עושה את זה דספסיטו אבל בטוח
"רוני דלומי חוזרת עם שיר ראשון מפרויקט חדש, שחושף צד בוגר ונועז שלה"; הכותרת הזאת יכולה הייתה ללוות לפני כשנתיים את "כל הזמן", השיר שהוציאה אז דלומי והתאפיין בטקסט "אמיץ" ובסאונד "שונה" מהחומרים שלה עד אותה נקודה.
אותה כותרת בדיוק מתאימה גם לשיר החדש של דלומי מתחילת השבוע, "רציתי שזה יכאיב". גם הוא, כמו "כל הזמן" בן השנתיים, מלווה בקליפ חשוף, בו היא מוצגת לבדה על המסך במעין ריקוד אינטרפרטטיבי שאמור לבטא את התחושות שמבטאות המילים.
"כל הזמן" לא הפך ללהיט גדול של רוני דלומי. הוא לא זכה להצלחה שזכו לה שירים גדולים שלה כמו "תן" או "איש של לילה", וגם לא לזו של שירים אחרים שלה מהעשור האחרון, שבניגוד אליו הצליחו להשאיר חותם. הסיבה לכך היא פשוטה; המאזין לא טיפש, והוא יודע לזהות כשמשהו מרגיש מתאמץ מדי.
יכול להיות ש"כל הזמן" באמת היה שיר אותנטי שמילותיו נשפכו אל הדף הישר מליבה של דלומי, אבל הוא היה כל כך עמוס במשחקי מילים וקריצות, בשילוב הפקת רגאיי-אלקטרוני לא ידידותית וקליפ לא משכנע - שפשוט לא היה לו סיכוי. ובכן, שנתיים עברו מאז, ושנה עברה מאז ששמענו מרוני דלומי לאחרונה, ונראה שהיא לגמרי הפיקה את הלקחים הנדרשים.
"רציתי שזה יכאיב" החדש הוא תוצאה של שיתוף פעולה של דלומי עם יצרני הלהיטים רון ביטון וג'וני גולדשטיין שכתבו אותו איתה, כשהיד המהוקצעת של גולדשטיין אמונה על ההפקה, והקליפ עשוי לעילא ולעילא על ידי אינדי חאיט, הבמאי שאחראי לכמה מהקליפים הישראליים היפים של השנים האחרונות.
הצוות המיומן הזה עזר לרוני דלומי להגיע לתוצר שלו היא ייחלה לפני שנתיים – שיר פופ מעולה שיוציא ממנה צד בוגר יותר וירחיב את קהל היעד שלה – באופן שלא משדר מאמץ, אלא התבגרות טבעית של בחורה שפרצה לחיינו בשנות העשרה שלה ומתקרבת היום לשנות ה-30 לחייה.
הכל פה מדויק – הטקסט הכריזמטי, הקליפ האסתטי, וחשוב מכל – הוייב הלטיני. כל אמן פופ אחר שילך לכיוון הזה עלול להדליק אצל המאזין נורה אדומה של אחד שרוכב על טרמפ הז'אנר המצליח ביותר של השנים האחרונות, אבל רוני דלומי יודעת טוב מאד שהיא עשתה את זה קודם.
כל ישראלי שצפה בלייב בגמר של כוכב נולד 8 ב-2009, ואחרי שנה כבר ידע בעל פה את המילים של "תן", יודע לתת לדלומי את הקרדיט של מוזיקאית שהלטיני באמת זורם לה בדם. השורשים המוזיקליים שלה מספקים פה סגירת מעגל יפה, כשעשור אחרי הלהיט ההוא היא חוזרת לז'אנר הפופ הלטיני כאחת החלוצות שלו בגל הנוכחי, ומציגה את הטייק שלה עליו כמו שעושים אותו ב-2020. אהבנו. שאפו.
ורק אתה יודע איך לגשת ללב שלך
הנה קלישאה: גם מפורסמים הם בני אדם. והנה עוד אחת: התהילה גובה מחיר. נדמה שאנחנו כל כך רגילים וקהים לסנטימנט הזה, שכיכב באינספור שירים – מ"Candle In The Wind" של אלטון ג'ון, דרך "Lucky" של בריטני ועד "Everything I Wanted" של בילי אייליש - שהוא הפך להיות עוד נושא נדוש לשיר עליו, כשנדירות הפעמים בהן הוא מצליח באמת לחדור ולא לעבור ליד האוזן ולהישמע סתם כמו צרות של עשירים.
נקודת הפתיחה של ג'סטין ביבר במקרה הזה היא לא מדהימה. האינסטינקט הראשוני הוא לא לחוש אמפתיה כלפיו; ביבר הוא לא מסוג המפורסמים שמעוררים חמלה. בעשור האחרון נרקמה לו תדמית של ילד קצת מעצבן, שמפיק כותרות שערורייתיות כמו שהוא מפיק להיטים. ודווקא בגלל זה השיר החדש שלו על מחיר התהילה מצליח להישמע אמיתי לחלוטין, ואפילו לרגש.
"Lonely" היא בלדה קצרה ומינימליסטית, פחות משתיים וחצי דקות של הקול של ג'סטין על רקע פסנתר עמום. משהו בהגשה שלו, שמקבלת נפח משמעותי בשיר הקטן הזה, תופסת לגמרי את תשומת הלב, ברגע בקריירה שלו שמזכיר את "Only One" היפהפה של קניה ווסט מלפני כמה שנים – אמן מפורסם שידוע בשיגעונות שלו ושם רגע את הבולשיט בצד ורוצה שתשמעו מה יש לו לומר.
זה עובד גם בזכות המילים שכתבו עם ביבר המפיקים בני בלאנקו ופיניאס (אחיה ויד ימינה של בילי אייליש), שמסרבות ליפול לקלישאות, לפחות לאורך רוב השיר; "כולם ראו אותי חולה, וזה הרגיש כאילו זה לא הזיז לאף אחד, הם העבירו ביקורת על הדברים שעשיתי כילד אידיוט".
מדובר בישירות שתגרום גם לציניים שבמאזינים לחשוב לרגע באמת איך זה להיות ילד בן 15 שיש לו הכל. אולי יש צרות גדולות יותר, אבל גם יש משהו מסקרן בלקבל הצצה לצרות שרק מעטים זוכים להן. אהבנו 2. שאפו.