בשנת 2005 שודרה בערוץ 1 הסדרה "כתב פלילי", במרכזה עמד עיתונאי מכור לריגושים שרודף אחרי הסקופ הבא של חייו, ובדרך נתקל בתככים ומזימות של גורמים מפוקפקים. בשני הפרקים הראשונים של הסדרה העלילה התמקדה בעיקר בכתבה שלאחר פרסומה מתגלים כמה חורים וטעויות אליהן נפל אותו עיתונאי. הסדרה עצמה לא נחרטה עמוק בתודעה הציבורית ולא יצרה את הבאזז כמו הסיפור המציאותי שעליו התבססו אותם שני פרקים.
במציאות, חמש שנים לפני כן, התסריטאי שאחראי על הסדרה, גדעון (גידי) מרון, היה העיתונאי הכי מדובר בישראל, ומי שהצליח ליפול למלכודת שטמן לו חיים צינוביץ' אחרי שפרסם את כתבת השער במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", שהפכה מבלי שהתכוון לכך לאחד האירועים הכי מדוברים בתולדות התקשורת הישראלית, ולסיפור הפייק ניוז הכי גדול שהיה כאן.
עם כל החמלה לגידי מרון, הסיפור הוא לא עליו. היום, 20 שנה אחרי, מתברר שהסיפור הוא בכלל על עיתונאות ועל התקשורת הישראלית, על הקשר שבין אמן לקהל שלו, ובעיקר על האופן שבו אנחנו צורכים תרבות והמציאות שלרוב מתעלה על כל דימיון. בזמן אמת, כנראה שגם הוא עצמו לא הבין זאת, אבל חיים צינוביץ' הפך בעצם לנביא הזעם שצפה את המהפכה התרבותית והתקשורתית שמתרחשת בימים אלה ממש עם תרבות הפייק ניוז שנמצאת בשיאה.
אבל לפני הכל, הנה תקציר הפרקים הקודמים למי ששכח את גובה הלהבות או פשוט עוד לא נולד אז: באמצע שנות ה-90 חיים צינוביץ' נחשב לדמות ססגונית במוזיקה הישראלית שאתגרה את הקהל הישראלי עם שלושה אלבומים. הראשון: פרויקט ג'יבריש שמיטיבי הלכת זוכרים ממנו את השיר "סוניה"; השני: אלבום מטאל כסאחיסטי; והשלישי: אלבום שלם שהתבסס כולו על ביטבוקס וסימפולים. אז מה עושה אמן ממוצע באותם ימים נטולי ספוטיפיי, פייסבוק ואינסטגרם שהדרך היחידה שלו להגיע לקהל היא דרך גלי צה"ל ורשת ג'? פה בדיוק זרחה לה הגדולה של צינוביץ'.
במקום להתייאש כמו רבים אחרים שוויתרו על קריירה מוזיקלית ופנו לתחומים אחרים, צינוביץ' היה עשוי מחומר אחר, זן אחר של אמן מלא יצירתיות חסרת גבולות, חתרנות ופרובוקציות בלי סוף שאפיינו אותו לאורך כל הקריירה עד לרגע השיא שלו בו הוא כתב תסריט מפוברק, הזוי וצבעוני, והאכיל במשך חודש וחצי מדינה שלמה בסיפור שהטריף את כל תעשיית הבידור ואז את המדינה כולה והגיע לשיא בראיון בלתי נשכח אצל יאיר לפיד בערוץ 2, בו נחשפה כל התרמית.
"תגיד לי צינוביץ' – מה עבר לך בראש?!", שאל יאיר לפיד את האיש שקילף את המסיכה במרכזה של תכנית האירוח הכי נצפית באותם ימים, פריים טיים של ערב חמישי, והשאיר מאות אלפים המומים מול המסך. "הרגשתי שרוף", ענה לו צינוביץ' עם חיוך ממזרי ובלי להתבלבל. "מי שהאמנות היא הקיום שלו והחיים שלו, ויודע שאין לו דרך להגיע לכל הקהל הזה בשמו ולהגיד את כל הדברים כמו שהוא רוצה להגיד אותם - מרגיש שרוף".
אבל הרגע הבלתי נשכח הזה בו צינוביץ' נחשף ונצרב לנצח בעולם התרבות הישראלי היה רק אקורד הסיום של אחת הפרשות התרבותית הכי גדולות שהיו כאן, וכדאי וראוי לחזור חודשיים לפני אותו ראיון בלתי נשכח אצל יאיר לפיד אל תחילת הסיפור, שגם 20 שנה אחרי ממשיכים להתגלות ממנו ועוד ועוד פרטים שהופכים אותו לגדול הרבה יותר.
לתחנות הרדיו מגיע באותם הימים של תחילת המילניום סינגל חדש ומסקרן בשם "שקר החן הבל היופי". מי שאחראי על הפצת הסינגל הוא האיש הכי חזק באותם הימים בסצנה הים תיכונית - יפרח מתנה בעלי חברת "מתנה הפקות" שבין השאר היה אחראי על הפצת האלבומים והסינגלים של אייל גולן בתחילת דרכו עם אתניקס. ממנו הגיע הסינגל לאיש הכי חזק ברדיו באותם הימים - דידי הררי, שנדלק על השיר והשמיע אותו בלי הפסקה. תוך כמה ימים, הפזמון המידבק התפשט כמו נגיף קורונה במסיבת סלבס ושרף את המדינה. העובדה שלשיר לא היה מבצע שזוהה איתו, רק ביססה את מעמדו כלהיט ענק והטריפה את המאזינים שרק רצו עוד.
תוך זמן קצר העיתונים המובילים במדינה, ובראשם כמובן "ידיעות אחרונות", החלו להתעניין בזמר האלמוני שזכה להצלחה מסחררת, ולבסוף היה זה עדי גולד, סגן עורך "7 ימים" בזמנו, שפנה לעיתונאי גדעון מרון כדי לפצח את הסיפור ולנסות להבין מי עומד מאחורי שקר החן, למרות שלטענתו, ולמרות שאישר את הסיפור לבסוף ופרסם אותו, טוען היום שכבר אז חשד שמדובר במתחזה. "חשדתי מלכתחילה שמדובר בתעלול, ולכן ביקשתי מגידי שיבדוק היטב את הסיפור. אמרתי לו שייתכן ואחד מהזמרים שהצליחו פחות בשעתו גוזר עלינו קופון, ולכן ביקשתי שיקליט אותו שר כשהוא מולו. רק מה, לא ידעתי שהראיון נערך תוך כדי שהמרואיין עוטה מסיכה", מספר היום גולד. אז מי צודק? מי ידע? מי חשד? כנראה שלעולם לא נדע.
"לא היה ולא נברא", מגיב השבוע גידי מרון, אולי הכוכב הכי גדול של הפרשה אחרי צינוביץ', על דבריו של גולד. "הפנייה אלינו נעשתה למעשה על ידי 'מתנה הפקות', שנחשב אז לאחד מהמשרדים הכי מצליחים ומוכרים בארץ, ולא היה לנו יסוד לחשוד בכלום. בשביל התחקיר, הפנו אותי לבחור בשם מימון שהיה אז שדר רדיו שעזר לצינוביץ' וסיפר לי על הביוגרפיה שלו. מימון קבע איתי באיזו תחנה, אסף אותי בטרנזיט ולקח אותי לאיזה מבנה חצי נטוש ברמלה העתיקה שבו נטען שהשרוף חי באותם ימים".
"כשהכל נחשף אצל יאיר, לקחתי את זה מאוד קשה. זה טילטל אותי. כמו חייל שחווה פוסט טראומה בקרב בעקבות רשלנות. לאחר מכן כל התפיסה שלי לגבי התפקיד שלי בתקשורת השתנתה"
"ברגע שנכנסתי בדלת, חטפתי בום – זה היה חלל גדול ולא שגרתי שבו המתין גם מתנה המפיק, יחד עם צינוביץ' שישב כמובן על כיסא גלגלים עטוף תחבושות", נזכר מרון. "לא חשדתי לרגע, כי זה נגע לליבי כשסיפר שנשרף בביתו מבלון גז ובמקרה אחר נפל מסולם. ניסיתי לברר את הפרטים בבית החולים המקומי ובמחלקת הרווחה של עיריית רמלה, אבל באותם ימים הם היו בשביתה, כך שלא הצליחו להגיע לארכיון בשביל לבדוק את העניין לעומק. כיוון שהייתי מאוד עסוק באותם ימים, לא התעקשתי וזרמתי עם אמינות הסיפור".
בדיעבד, מרון לוקח אחריות מלאה על הטעות המרה אבל כבר לא נוטר טינה: "כשהכל נחשף אצל יאיר, לקחתי את זה מאוד קשה וזה טילטל אותי. כמו חייל שחווה פוסט טראומה בקרב בעקבות רשלנות, ואח"כ כל התפיסה שלי לגבי התפקיד שלי בתקשורת השתנתה. כאדם כותב, תהיתי לאן אני הולך עם זה, אבל בשורה התחתונה לא היה לי את מי להאשים חוץ מאת עצמי. היום אין איש יח"צ שיעיז לרמות ולהסתכסך עם עיתונאים - אבל זה לא תירוץ. היום כבר אין בלבי כלום לטוב ולרע מול חיים, ובפרספקטיבה של זמן - היום אנחנו עדים שבמציאות הנוכחית הכל זה רק ספינים ופייק ניוז".
מי שעוד פגשה את השרוף, יומיים אחרי מרון, הייתה הצלמת רלי אברהמי, שנשלחה מטעם "ידיעות אחרונות" לצלם את תמונות השער של אותו גיליון מפורסם של 7 ימים. "אני זוכרת ששלחו אותי לקומה השנייה של איזה בית נטוש ברמלה. מבחינתי, כצלמת, המחזה של איש חבוש בכיסא גלגלים בחלל אקזוטי מאוד הלהיב מבחינה ויזואלית. זה היה מושך ומפתה. לרגע אחד לא חשבתי שמשהו כאן מריח לא טוב ופשוט נשאבתי לתוך האקזוטיקה. בדיעבד, כששמעתי שזה צינוביץ', נעלבתי מאוד, כי שנתיים לפני כן צילמתי אותו במסגרת הקידום לאלבומו השני והייתה לנו חוויה מאוד כיפית ביחד. בסופו של דבר, זה היה תרגיל יפה שלו לתקשורת אבל לא הפך אותי לחשדנית, כי בכל זאת זה קרה לי רק פעם אחת במשך כל 40 שנותיי כצלמת".
כתבת השער שבמרכזה עמד סיפורו הקורע לב של "השרוף" התפרסמה כמובן בסוף השבוע, עשתה רעש עצום, אבל למרות זאת, האיש מאחורי המסיכה על כסא הגלגלים נותר אלמוני, והבאזז סביבו רק הלך וגדל, בימים בהם המילה באזז כלל לא הייתה חלק מלקסיקון התרבות המקומית. המלחמה על ראיון עם השרוף התנהלה בין שני המוספים החזקים ביותר של אותה תקופה - "7 ימים" של ידיעות מול "סופשבוע" של מעריב.
ברגע שפורסם הראיון בידיעות, החלו השכנים ממעריב לנסות לחקור בעצמם את זהותו של השרוף, שכמה ימים לפני רדפו אחריו לראיון בלעדי, ולאחר כמה ימים פרסמו כי ככל הנראה מדובר בצינוביץ'. מכאן כבר אי אפשר היה לעצור את כדור השלג, שהגיע לשיאו בראיון המדובר אצל יאיר לפיד.
איציק יושע, מי שהיה אז עורך תכנית האירוח של לפיד, הוקסם גם הוא מהראיון בידיעות, והחליט לפנות למתנה האמרגן שייצג את הזמר האלמוני, וקבע איתו פגישת תחקיר: "רציתי לבוא לבית המוזנח אבל הוא סירב. כתחליף, הזמינו אותי ואת התחקירן לאולפני המון", משחזר יושע את הימים הטרופים ההם. "פתאום, בשבת בצהריים, אני מקבל טלפון ממקור אלמוני שאת זהותו אשאיר לעצמי ואמר לי כך: 'אתה חבר שלי ואני לא מוכן שתיפול בפח - אין שרוף. זה צינוביץ'. התפוצצתי מצחוק ומיד טילפנתי לדני וסלי המפיק וליאיר לפיד ושיתפתי אותם בחדשות המרעישות".
צוות התכנית הבין מיד את הפוטנציאל, ושיתף פעולה באופן מלא עם צינוביץ', אבל במקביל גם שכר צוות חקירות כדי לתעד את המפגש איתו במצלמה נסתרת: "בסוף הפגישה שנערכה במוצאי השבת, עקבנו אחרי המונית שלהם והצלחנו לצלם את צינוביץ' מוריד את התחפושת ועולה הביתה. בשלב הזה הלחץ הלך וגדל, כבר התחילו לרוץ שמועות, והיו לנו רק כמה ימים לוודא שזה לא מודלף לפני התכנית. היום זה כמובן כבר היה עף בוואטסאפ או בפייסבוק. בכל אופן, לטובת כולם, סיכמנו עם חיים שהוא מקבל את זמן המסך שהוא רוצה ומעביר את כל המסר לציבור במלואו. עד היום אני ממש גאה בסיפור הזה שחשפנו והפך לאחד משיאי הרייטינג של אותה תקופה".
דרמות בשקל
אחרי גרסת הכתב, הצלמת והעורך, באופן טבעי מסקרן יותר מכל לשמוע את השחקן הראשי במחזה, ומי שיצר את כל הטירוף המטורלל הזה מלכתחילה, ומספק כמובן את הזווית המעניינת ביותר: "בסוף שנות ה-90 עברתי לארה"ב כי לא היה לי מה לחפש פה. הייתה לי שם להקה בשם 'White Powder Ma', ובאיזו שיחת סלון אגבית עם החברים, אמרתי להם שאם אחזור לארץ, אני אדפוק להם (התקשורת בישראל) קטע שהם לא יישכחו. היום, כשמקשיבים לחומרים שהוקלטו עם הלהקה ההיא באל.איי - אפשר למצוא רמזים ומסרים לקראת תרגיל ה'שרוף'".
"מהרגע שפורסם הראיון בעיתון הייתה דרמה ענקית מאחורי הקלעים. הגעתי לטלוויזיה בחרדה אחרי ארבעה ימים שבהם מעריב כבר חשדו שזה אני והכפישו את ידיעות. מנגד, בידיעות יצרו כל ספין אפשרי כדי להוציא אותי נוכל ואויב העם וההתכתשות הזו בין העיתונים ליבתה את דעת הקהל. נוני מוזס, בזמנו, יכול היה להוריד ראש ממשלה אם רצה, אז למי כבר אכפת ממוזיקאי?", נזכר צינוביץ' בקול רועד, "בכלל, אני חשוב ש'השרוף' ייזכר בתור האמן שענה לראשונה למבקרים או שניסה למכור את עצמו בשיטה שמתנכלת לו. כמה שבועות לפני כן, גיל ריבה כתב עלי באותו מוסף של ידיעות: 'חיים צינוביץ' מסרב להיעלם וחבל'. זה שעיתונות מרשה לעצמה בכלל להתבטא ככה, זה מגעיל", אומר צינוביץ' שמוסיף שעד היום הוא מוחרם על ידי העיתון.
"נלחמתי על האמת שלי, על היצירה ועל המשך חיי, ועובדה שנמכרו אחר כך 400,000 עותקים של אלבום הבכורה של 'השרוף'. גם היום, אני חושב שזו אבן דרך בתרבות הישראלית"
צינוביץ' מספר שהיו כמה חברים ושותפי סוד שניסו לעצור אותו לפני שיצא לדרך וטענו שמדובר בצעד קיצוני, אבל הוא כאמור היה נחוש מתמיד, ואין בליבו כל חרטה על המהלך: "כשהלכתי ליאיר לפיד הרגשתי שאלו 13 דקות גורליות להמשך חיי בארץ, ואם אכשל – למחרת עדיף שאעזוב את המדינה. ברגע ההוא, של הורדת המסיכה, דמעתי והייתי מאוד נרגש. לא שמחתי, אבל הרגשתי ניצחון כשכל הקהל באולפן נעמד ומחא לי כפיים. נלחמתי על האמת שלי, על היצירה ועל המשך חיי, ועובדה שנמכרו אחר כך 400,000 עותקים של אלבום הבכורה של 'השרוף'. גם היום, אני חושב שזו אבן דרך בתרבות הישראלית שהייתה כנראה הכרחית בנוף המקומי בשביל לשנות דברים".
כמה חודשים אחרי הטירוף הבלתי נשלט סביב "השרוף" וההצלחה האדירה לה זכה האלבום, צינוביץ' הוציא אלבום נוסף תחת אותה דמות ואז הפרויקט נגמר באחת בדיוק כמו שהוא התחיל. צינוביץ' אמנם המשיך ליצור פרויקטים ניסיוניים שפחות הצליחו, ועל הדרך הפך למפיק מוזיקלי מבוקש ויוצר פסקולים עסוק שאחראי בין השאר להרבה פרסומות שמתנגנות לכם בראש.
למרות זאת, גם בעוד 20 שנה, צינוביץ' כנראה ייזכר בעיקר בתור "השרוף", וזו מבחינתו ברכה עצומה אבל גם קללה במקביל. "היום כנראה הייתי חושב ומגיב אחרת, אבל אז, בטמפרמנט של הגיל ההוא, הרגשתי חובה לצאת למסע צלב שהוא בחציו פיגוע טרור תרבותי וחציו מהפכה. הייתי סוג של מהפכן שהופך את השולחן על שיטה כלשהי, ואני מאוד שמח שעד היום זוכרים את זה ומבינים עמוק יותר את הכוונות שהיו לי. 'השרוף', בשורה התחתונה, דיבר על חוסר היכולת לתקשר עם הקהל בעולם שבו אין מצב לחיות בלי חברות מפיקים ואמרגנים, אבל היום כבר יש ערימות של פלטפורמות ואתה לא צריך שום מתווך".
