2 מטר מעל כל היתר

שלוש שנים לפני שידענו מי זה יהונתן מרגי, נדב גדג' היה על המסלול המהיר בדרך לתואר נסיך הפופ של ישראל. אחרי הזכייה ב"כוכב הבא" וההשתתפות באירוויזיון, "גולדן בוי" הפך משם של שיר שכולנו ידענו בעל פה לכינוי שנדבק בגדג' בעצמו. סטאר אמיתי. ואז הוא נעלם.

בראיון איתו שפורסם בסוף השבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות", חשף גדג' שהשנתיים האחרונות בחייו כללו התקף פסיכוטי ואשפוז, ואולי מפתיע מכך – גם הסבת מקצוע. גדג' שם לרגע את התהילה בצד והתחיל לעבוד בשיפוצים. אבל רק לרגע. במקביל הוא גם שיפץ את הקריירה המוזיקלית שלו, ובתחילת השבוע הוא הוציא שיר חדש, ראשון מזה שנה, בשם "2 מטר".

מגיפת הקורונה היא, בלשון המעטה, נושא לא סקסי. רוב האמנים שהוציאו מוזיקה בשנה האחרונה נמנעו מלהתייחס אליה בכתיבה שלהם, ואזכורים שלה שכן נכנסו לשירים בתקופה הזאת היוו קריצה לא מאד אסתטית למציאות העגומה של כולנו - מה שדי הרס כל סיכוי לאסקפיזם.

אבל "2 מטר" החדש, כפי שאפשר לנחש מהשם, הוא שיר קורונה שנגד כל הסיכויים מצליח להיות סקסי ולספק אסקפיזם פופי מושלם. שתיים וחצי דקות של אלקטרו-פופ אפל שמתנער מהטרנדים המוזיקליים ששולטים היום בפופ הישראלי העדכני, מיישר קו עם אמריקה שבה דה וויקנד הוא זמר השנה, והכל תחת הפקה מצויינת של הצמד עידו בי וצוקי.

ביחד עם גדג' השניים גם אמונים על הטקסט, שמצליח לאזכר גם את הנחיות הריחוק החברתי וגם את פרנק אושן באותה נשימה. גם בקליפ המעולה בבימויו של עומר אלוני יש רגע שקורץ לרוח תקופה, כשהפרטנרית של גדג' קונה בחשאי בקבוקון שנראה כמו כזה שמכיל חיסון של פייזר, אבל מתגלה בסוף הקליפ כרעל שמשמש אותה כדי לרצוח אותו. "2 מטר" החדש הוא לגמרי צעד בכיוון הנכון בשביל נדב גדג', שנשמע ונראה פה הכי בוגר ואסרטיבי ששמענו וראינו אותו עד היום. שרק ימשיך ככה, והכי חשוב: רק בריאות.

ממשיכה לנצוץ

באחד הימים בהם חזרתי השבוע לביתי חלפתי על פני לפחות ארבעה שלטי פרסומת של קולקציית המשקפיים החדשה של סופר פארם בשיתוף נועה קירל. כשהגעתי הביתה ופתחתי את המחשב כדי לצפות בקליפ לשיר החדש שלה, "יהלומים (בלינג בלינג)", קפצה לי ביוטיוב הפרסומת בכיכובה ל-yes. ואז, כשהתחיל הסרטון שלשמו התכנסנו, צפיתי למעשה בעוד פרסומת, הפעם לקולקציית התכשיטים החדשה של קירל בשת"פ עם המותג רויאלטי.

כשהטיזר הראשון לשיר החדש פורסם לפני שבוע וחצי והתוודעתי לשם שלו, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא השאלה המתבקשת - למה בעצם נועה מוציאה עכשיו שיר בשם "יהלומים", כשלהיט הסולו האחרון שלה נקרא "מיליון דולר"? היה טיפשי מצדי לא להבין ישר שנושא השיר כנראה נבחר מראש במסגרת שיתוף הפעולה הבא שלה עם חברה מסחרית.

לפני "יהלומים" קירל הוציאה עם מרגי את "אמבולנס", וכמה שירים לפניו את "חצוף" – שניהם היוו שת"פים מסחריים עם חברת סמסונג. בין לבין היה לנו את "מיליון דולר" כאמור, שיצא בליווי קליפ בחסות טרמינל X, ולפניו היו גם "SLT" ו-"Drum", שני שיתופי פעולה עם רנואר. הקליפ של "פאוץ'" יצא בחסות מותג האופנה פילה, ובמבט לאחור על השנתיים האחרונות (והמדהימות!) בקריירה של נועה, נראה שהיא כמעט ולא הוציאה שיר שלא במסגרת שיתוף פעולה, אם בוטה ואם פחות, עם חברה מסחרית. כמעט כל שיר וכל קליפ שוחררו כמוצר נלווה לקידום מוצר אחר שאינו מוזיקלי.

מוזיקת פופ ומסחריות הם חברים טובים משחר היסטוריית הז'אנר, ואין ספק שהקרדיט על הפיכתה של נועה קירל לאימפריה שהיא היום שייך גם להתרחבות עיסוקיה אל מעבר לטריטוריה המוזיקלית, וזה בסדר גמור. בחורה צריכה להתפרנס. אבל השיר החדש של קירל לוקח את החברות הזאת צעד אחד רחוק מדי.

למזלה ולמזלנו, החשיבה העסקית עדיין לא גרמה לה להוציא שיר שאינו שיר טוב (טפו, טפו, טפו, נוק און ווד) – כי "יהלומים" הוא שיר מעולה. הוא אמנם לא ממציא את הגלגל וגם נטול קאצ'פרייז מובהק דוגמת "איך אני נראית? מיליון דולר" ו-"רק אני, הפאוץ' והחום של ישראל", אבל הוא משמר את הרף שנועה הציבה לעצמה ברצף הלהיטים האחרונים והמצוינים שלה.

ההפקה של ניצן קייקוב הדוקה וכוללת בתוכה ביט טראפ מעומעם ויפה סטייל "7 רינגס "' של אריאנה, וגם ת'רובאק אל החצוצרה הבלקנית בפזמונים שאפיינה יותר את הפופ של תחילת העשור הקודם, אבל נשמעת פה מדויקת. גם הקליפ עצמו מהמם, ובמאה אחוז מהשוטים שמציגים את קירל היא ממלאת את הפריים לגמרי לבדה, בלי אף רקדן רקע מאחוריה, כי היא באמת כבר לא צריכה כאלה, ובשלב הזה של בקריירה שלה, הכריזמה כבר נשפכת ממנה ולא צריכה שום גיבוי תוספת, למעט, אולי, קצת, יהלומים.