משום מה נהוג לחשוב שמדובר בתופעה שמאפיינת בעיקר ראפרים; סאבלימינל והדג נחש ניהלו ביניהם לפני כמה שנים טובות קרב מילים שאמור היה להכריע אם תל אביב או ירושלים היא היחידה והמגניבה. שב"ק ס' באו מיבנה וחגגו את זה כבר בניינטיז, ממש לא מזמן רביד פלוטניק הזמין אותנו לסיבוב בפתח תקווה, וקצת אחריו היה זה ג'ימבו ג'יי שניסה להסביר למה עדיף לנו לעזוב את תל אביב ולעבור לעוטף עזה.

למרות זאת, נראה שהפריפריה תופסת נפח משמעותי גם אצל אמנים שמשתייכים לז'אנרים אחרים - וזה קורה בעיקר בשנים האחרונות: איה כורם סופר מתגעגעת לנצרת עילית ולא מוכנה שייקראו לה נוף הגליל; אלון עדר מאוהב בקרית שמונה; ובר צברי לא יחליף את חדרה בעד שום הון שבעולם. וכך, למרות שרובם עברו לתל אביב כדי להצליח ולכבוש את תעשיית המוזיקה - הם פשוט מסרבים לשכוח מאיפה הם באו.

הסיבוב שלנו בפריפריה הישראלית מתחיל בשנת 2000, בפתח תקווה (לא הכי פריפריה אבל גם לא הכי מרכז), עם אחת הזעקות הכי כואבות בתולדות הרוק הישראלי: "אני לא מאמין שאני גר בפתח תקוה, שנים! שנים על גבי שנים, ערסים זקנות ובני עקיבא! אני לא מאמין שאני גר בפתח תקוה". שר ניר טרטר, סולן להקת "אינפקציה", ואפשר להניח שהוא לא ממש נהנה לגדול באם המושבות והשיר הזה רק חיזק את התדמית שיש על העיר. רביד פלוטניק מצדו ניסה לתקן את הרושם באלבומו השלישי והמצליח "ברוכים הבאים לפתח תקווה" כשהגשים את החלום שהיה לו כילד: "לייצג ולתת ת'כבוד הראוי לעיר שאני גר בה".

עוברים דרומה: הרבה לפני שהפכה לעיר מוכת קסאמים, שדרות ייצאה לא מעט מוזיקאים מופלאים שהשפיעו רבות על המוזיקה הישראלית; שפתיים, טיפקס, כנסיית השכל, מיכה ביטון ועוד. את סוד הקסם של העיירה הדרומית הזו חיים אוליאל הציג בצורה מופלאה בשיר "איש וכינור" שיצא במקור באלבום של להקת "שפתיים" בשנת 1995.

כסטודנט במכללת ספיר, זכיתי לשמחתי להכיר מקרוב את המקום ולהבין מה כל כך מרגש בשורות של אוליאל: "במקום בו היו גם דמעות, כוסות ומשחקי קלפים ,בעיניים השותקות, ראית אנשים כל יום מלאי שמחת חיים", ולמרות שלא זכה להערכה ראויה, בעיני מדובר באחד השירים היפים ביותר שהוקדשו למקום בישראל.

לפני שנתקדם ללהיטי הפריפריה האחרונים, חשוב לציין גם את עמיר לב שטען באלבומו "הכל כאן" ש"אף אחד לא נשאר בחולון" ואת מיכה שטרית שהביט בערגה "בחיפה מול הים" עם הטקסט המקסים של סלמאן מצאלחה.

קופצים ל-2018, כמה שנים אחרי שאלון עדר החליט לעזוב את המרכז לטובת קיבוץ עמיר שבגליל העליון. כבן למוזיקאי גדול אחר שגדל בקיבוץ כפר הנשיא, אלון הפתיע ושיחרר שיר אהבה דווקא לקרית שמונה וכך הוא מספר עליו בראיון ל-mako: "האמת שעברנו לגור בפרדס חנה לא מזמן, אבל אני מאוד אוהב שירים על ערים. לרנדי ניומן יש הרבה כאלה, גם לסופיאן סטיבנס, אז הגיע הרעיון לכתוב שיר על קריית שמונה. את המילים של הבתים כתבה שני גבאי, האישה שלי, והוא מהז'אנר של שירים שמדברים שיר אהבה לבחורה אבל בעצם זה שיר אהבה למקום".

אחרי ההצלחה המסחררת של "ג'וני", בר צברי בחר להקדיש לאחרונה את השיר השני שלו דווקא לעיר שבה הוא חי עד היום – חדרה: "לא גרתי בת"א כדי להגיד אחרת, אבל משהו בחדרה נותן לי שקט וניתוק לחיות את החיים בקצב הנכון לי", מסביר צברי את בחירתו להישאר ולגור וליצור בחדרה למרות הרצון להצליח בתעשיית המוזיקה.

השיר הנהדר הזה שלו מציג בצורה הומוריסטית את יחסי האהבה והשנאה של צברי עם העיר בה גדל, ולמרות הביקורת הקיימת במילים, הוא מראה בפירוש את החיבור העמוק שלו לעיר על כל רבדיה ולמרות חסרונותיה, ונראה שליבו מונח בכל פינה בה: "ים של תרבויות, עומס כיכרות ועיר פקוקה, אף פעם לא אחליף אותך חדרה".

ונקנח, כמובן, בעיר הולדתי, נצרת עילית, שלמען האמת מאז שעזבתי אותה בגיל 20 לא הביאה הרבה נחת וגאווה, לפני שנתיים הפכה בכלל לנוף הגליל, ועוברת מאז פיתוח מואץ, מרשים ומבורך בזכות ראש עיר שעושה את זה נכון.

בכל אופן, בחודש שעבר קפץ לי פתאום בפיד "הכוכבת של נצרת עילית", שיר הנושא מאלבומה החדש של איה כורם, כשבעטיפת האלבום מככב הלוגו של חולצת בית הספר בו למדתי. האמת? התרגשתי בטירוף. סוף סוף, אחרי שנים בהן התגובה הרווחת הייתה 'אף אחד לא מושלם' כשסיפרתי שגדלתי שם, מוזיקאית מהשורה הראשונה שמה את העיירה הצפונית הזו בפרונט ויש בכך תחושת תיקון.

"אני לא זוכרת מתי חשבתי על השם הזה, אבל הוא הצחיק אותי מיד. הרי מה לי ול'כוכבות'?", מספרת כורם ל-mako. "חוץ מזה, אין כבר מקום כזה: אני 'כוכבת' של מקום שלא קיים: נצרת עילית היא היום 'נוף הגליל', המשפחה והחברים כבר לא שם, הכל התחלף והשתנה, אבל איכשהו אני מרגישה עדיין קשורה למקום הזה יותר מלכל מקום אחר בעולם - לאבנים, לרחובות ולנוף.

סליחה על הקלישאה, אבל באלבום הזה, כמו בנצרת עילית, אני מרגישה שמחה יותר ואמיתית יותר. אין על מי לעשות רושם ואין סיבה להתחפש, אפשר פשוט להיות אני. בלי לספור השמעות או כרטיסים שנמכרו, בלי איפור או בגדים לא נוחים. ככה פשוט", אומרת כורם, ולמעשה מסבירה בצורה הברורה ביותר למה לא מעט אמנים היום, מכל ז'אנר במוזיקה הישראלית, חוזרים למקום ממנו באו ובו צמחו: לשורשים ולאמת, לביטחון ולתמימות. כל מה שנראה שהלך לאיבוד בישראל בשנים האחרונות.