה אלה שבגללם אמנים כמו עומר ונועה הפכו למי שהם. אבני דרך, אמני ענק, אנשים חיים.