כשכתבה את השיר "Back to Black", המאסטרפיס הכי גדול שלה, איימי ווינהאוס סיפרה בפזמון שהיא מתה כבר 100 פעמים. חמש שנים חלפו ממועד ההקלטה, והקליפ לשיר - שבסופו הזמרת מגיעה לקבר עליו כתוב "הלב של איימי ווינהאוס" - נערך מחדש. ווינהאוס האמיתית בדיוק הצטרפה ל"מועדון 27" הידוע לשמצה, והכיתוב ש"חזה" את מותה הוסר. אבל זו הייתה רק הפעם הראשונה בה איימי ווינהאוס מתה. 99 הנוספות, כך נראה, עוד יגיעו בדמות סרטים, סדרות והנצחות אודותיה.
ההגעה של ווינהאוס לזירה העולמית מבריטניה, מדינה זעירה יחסית לאחותה האמריקאית, עבדה לטובתה כשהביאה איתה צבעים ועומקים שאף אחד לא שמע עד אז, אבל תרבות הצהובונים הבריטית, זו שמבטיחה שנמשיך לשמוע ולדוש בחייה של הנסיכה דיאנה גם 25 שנה אחרי מותה - היא גם זו שהובילה לעיסוק מתמשך באותה טרגדיה שהתרחשה ב-23 ביולי 2011, ועל כל אלבום מוצלח עם חומרים אבודים וסרט דוקו זוכה אוסקר, אפשר למצוא עשרות כתבות שאיש לא ביקש שרק פוגעות יותר ויותר בפרטיותה של אישה שכבר לא יכולה לשמור עליה.
האחרון מבין אותם פרויקטים הוא "להשיב את איימי" ("Reclaming Amy"), סרט של ה-BBC מהקיץ האחרון ששודר ב-yes דוקו בתחילת החודש. התזמון של הסרט אינו מקרי - עשור למותה של ווינהאוס - וכך גם עצם הקיום שלו: "להשיב את איימי" הוא תגובת נגד מוצהרת ל"איימי" זוכה האוסקר משנת 2015, שביים אסיף קפדיה. אפשר לומר הרבה דברים לגנות הסרט ההוא של קפדיה, בראשם העובדה שהוא נראה כמו פרויקט של תלמידי תיכון ולא כמו מזכרת מאגדה שאיננה - אבל למשפחתה של ווינהאוס הפריעו בעיקר הרמיזות הדי-מפורשות לפיהן אביה, מיטשל, היה יכול למנוע את מותה.
הסרט החדש (בהנחה ש-49 דקות יכולות להיקרא "סרט") מביא למסך באופן די נדיר את כל קרוביה של ווינהאוס; אביה, חברותיה הטובות ביותר, ובעיקר אמה ג'ניס - המתמודדת עם טרשת נפוצה ומסבירה שזו אחת ההזדמנויות האחרונות שלה להגן על בתה. יש שם כמה חשיפות מעניינות, בראשן האישור הרשמי הראשון לכך שהזמרת ניהלה מערכות יחסים גם עם נשים, אך התוצאה רחוקה מלהיות מקיפה או בעלת ערך משל עצמה. "להשיב את איימי" מזכיר סרטים ביתיים שמשודרים ביום הזיכרון ומנציחים את חללי צה"ל, ומרגיש כמו גרסה מצולמת של תגובת המשפחה לדוקו שביים קפדיה.
עם עשרות בודדות של שירים, כשרובם כלל לא הפכו ללהיטים, איימי ווינהאוס בכל זאת הייתה לאגדה עוד בחייה. מי שתרמו לזה היו קול חד פעמי, מילים שנכתבו מהבטן ופרסונה יוצאת דופן שישבה על התפר בין דיווה גדולה מהחיים לצעירה צנועה ונבוכה. לכן מאכזב לגלות ש"איימי", "להשיב את איימי" וכל סרטי התדמית האחרים על ווינהאוס, בחרו להתעסק דווקא בחיים האישיים ובסנסציה, במקום במוזיקה עצמה. אין צורך להיכנס להשוואות מפוצצות - אבל כמו שדוקו בן 9 שעות על חייהם המקצועיים של הביטלס זכה להצלחה אדירה, כך גם היה קורה במקרה שלה.
עוד יותר מאכזב להבין שכל התוכן חסר התוכן הזה פועל בחלל ריק: איימי ווינהאוס אינה בריטני מרפי, ואין שום תעלומה בנוגע לנסיבות מותה. והיא גם לא בריטני ספירס, כך שאין מחלוקות אמיתיות בתוך הסביבה שלה. זו אישה מוכשרת מאוד שמתה מוות טרגי מאוד, וחבל שהמעריצים לא זכו לראות אותה מונצחת באופן שיהלום את ממדי השפעתה.
כל מה שיש לנו כרגע זה או מתקפה מציצנית על המשפחה, או כתב הגנה מיותר. ושלא יובן אחרת: משפחתה של ווינהאוס היא כנראה אחת האחראיות לבעיה. רק בסתיו האחרון דווח על סרט דוקו נוסף אודות הזמרת, שעשוי להיגנז לאור סירובו של אביה לשתף פעולה. אף אחד לא אומר שמיטשל ווינהאוס מסתיר מאיתנו משהו, אבל יכול מאוד להיות שכל עוד הוא בסביבה, הבת שלו לא תזכה לסרט הגדול באמת שמגיע לה.
לקראת הסוף של "להשיב את איימי", בן זוגה הנוכחי של ג'ניס ווינהאוס מסביר שהזמרת אולי מתה בטרם עת, אבל בזכות היצירה שלה היא "תחיה יותר מכולם". הוא כמובן צודק: "Back to Black", "Rehab" ו"Valerie" הם שירים שיישארו כאן דורות קדימה, בטח כשהם מתוחזקים בפאתוס סביב מותה של ווינהאוס, ולמרות כל ההתעסקות המיותרת ב"מועדון 27" - אולי זו לא קללה שהורגת אגדות, אלא אוסף מוזיקאים שמתו לפני שהרסו לעצמם את הקריירה? - ההשתייכות לאותה קבוצה של ג'ניס ג'ופלין, קורט קוביין וג'ימי הנדריקס בסוף רק מחמיאה לדימוי שלה.
עכשיו נשאר למצוא מישהו מספיק מוכשר, הוגן ורגיש שיכין לנו יצירה משלימה ראויה. כזו שתעשה חסד עם איימי ווינהאוס, תתמקד בכישרון שהיא הייתה היחידה להחזיק בו, ותקל על הגעגוע לאגדה - אגדה שהייתה יכולה להשאיר אחריה עוד הרים של מוזיקה טובה.