לשחר טבוך יש חיבה לשבץ גברים שאיתם יצא – ומהם נפרד – כדמויות בשיריו. באודישן ל"הכוכב הבא" הוא הקדיש שיר זעם ל"יואב שבי בגד", בסינגל הבכורה "פחדן" שהוציא לפני חודש הוא מספר על אקס שנמנע ממחויבות. "יש לי עוד שירים על בחורים, שעוד לא יצאו", הוא מודיע, "אני חושב שזה חמוד. רגע, יכול להיות שאני טיילור סוויפט?".
לגמרי.
"איזה כיף, חלום שלי להיות כמוה! אני מת על זה שהיא כתבה שירים על כל האקסים ועשתה מזה קריירה. זה מחמיא, נראה לי – אז קראו לך פחדן, אבל יש עליך פאקינג שיר, מי לא ירצה כזה דבר?".
זה מה שגם הפחדן חושב?
"האמת שהוא יצר איתי קשר לאחרונה, זה היה קצת מביך. זה בחור שהייתי איתו שמונה חודשים והרגשתי שהוא לא לוקח את זה לשלב הבא, לא רוצה שנהיה זוג באופן רשמי. עד שאמא שלי אמרה לי 'שחר, הוא פשוט פחדן'. והיא צדקה. כשהשיר יצא הוא כתב לי שזה שיר מהמם ואז שאל אם זה עליו. אמרתי שכן, אז הוא אמר: 'אוי, חשבתי שזה על איזה דוש'. אז כתבתי לו: 'כן, בדיוק'".
קברת לו.
"כמעט. מיד אחרי זה כתבתי לו: 'סתם, אתה נדיר, ביי', וסיימתי את השיחה. אין לי ביצים כנראה ללכת עד הסוף".
התחלת לייעץ לרווקות בטיקטוק איך לזהות פחדנים.
"ביקשתי מבנות להעלות סימנים לזה שהבחור שאת יוצאת איתו פחדן. חשוב לי להגיד גם לבנות וגם לבנים: אם מישהו משחק איתכם – תלכו משם, כי זה לא בריא. זה אנשים שמפחדים מהצל של עצמם. אני מכיר את זה כשאתה אומר לעצמך 'אני אשנה אותו'. יאללה בסדר. את תשני אותו ממי? לא יקרה".
אני אוהב להיות ילד
טבוך בן ה-22 מצחקק וצוהל, שפת גופו פרועה וסוחפת. גם הקריירה שלו נעה עדיין בתזזיתיות בין המוזיקה והמשחק. הוא התגלה באודישן ל"הכוכב הבא", אבל פרץ בסדרה המדוברת "שעת נעילה" (כאן 11). בקיץ האחרון הוציא את "פחדן" במקביל להשתתפותו בסדרה החדשה "מי פה הבוס?" (כאן חינוכית). "אם אני עוד לא יודע מי אני זה רק יתרון בעיניי", אומר טבוך בעיניים נוצצות. "אני לא מתיימר לדעת, אני ילד ואוהב להיות ילד. זה כיף".
"מי פה הבוס?", בה הוא מגלם פרסומאי צעיר ויצירתי, היא האחרונה בשורת ארוכה של סדרות ילדים ונוער בהן הספיק לשחק: "קליק", "סתאאאם", "האוצר שלנו", "תברחו", "משפחה בהנפקה", "סקיי". אבל את קריירת הבמה הוא התחיל בכלל כרקדן. "התחלתי בריקוד בגיל ארבע", הוא מספר. "הייתי ילד ששם מוזיקה בבית ורוקד, ואמא שלי החליטה לרשום אותי לחוג. אני מאוד מודה לה על זה".
זה לא טריוויאלי, לשלוח בן לחוג ריקוד.
"אני מסכים, זה ממש לא מובן מאליו שהיא חיבקה את זה. אמא שלי תמיד הייתה מאוד מכילה. היום היא פעילה באגודה ללהט"ב. היא מקבלת אותי במאה אחוז. כילד, החלום שלי היה להיות בילי אליוט. הייתי בן בין כל הבנות שלומדות ריקוד, הופענו בבלט והיפ-הופ, נסענו בכל העולם. אבל בשלב מסוים הייתה יותר מדי שחיקה והגב שלי כבר היה פצוע. הבנתי שאני צריך לשים את הריקוד בצד".
כשהבין שעליו להרפות מחלום הריקוד המקצועי, טבוך חיפש אאוטלטים אחרים להתמכרות לבמה שכבר השתלטה עליו. הוא התחיל לשיר במגמת מוזיקה בבית הספר ברמת גן, הלך לאודישנים לסדרות, הצליח לפעמים להשתחל למסך - אבל עדיין לא הרגיש כוכב. "בכלל לא ידעתי מה יקרה עם כל זה", הוא אומר. "היו המון קשיים בדרך, המון סטירות שקיבלתי והרבה 'לא'. במקביל היו שנים קשות בבית ספר. בואי, ילד גיי שבא לבית ספר עם פפיון ושלייקס וחופר למורה לכל השיעור. חטפתי המון מכות".
מתי יצאת מהארון?
"בגיל 14. בשנה הזו גם ההורים שלי התגרשו, אז הכל קרה ביחד. חטפתי המון בריונות. פעם בפארק כמה בנים צחקו עליי והצליפו בי עם חגורה. המלך של הכיתה היה עושה קבוצות פייסבוק בשם 'שחר האפס', 'שחר הטמבל', 'שחר החננה'. פעם הוא היה שולח לי אות בכל יום, שביחד אומרות 'אתה אפס'. ההורים שלי באו ליועצת עם קלסר מלא בכל האותיות כדי להראות לה. בסוף הוא אמר שיש לו התפרצויות זעם ובקושי השעו אותו. אבל לא מזמן ראיתי אותו וחיבקתי אותו. כל מה שהוא עשה בטח נבע מפחד וחוסר ביטחון, גם הוא בטח יודע את זה היום. אני אפילו לא טיפה כועס עליו".
גיי פופ
על אף הקשיים האלה, שחר הצליח להגיע לתיכון בליך עם פאסון יחסי. כשצעד בכיתה י"ב לאולפני "הכוכב הבא" עם חבורת ידידות מפרגנות הוא שידר גיי פרייד לפרצוף. בפועל, הוא מספר, הביטחון לא ממש היה שם. "השתמשתי בכל הקלפים שיכולתי. ב'הכוכב הבא' הייתי צבוע בפלטה של צבעי ניאון. אני אוהב צבעי ניאון, אבל זה לא הצבע האמיתי שלי. חיפשתי מה אנשים רוצים לראות ונתתי את זה החוצה. אם הייתי דמות ב'חברים' הייתי מוניקה. היא תמיד חושבת יותר מדי, וגם אני".
הראל סקעת אמנם כינה אותו אחרי האודישן "קרן פלס בבן" (טבוך סיפר שפלס היא מקור ההשראה שלו), אבל זה לא עזר לטבוך לעבור (פלס הייתה השופטת היחידה שהעבירה אותו). עבור מי שהתאמץ כל כך לקלוע לטעם של אנשים, לא היה קל לשמוע מהשופטים 'לא'. "ממש לא קל", הוא אומר. "לקבל 'לא' בחדר אודישנים זה קשה, אבל בפריים טיים זה עוד יותר קשה, מול קהל ושופטים שאתה מעריך ומעריץ. זה היה כל כך קשה שחשבתי לרגע שאני לא אעשה מוזיקה יותר. אבל מצד שני למדתי מזה. אני מודה על היום הזה, כי זה היום שבו הבנתי שאני צריך להשקיע יותר ולקרוע את עצמי. זו הייתה תפנית".
העבודה הקשה השתלמה: שחר התקבל ללהקת חיל החינוך, לוהק לסדרה "סקיי" ב-TeenNick ועיבה את רשימת הידידות בכמה שמות גדולים: היום אפשר לראות בטיקטוק שלו הופעות של החברה מהצבא עדן אלנה ושל הקולגה מ"תברחו" אגם בוחבוט, שטבוך גם כיכב בקליפ שלה ל"מגבות".
במקביל, טבוך נפתח לסוגים חדשים של מוזיקה וגילה את הקיי פופ, הוא כמו שהוא אוהב להגדיר את המוזיקה שלו היום – גיי פופ. "במקור התחלתי כזמר ג'אז, כזה שמתנשא על דברים כמו קיי פופ. אם היית אומרת לי כשלמדתי בחוג בקונסרבטוריון שאשיר שיר כמו 'פחדן' הייתי צוחק עלייך. אבל בלהקה הצבאית התאהבתי בכל הז'אנרים: גדלתי על מזרחי, אני אוהב פופ, אני גם עושה דיבובים אז משתמש בקולות מוזרים בשירים שלי. אני שילוב של הכל".
את "פחדן" כתב והלחין טבוך ביחד עם לי בירן, שגם הפיק מוזיקלית את הסינגל. "לי מאוד השפיע עליי", הוא מספר. "הוא אמר לי שלא אפחד להוציא את המוזרות היפה שלי החוצה. זו גם סגירת מעגל אישית בשבילי לעבוד איתו, כי אליענה תדהר הייתה שם ממש בהתחלה שלי, כשמתחתי אותה בתכנית 'סתאאאם'. אמרתי לה שאבא שלי שוטר ושאם היא לא תיתן לי סלפי היא תקבל דו"ח".
את קפיצת הקריירה המשמעותית עשה טבוך כשלוהק ל"שעת נעילה". אבינועם בגילומו – חייל המודיעין ממוצב החרמון – התגלה כאחת הדמויות הבולטות בסדרה. אבינועם ההיסטרי והמפוחד, שמסתובב בתוך התופת בקריאות "צנובר" לקיפוד שלו, הפך למעין קאלט. "לא ידעתי שהתפקיד שלי יהיה כל כך מרכזי כשהתקבלתי", מספר שחר. "הבמאי נתן לי רק את הטקסט של הדמות ולא ידעתי מה גודל התפקיד. הייתי בטוח שזו לא דמות ראשית, כי עבדתי רק בסדרות נוער עז אז. אבל בגלל שלא ידעתי מה ההיקף של אבינועם, זה הוריד לי את הלחץ. הלכנו עם האבינועם שבנינו, שסיכמנו עליו. התאהבנו בו ואני גאה בו".
התגובות לאבינועם היו מאוד קיצוניות. היו שאמרו שהוא עושה את הסדרה, ואחרים – שזו החולייה החלשה, שההיסטריה שלו לא אמינה.
"אני יודע, יש דעות מאוד מנוגדות. אני לא אגיד שהביקורות השליליות לא היו לי קשות. אני רגיש, ובהתחלה מאוד נפגעתי, היה לי קשה להכיל את מה שכתבו עליי. אבל כשיש תגובה טובה אני שומר אותה, מצלם מסך אפילו, רק כדי שאוכל להראות לעצמי אם אני קורא תגובה פחות טובה. כי הנה, יש אנשים שכן התחברו. צריך לזכור שקשה לראות אנשים מפוחדים ככה בטלוויזיה. אבל זה כל היופי ב'שעת נעילה', היא מראה את המציאות – זו הרמה שבה אנשים היו מפוחדים במלחמה הזאת. לא הראינו רק את ההרואיות, אלא את המשבר האמיתי שהיה. סרטי מלחמה הם בדרך כלל 'אנחנו גיבורים וננצח', וכאן הראינו משהו שמעבר לזה".
השבוע מת שותפו הקרוב ביותר של טבוך ב"שעת נעילה" – שמוליק, הקיפוד שגילם את צנובר, שהלך לעולמו בגיל חמש (שיבה טובה עבור קיפודים). "אחרי הצילומים הוא חזר לחוות החופש שבה גדל, מקום שבו היה לו את החופש להיות, ושם הוא מת", מספר טבוך. "זה עצוב לי, כי לא הספקתי לבקר אותו. מדי פעם הייתי מתכתב עם הבעלים ומבקש שישלח לי תמונות. תמיד חשבתי שניפגש שוב, בצילומי השלמות או בעונה שנייה, אבל זה לא יצא. אתה אף פעם לא יודע מתי הפעם האחרונה שתפגוש מישהו".
היה לכם חיבור חזק?
"כן, אני מאוד מחובר לחיות וגם מתנדב בספארי. כשלוהקתי אמר לי ירון (זילברמן, הבמאי – ה"ב) שהוא לא יכול לדמיין שחקן אחר עם קיפוד במשך עשרה פרקים חוץ ממני. לפני שפגשתי את צנובר עשיתי חקר על קיפודים לבקנים אפריקאים, כי אני חננה ברמות. מותר ליצור איתם מגע. אם הם מרגישים איום הם קוצניים, אבל איתי הוא לא היה אף פעם. זה ריגש אותי. בפגישה הראשונה הוא עשה עליי פיפי, אבל הרגשתי שהוא תמיד רגוע כשהוא עליי. שאני כמו אבא או אמא שלו".
מי אוהב את השבת
ב"שעת נעילה" הכיר טבוך לא רק את צנובר ואת לי בירן, שהפך לחבר ולמפיק, אלא גם את אביב אלוש, עמו חלק את רוב הסצנות בסדרה. "אביב הוא כמו משפחה שלי", הוא אומר, "התקרבנו מאוד מהר. הבנתי שאני יכול לשאול אותו על דת וללמוד ממנו על הדרך שאני רוצה לעשות".
כבר היית בתוך תהליך?
"היו לי מחשבות. אני בא מבית חילוני. המחשבה להתקרב לדת הגיעה כשהייתי בטיול בפולין. נכנסתי לבית כנסת והרגשתי חיבור עז לזהות היהודית שלי. מאז עשיתי מחקר, הכרתי את שולי רנד בעבודה על הצגה ושאלתי אותו דברים. אבל לא ידעתי בפועל איך דברים קורים. ואז פגשתי את אביב והוא נתן לי כלים. מה שעשינו יחד, שהיה הכי מרגש, היה לטבול במעיין. יש לזה המון משמעות בדת, וגם לנו זה היה משמעותי. לפני שנייה צילמנו סצנה קשה, ואז פשוט שחררנו הכל ביחד, במים. אביב הוא המנטור שלי, הוא עזר לי להתחזק. אני אוהב את המילה 'להתחזק'".
ואת המילה 'דתי'?
"אני מסורתי, זו ההגדרה. אני לא חובש כיפה, אבל אולי אגיע לשם בהמשך. אני הולך לשיעורים של רבנים, קורא גמרא בימי שבת, זה מעניין אותי. אני לומד מזה לא רק על הדת עצמה אלא גם על נושאים שקשורים לנפש. מרגש אותי לדבר על השבת, זה היום שאני הכי מחכה לו בשבוע. אמא שלי מדליקה נרות ואני והיא מביעים משאלה ומדליקים נרות נשמה. אחר כך אני מתלבש יפה, הולך לקידוש אצל אבא ואז אצל אמא. ואז אני הולך לתפילת מנחה בבית כנסת ספרדי שליד הבית. כולם עם כיפה ובגדים חגיגיים וכולם כוכבים, נשמות של הבורא. בהמשך השבת אני בלי מסכים – קורא, הולך לתפילת ערבית".
אתה כל כך קופצני, איך יש לך סבלנות להיות בלי מסך כל הסופשבוע?
"בפעמים הראשונות היה מאוד קשה, אבל אני קובע עם חברים והם פוגשים אותי במקומות שקבענו. אני אוהב את השינוי הזה. פעם ביום שישי הייתי יוצא וטורף את העולם, ופתאום אתה שומר שבת ומגלה את העולם של להיות בבית, ללכת לסבא וסבתא ולאכול קובה עיראקי".
זה לא הדאיג את ההורים שלך?
"בהתחלה אמא שלי קצת חששה. היא לא הכירה את העולם הזה. אבל הייתה לי אפשרות לכוון אותה. אמרתי לה שהקב"ה אוהב אותי כמו שאני, אני נשאר שחר וכלום לא משתנה".
מה עם זה שהדת אוסרת על משכב זכר?
"אף אחד לא יודע מה באמת הקב"ה רוצה ותיכנן. אנחנו לומדים את הספר. יש לכל פסוק כל כך הרבה פירושים ואנחנו מנסים להבין יחד".
ואם תשב עם רב שיגיד לך לא להיות גיי?
"אז אני אגיד תודה רבה ואמצא רב שיגיד לי משהו אחר. היה רב שאמר שזה יפה ולגיטימי. מה שמנחה אותי זה שהקב"ה ברא אותי להיות מאושר".
צעדת במצעד הגאווה?
"כן, אבל אני לא הולך יותר מדי להפגנות. אמא שלי היא היותר פעילה במשפחה. אני חושב שבעצם היצירה שלי וזה שאני מדבר על הדברים – זו האמירה. אני כותב שירים לבנים. כשרן דנקר עשה את זה בפעם הראשונה, זה מאוד ריגש אותי כנער גיי".
גם עם דנקר, אליל ילדותו, טבוך יזכה לסגור מעגל כשיופיעו יחד בפסטיגל הקרוב. בינתיים הוא ממשיך לתפור את העתיד: לומד אנגלית, שולח אודישנים לחו"ל, מכין עוד סינגלים ומתעצם בטיקטוק, מרכז הפעילות שלו עם 85.7 אלף עוקבים – אבל גם נשאר ילד שגר עם אמא ברמת גן, מגיע לריאיון באוטובוס ומקפיד לא לתת להצלחה לעלות לו לראש. "מכל פרויקט שאני עושה אני חוסך כסף לילד", הוא אומר. "אין לי הרבה כסף ליציאות ואקסטרה. אמא שלי תמיד אומרת לי שעל כסף 'נוס הבלה נאדה', לא מדברים'. היא זו שרוצה שאחסוך".
אבל עכשיו אין לך בן זוג.
"בעזרת השם יהיה, אבל אני כבר חושב על ההמשך, על התהליך שאצטרך לעבור כדי להיות אבא".
זוגיות ארוכת טווח היא עדיין האידיאל?
"בטח, הלוואי. אבא שלי מחכה שאביא בחור לארוחת שישי. זה עוד לא קרה, אבל אני מאמין שיקרה. אני מחפש מישהו שיקבל אותי, שיאהב אותי כמו שאני, שיכיל, שנהיה שונים אך דומים, שיראה אותי, ושאני ארגיש הכי יפה בעולם איתו, גם נפשית וגם פיזית".
אתה באפליקציות?
"יש לי טינדר, אבל אני לא פעיל בו כל כך. יש לי ציפייה להכיר מישהו ברחוב, שמשהו רומנטי יקרה. הלכתי לבר גייז פעם ראשונה לפני יומיים, חטפתי פיק ברכיים וחזרתי הביתה. צריך לזכור שאני גיי, אבל אני גיי-מר, אני בצד הכי חנוני של ההומואים. בסוף אני חנון מחשבים".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: קים אליהו | איפור: ניב דהאן | שיער: אלמוג כהן | הפקה: רותם פנחס
