הפעם הראשונה שהייתי בבארבי הייתה בהופעה של יוני בלוך אי שם בגיל 16, כחלק מחבורת גרופיות שיושבות על הרצפה, מחליפות חוויות ומחכות בהתרגשות מטורפת שהחנון הגמלוני הזה, שהיה האליל שלנו, יעלה כבר. בשבוע שעבר, באחת מתוך שש הופעות סולד אאוט רצופות, על במת הבארבי כמובן, יוני בלוך חגג 40 מול אולם מפוצץ וקהל שידע לשיר איתו כל מילה וכל לה לה לה. הוא ביצע את כל הלהיטים שלו מלפני עשור וחצי והצליח להלהיב את הקהל כמעט כאילו לא עבר זמן.
בצעירותי, ואין לי בעיה להצהיר זאת - הייתי עוף מוזר מוזיקלית (ולא רק). אני זוכרת את עצמי צועדת למתנ"ס בגבעתיים עם אוזניות מחוברות לדיסקמן ותיק מלא בדיסקים של יהודית רביץ, ולפעמים הייתי מגוונת עם הפסקול של "המורדים" או פלוריסיינטה - ובזה פחות או יותר הסתכם הטעם המוזיקלי שלי. אבל אז, בגיל 15 בערך, גיליתי את יוני.
אני לא זוכרת איך זה התחיל, אבל מהר מאוד זה הפך לטירוף: קניתי את הדיסקים והעתקתי את המוזיקה שלו גם ל-MP4 שקיבלתי ליום הולדת. בהפסקות בתיכון הייתי חולקת אוזנייה עם חברה והיינו שרות יחד את כל השירים, התחלתי ללכת להופעות, הצטרפתי לפורום יוני בלוך בתפוז אנשים (זוכרים?), ידעתי בעל פה כל שיר, והכרתי אפילו שירים שלא יצאו – כאלו שהוא רק ביצע בהופעות ושהקלטות פיראטיות שלהם עלו לקאזה והאימיול ורצו במסנג'ר (לא זה של הפייסבוק, זה של MSN), לעזאזל אפילו הצעתי לו חברות בפייסבוק וחשבתי שזה לגיטימי.
כשיצא האלבום השלישי שלו, "על מי אני עובד", כבר זכיתי בכבוד להיות מבין חברי הפורום שהגיבו הכי מהר וקיבלו הזמנה לאירוע ההשקה, ולערב אחד הרגשנו VIP, התחככנו בסלבס, צפינו בסרט הקליפים לפני כולם ואפילו קיבלנו דיסק במתנה. אחרי הערב המכונן ההוא, העניין שלי ביוני החל לדעוך לאט לאט, הבגרויות הפחיתו את הנוכחות שלי בפורום, וגם להופעות כבר לא כל כך הלכתי. המשכתי כמובן להתעדכן בכל שיר חדש שיוצא (היו אולי שניים), ולמרות שעם הזמן פיתחתי טעם מוזיקלי קצת אחר, כמה מהשירים האהובים נשארו בפלייליסט שלי גם שנים אחר כך, כשיוני כבר היה עמוק בסטארט אפ ומעבר לים.
האהבה שלי ליוני לא נעלמה מעולם, וגם אחותי הקטנה (שגדלה בבית שבו יוני הוא סוג של אליל) פיתחה חיבה מיוחדת לשירים שלו, חיבה שרק התעצמה כשחזרה אליהם לאחרונה כאדם בוגר. וכך קרה שבגיל 28 מצאתי את עצמי שוב בהופעה של יוני בלוך, בבארבי, יחד עם אחותי בת ה-20 שיודעת בעל פה כל שיר של האמן שהוציא סינגל בפעם האחרונה כשהיא הייתה בת 8 בערך, והיא מתרגשת יותר ממני.
המופע שהייתי בו היה הראשון שנפתח ואנחנו רכשנו כרטיסים בערך 20 דקות אחרי שיוני פרסם את התאריך בסטורי. כמה דקות אחר כך ההופעה כבר היתה סולד אאוט. אחריה נפתחו עוד 5, ובכל פעם אותו סיפור – לא עברה שעה מפתיחת המכירה וכל הכרטיסים כבר נקנו. הקהל בהופעה הורכב מבני גילי פחות או יותר שהגיעו לזכר הימים ההם, אבל היו שם גם הרבה מאוד צעירים, בני 16, 17 ו-18 שלא ברור בכלל למה ואיך הם הגיעו להופעה של אמן שלא הוציא שיר חדש כבר 12 שנים (עד ל'תסלחי לי' שיצא בחודש שעבר).
אולי זה בזכות שיר הפתיחה של הפיג'מות שהם גדלו עליה וכבר הפכה לקאלט, אולי כמו אחותי גם הם 'אחים של' שגדלו על יוני ונשארו עם החלום לראות אותו בלייב, ואולי השירים עם הקריצה ההומוריסטית והגישה הקלילה של יוני, שאף פעם לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, פשוט מדברים גם לדור היוטיוב והטיקטוק.
פתיחת הדלתות הייתה ב-20:30, ושעה וחצי אחר כך יוני עלה לבמה והתקבל בבלונים ושירת היום יומולדת, וכמה שניות לתוך השיר הראשון כבר היה לי ברור – הקסם נשאר. מצאתי את עצמי צורחת בקולי קולות את כל השירים ולרגע הכול הרגיש שוב כמו אז בגיל 16, כלומר הכול חוץ מהמסכות על הפנים ומעשרות הסמארטפונים שעפו באוויר ותיעדו כל רגע.
כן, גם בגיל 40 יוני בלוך לא איבד את מה שהפך אותו לכוכב לפני עשור וחצי. לחנון המשונה הזה יש ים של כריזמה, הוא מצחיק ושנון, ובעיקר נותן את כולו, זז על הבמה, מפלרטט עם הקהל וצורח אל המיקרופון ממש כמו אז. לרגע אפשר ממש לשכוח שמדובר באבא לשתיים, אדם שהקים סטארט אפ מצליח, ובמישהו שהימצאותו על הבמה היא אירוע די נדיר.
אחרי שאירח בהופעות הקודמות את גורי אלפי ועודד פז, היה מאוד מסקרן לגלות את מי יארח הפעם וההתלהבות בקהל בהחלט הורגשה כשזוכת האירוויזיון נטע ברזילי עלתה לבמה. נטע פתחה בשיר שלה 'באסה סבבה', שמעבר לבעיות סאונד שגרמו לה לצרום קצת, הרגיש לי בעיקר תלוש ומאוד לא קשור לאווירה היוני-בלוכית. הדואט שלה ושל יוני לשיר ההופעות האהוב 'מגרד' (שבוצע בעבר בין היתר עם אפרת גוש ועם מירי מסיקה) היה כבר מוצלח בהרבה והצליח להביא משהו חדש לשיר, אבל גם לשמור על הקסם שלו.
ואז, רגע אחרי שהעלתה לבמה את אמא של יוני עם עוגת יום הולדת, נטע קינחה בביצוע לאחד הלהיטים הכי גדולים שלו – 'אחריות', כשהיא משתמשת בלופר כמובן, ולמרות שזה היה מגניב, גם נטע עצמה הבינה למה הקהל מצפה, ובפזמון האחרון היא ויתרה על הלופר והחזירה את הבמה ליוני שביצע את הפזמון המוכר באופן המקורי וגרם לכל הקהל לשיר ולקפוץ בטירוף. וזה אולי מסביר טוב יותר מהכול את תופעת הקאמבק של יוני בלוך; הקהל שהגיע לא חיפש חדשנות, לופרים ועיבודים מתוחכמים - הוא חיפש את מה שהוא מכיר ואהב, ובדיוק כמוני – כנראה שרובו הגיע בשביל הנוסטלגיה.
עכשיו חשוב להתעכב רגע על משהו: למרות שהשירים עדיין כיפיים וקליטים, והווייב של יוני עדיין מצליח להלהיב את הקהל, המופע לא עובר את מבחן הזמן ב-100%. הקסם האישי של יוני, חוסר הביטחון והמראה החנוני תמיד היו אלו שאפשרו לו להגיד ולשיר דברים שאם היו באים ממישהו אחר כנראה שלא היו עוברים לנו חלק בגרון. היום זה עדיין ככה, אבל הזמן שעבר הביא איתו גם התקדמות בתפיסה, מהפכת metoo שינתה את השיח, ויוני מודע לזה – כך למשל לפני שהוא שר את 'סיבה לעזוב' הוא מסביר שמדובר על שיר שמתאר בחור אובססיבי ומערכת יחסים בעייתית, ובכך מתווך את הסיטואציה לקהל.
זה היה חמוד, והאמת שגם מדובר בשיר מוצלח, אבל כשמדובר בשירים אחרים כמו 'הקנאה' או 'נפוליאון' (שמספר על בחור שנמאס לו להיות בתול) זה כבר פחות דיבר אלי, אולי זה פשוט עניין של גיל ושל תמימות, כי ניכר שבני הנוער שבקהל דווקא התלהבו מאוד, אבל בכל זאת היה בזה משהו שלא עבר לי טוב.
הכרטיסים ל-6 ההופעות נמכרו כאמור עוד לפני שיוני בלוך הכריז שהוא חוזר לארץ לצמיתות, ואולי הסולד אאוט קשור גם לזה, כי לראות הופעה של יוני הרגיש קצת כמו לראות אמן מחו"ל שמגיע לארץ. סוג של הזדמנות יוצאת דופן. אבל עכשיו, כשברור שהוא כאן כדי להישאר, ואחרי 6 הופעות בהן אירח כמה מהכוכבים הגדולים של הרגע, הוציא שיר חדש, וגם קאבר ל'אני מת', יהיה מעניין לראות לאן זה ילך – האם הטירוף יחלוף ואחרי סיבוב ההופעות הזה נישאר בעיקר עם הנוסטלגיה - או שאולי הוא יצליח להמציא את עצמו מחדש ולהיות שוב הכוכב הגדול שהוא היה לפני עשור וחצי. כשאני הייתי רק ילדה בת 16 עם דיסקמן.