השנה היא 2011. החודש הוא ינואר. הרשתות החברתיות עוד בחיתוליהן, הסטורי עוד לא הומצא והדרכים היחידות לקבל הצצה אל חייהם של המפורסמים היא תמונות פפארצי, ראיונות איתם והסטטוסים שלהם בפייסבוק. האדם הכי מפורסם בעולם באותו זמן אגב הוא כנראה ליידי גאגא (סטפני ג'ואן אנג'לינה ג'רמנוטה אם אתם מתעקשים על השם המלא).
עם שישה מיליון עוקבים (המון במונחים של לפני עשור), החשבון של גאגא הוא הכי נעקב בטוויטר. כל צילום שלה, כל תלבושת וכל הצהרה תקשורתית גוררים אחריהם תשומת לב מפלצתית - ולא רק של מעריצי פופ, אלא של העולם כולו. שנתיים וחצי אל תוך הקריירה שלה ועם אלבום וחצי בסך הכל, ליידי גאגא כבר אוחזת בשיאי מכירות והשמעות כשמאחוריה שרשרת של להיטים שכוללת קלאסיקות מודרניות כמו "Just Dance", "Poker Face" ו-"Bad Romance".
האאוטפיטים השערורייתיים שלה (שמלת הבשר שלבשה לטקס פרסי ה-MTV עוד לא הספיקה להתקלקל בשלב זה) בשילוב עם התדמית המסתורית והכמעט אנדרוגינית שלה הפכו את גאגא לשיחת סלון בכל מקום שמחובר למחשב או לממיר טלוויזיה. באותו שלב היא בדיוק מכריזה על האלבום-באורך-מלא השני שלה שצפוי לצאת במאי של אותה שנה. הסינגל הראשון, שהוא גם שיר הנושא מתוכו, "Born This Way", היה אמור לצאת חודש אחרי אותה הכרזה.
קופצים שש שנים קדימה: באחד הרגעים הכי כנים בסרט הדוקומנטרי "Gaga: Five Foot Two" שיצא ב-2017 הכוכבת מתועדת על המדרכה מחוץ לאולפן ההקלטות כשהיא אומרת "כשהם (מפיקים גברים שגאגא עבדה איתם) רצו שאני אהיה סקסית או כשהם רצו שאני אעשה פופ - תמיד דפקתי על זה איזה טוויסט אבסורדי שגרם לי להרגיש שאני עדיין בשליטה".
חזרה לתחילת 2011: גאגא עושה בדיוק את מה שהיא דיברה עליו כאן למעלה. אף בחירה אמנותית שלה בשלב הזה בקריירה היא לא שגרתית, וכשעיני העולם כולו נשואות אליה היא משחררת את השיר "Born This Way", שמביע עמדה אמיצה בנושא קהילת הלהט"ב, עם פזמון שמונה את תתי הקבוצות של הקהילה באופן בוטה וישיר. התחושה היא שליידי גאגא לא שואפת אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, לא מנסה לרצות את הקהל הרחב ביותר ולא מחפשת מעריצים חדשים – היא מודה למעריצים שכבר יש לה.
מוזיקלית השיר אמנם מגיע ממחוזות הפופ היחסית קל לעיכול, אבל הקליפ שמלווה אותו הוא הכל חוץ מסקסי; מדובר בארט פילם מדע בדיוני קריפי באורך שבע וחצי דקות שבו ליידי גאגא היא חייזרית עם קרניים במצח שיולדת גזע חדש של הומואים אל תוך החלל החיצון.
שלושה חודשים אחר כך מגיע האלבום, שבהשוואה אליו כל הבחירות שנעשו עם הסינגל הראשון נראות פתאום די פרווה. 17 שירים סך הכל, אפס שיתופי פעולה, עטיפת אלבום כל כך לא אסתטית שהיא אינסטנטלי איקונית (שהשם של הזמרת בכלל לא מוזכר עליה) – הכל בחירות מאד לא שגרתיות בשביל כוכבת הפופ הכי ענקית באותה שנה.
וזו רק העטיפה, המסביב של מה שחשוב באמת - השירים, שגם הם ברובם לא מה שהייתם מצפים מהכוכבת הבלונדינית שעשתה בינתיים קריירה מפזמוני פופ די פשוטים כמו אלו של ג'אסט דאנס ופוקר פייס, זאת שבפעם האחרונה ששמענו ממנה שרה עם ביונסה על בחור שמציק לה בטלפון. ליידי גאגא דופקת עליית מדרגה בכל מה שקשור למותג הכבר חריג ומוזר שלה, ומוסיפה פריצת גבולות מוזיקלית שלא תבייש אמנית אלטרנטיב נישתית.
"Born This Way" הוא כן אלבום פופ בסופו של דבר, וברטרוספקטיבה אחד מאלבומי הפופ הגדולים והחשובים של זמננו, אבל קופסת הפופ המרובעת והמצומצמת נפתחת מכל הצדדים שלה וליידי גאגא שופכת פנימה רוק אייטיז מעולמות הבון ג'ובי והברוס ספרינגסטין מצד אחד, והאוס וטכנו מהצד השני. מלמעלה היא מוסיפה אקספרימנטים מוזיקליים בז'אנרים כמו מריאצ'י ("Americano") ומטאל ("Electric Chapel"), והשפעות מוזיקליות מובהקות משמות כמו וויטני יוסטון ("Fashion Of His Love"), וקווין, שהשיר "You And I" גם מסמפל את "We Will Rock You" שלהם, וגם מארח את חבר הלהקה, הגיטריסט בריאן מיי.
הרחבת הגבולות הזו, בשלב הזה בקריירה של ליידי גאגא, מרשימה כשלעצמה, אבל כשלוקחים בחשבון את האקלים המוזיקלי של התקופה ומשווים את "בורן דיס וויי" לאלבומים אחרים, פופיים ולהיטיים של עמיתותיה לתחום שיצאו באותה שנה כמו "Teenage Dream" של קייטי פרי ו-"Femme Fatal" של בריטני ספירס, האומץ של גאגא מרשים אפילו יותר.
גם הטקסטים באלבום הזה חורגים מגבולות השברון-לב-סקס-אהבה של אלבומי פופ שגרתיים. המסר הפרו-להט"בי של שיר הנושא חוזר גם ב-"Highway Unicorn (Road To Love)" וב-"Americano", שנכתב בתגובה לחוק שעבר בבחירות מקומיות בקליפורניה ב-2008 שאוסר על נישואים חד מיניים (ומאוחר יותר נדחה על ידי בית המשפט). שירים אחרים, כמו "Hair" ו-"Bad Kids" הם המנונים לילדים אאוטסיידרים שמרגישים שהם נדחקו לשולי החברה, ו-"Scheiße" ("חרא" בגרמנית) הוא שיר פמיניסטי שמלווה בהוק שלם שנשמע כאילו הוא מושר בגרמנית אבל הוא למעשה ג'יבריש גמור.
טקסטים אחרים באלבום הזה מציגים את ליידי גאגא חשופה מאי פעם, ובאחד מהרגעים היפים באלבום, בסי-פארט של "Heavy Metal Lover" המדהים, היא שרה "I could be your girl, but would you love me if I ruled the world?", ובכך מתעסקת בניסיון הקשה לתחזק מערכת יחסים כשאת האדם הכי מפורסם בעולם. היא מוסיפה להיחשף מול המאזין בשירים כמו "The Edge Of Glory" שנכתב על המוות של סבא שלה, ו-"Black Jesus + Amen Fashion", שיר אוטוביוגרפי שעוסק במסע שליידי גאגא עברה בדרך לתהילה.
הקליפ הספק אוטוביוגרפי של הרצועה הפותחת של האלבום, "Marry The Night", שיצא כמה חודשים אחרי האלבום, פורש מול הצופים את המסע הזה במלואו. לאורך לא פחות מ-14 דקות גאגא עוברת ממוסד פסיכיאטרי, לסצנה גרפית של התמוטטות עצבים בדירה הניו-יורקית שלה אחרי שקיבלה סירוב טלפוני מחברת תקליטים, דרך שיעורי ריקוד בסטודיו ועד הפגישה המיוחלת במשרדי חברת התקליטים "הוליווד רקורדס" שהחתימה אותה בסופו של דבר.
למה "ספק-אוטוביוגרפי"? כי הקליפ נפתח בקטע קריינות של גאגא שבו היא אומרת: "כשאני מסתכלת אחורה על החיים שלי, זה לא שאני לא רוצה לראות דברים בדיוק כמו שהם קרו, זה פשוט שאני מעדיפה לזכור אותם באופן אמנותי. והאמת היא שהשקר הזה הוא הרבה יותר כנה, כי אני המצאתי אותו". בדרך הייחודית שלה כוכבת הפופ האניגמטית הזאת חושפת את עצמה לגמרי, ובמקביל שומרת את הקלפים קרוב אליה ומותירה את הקהל הסקרן לתהות מה מזה אמיתי ומה לגמרי מומצא.
התעוזה של "Born This Way" אכן גבתה מליידי גאגא מחיר. מעבר לביקורות טרחניות שנשמעו בזמן יציאתו על יומרנות מוזיקלית והתפזרות אמנותית מצדה, באיזשהו מקום האלבום הזה היה ההתחלה של ירידת המנייה המסחרית שלה. אחרי שרשרת ארוכה של להיטים שנגמרה בשיר הנושא של האלבום הזה, שאר הסינגלים מתוכו זכו להצלחה מועטה יחסית לרף שהיא הציבה לעצמה.
במשך שנים אחרי, המותג ליידי גאגא קצת דשדש בעיני הציבור עד ששבע שנים לאחר מכן, ב-2018, יצא הסרט "כוכב נולד" בכיכובה, ואיתו להיט הענק "Shallow" שהחזיר את הכוכבת לראש המצעדים. "בורן דיס וויי" אמנם היה ויתור על ההצלחה במכירות, אבל זיכה את גאגא בקהל מעריצים אוהב ונאמן מאי פעם, שהעריך את הזמרת על האומץ לחקור טריטוריות חדשות ולא להיצמד למה שמצופה ממנה ככוכבת פופ גדולה.
חלק מהטריטוריות האלה, בדיעבד, היוו גם רמז מטרים לז'אנרים שגאגא תעשה מהם מאוחר יותר אלבומים שלמים – בלדת הקאנטרי-רוק "You And I" הייתה טעימה ראשונה מהשפעות הקאנטרי של האלבום "Joanne" שהגיע חמש שנים לאחר מכן, והסקסופון הג'אזי שמלווה את "The Edge Of Glory" אולי חזה במידה מה את אלבום הג'אז שלה עם טוני בנט שיצא ב-2014, שלוש שנים אחרי "בורן דיס וויי".
במבט לאחור, השבירה הזו מהמסלול המיינסטרימי שאפיינה את האלבום השני והמעולה של ליידי גאגא היא בדיוק זו שחיזקה את מעמדה ככוכבת חדשנית ופורצת דרך בפופ של ימינו, זו שעושה את המוזיקה שהיא רוצה לעשות ואומרת בטקסטים שלה את מה שהיא רוצה להגיד, בלי להתעסק במה בדיוק מצופה ממנה.
כשמוסיפים למשוואה את השירים המגוונים-מוזיקלית והבאמת מצוינים שממלאים את האלבום הזה, ואת ההשפעה החיובית שהייתה לו על קהילת הלהט"ב ועל מיליוני בני נוער שהרגישו מוחרגים בגלל הנטייה המינית שלהם (או מכל סיבה אחרת) והיו צריכים כוכבת גדולה שתשתמש בפלטפורמה שלה כדי לגרום להם להרגיש הכי חלק - אפשר בהחלט לסמן את "Born This Way" בתור המגנום אופוס של המוזיקאית הענקית הזאת, וגם בתור אחד מאלבומי הפופ הגדולים של המאה נוכחית, ואולי של הפופ כולו, משחר ההיסטוריה שלו. לא פחות.