רבי המכר הגדולים של שוק התקליטים השנה הם האלבומים השניים של הכוכבות הענקיות אדל, בת ה-21, וליידי גאגא בת ה-25. וכבר 15 שנה שמעל מרבית הפסגות בפופ נישאים דגלים של נשים. מאז אמצע שנות ה-90 אף אלבום של גבר לא התקרב לדגדג את המכירות של אלניס מוריסט וסלין דיון, לורין היל ודיידו, סוזן בויל וליידי גאגא, שאנאיה טווין, ביונסה וחברותיהן.
ולהוציא קומץ ראפרים, אמינם וג'יי זי וקאניה ווסט ול'יל ווין, אף מוזיקאי לא הדהד בשיח התרבותי-תקשורתי-אופנתי כמו בריטני ספירס וביונסה וגאגא. תעשיית המוזיקה, שנמצאת כמעט עשור בגסיסה עקבית, הייתה פשוט מתה ללא חמצן המכירות שמגיע אליה בעיקר מצד מוזיקאיות. אבל דווקא בתעשייה הזו נרשם פער בלתי נתפס בין מה שמתרחש בחזית לבין מצבן של הנשים מאחורי הקלעים.
מסרים סותרים של העצמה נשית
בעוד מוזיקאיות שוברות שיאים, מביאות לרווחים הגדולים ביותר ומייצרות את השיח התרבותי המשפיע, מעמד הנשים בתעשייה פנימה לא השתנה במאום מכפי שהיה בעסקי המוזיקה במאה השנים האחרונות. מנהלות או בעלים של חברות תקליטים? אמרגניות? מנהלות אישיות? מפיקות מוזיקליות? טכנאיות באולפנים ובאולמי המופעים? תקליטניות מובילות? בעלות מועדונים או תחנות רדיו? לכו חפשו אותן, וספק אם מספרן הכולל בתעשיית המוזיקה העולמית יגיע לאחוזים בודדים משל הגברים המנהלים.
מכל בחינה כלכלית ובכל אפיק הבעה והשפעה, אמניות הפופ לסוגיהן חזקות לאין שיעור מקודמותיהן בעבר. אבל למצוא אישה בתפקיד בכיר בתעשיית המוזיקה הוא חיפוש כה מייאש, עד כי ניתן להאמין שהן עדיין אסירות בימיה החשוכים של הפטריאכליות טרום שנות ה-50.
סילביה רובינסון הייתה מוזיקאית ובעלים של חברת תקליטים מאד מצליחה בשם "שוגר היל", מחלוצות ההיפ-הופ בניו יורק בשלהי שנות ה-70. סילביה רון היתה מנכ"לית בכירה בחברת התקליטים אלקטרה בלוס אנג'לס בשנות ה-80 וה-90. שרון אוזבורן האמריקנית, ביתו של דון ארדן, מנהל אישי מוביל בתעשייה האמריקנית, הפכה לאשתו ולמנהלתו של אוזי, והיא עדיין חריגה המעידה על ההיעדר הנשי בתחומי הניהול והאמרגנות. מירנדה קופר היא אחת משני המנהלים בראש צוות חדשני יחסית בשם Xenomania, בית הפקות בריטי מצליח שטיפל בין השאר בפט שופ בויז, שר, גירלז אלאוד ואמנים נוספים. וזהו זה.
במוזיקה ההנהגה האמנותית, הפנים הייצוגיות, והמותגים הכי נמכרים ונחשקים שייכים לנשים
בחיפושי ברשת לצורך הכתבה הזו, הופתעתי בעיקר ממיעוט ההתייחסות לעצם הדיון על נוכחותן הזעומה של נשים משפיעות וחזקות בתעשיית המוזיקה. כאילו שהדרתן ממנה מובנת מאליה. מסתבר שלאורך השנים נדרשו לכך שני עיתונים בלבד, הגרדיאן והאינדיפנדנט האנגלים, וממצאיהם מעמיקים את התמיהות. סקר באנגליה ב-2006 גילה שברמת העובדים הזוטרים היו בתעשיית המוזיקה שם 33% נשים, אבל בשדרות הניהול נמצאה רק סמנכ"לית אחת. סטורם וויטבי גרוב, מנהלת סיבובי הופעות באנגליה, סיפרה לאינדיפנדנט שמתוך מאות בעלי תפקידים מקבילים ל ה שתרים את אנגליה בכל רגע נתון, ישנן אולי עשר נשים, ושבמקצוע פועלי הבמה, מבין האלפים הן ממש בודדות.
אליסון וונהאם, מנכ"לית איגוד חברות התקליטים העצמאיות באנגליה, סיפרה לגרדיאן שאחרי ארבע שנים בתפקיד הצליחה לקדם חמש נשים להנהלת הגוף שבראשו היא עומדת, מחצית מחברי ההנהלה שלפניה לא כללה אף לא אישה אחת. ולכל המרואיינות האנגליות היו רק התשובות הצפויות על היות התעשייה מועדון סגור של גברים לבנים, על שעות העבודה המתישות, הנסיעות המרובות בתפקיד, וכמובן על הדרישות האכזריות להתפשרות בגידול המשפחה.
אלו כמובן הסברים ידועים ומובנים למיעוט הנשי, ואינם שונים בהרבה מבעיות המוכרות בתעשיות האחרות, אבל יש במוזיקה שני הבדלים ניכרים. קודם כל, לא בטוח שבענפי ההיי-טק, השקעות או נדל"ן לדוגמה, ייצוג הנשים הבכירות כה מזערי כמו במוזיקה. ושנית - להבדיל כנראה מכל ענף כלכלה אחר, הרי שבמוזיקה ההנהגה האמנותית, הפנים הייצוגיות, והמותגים הכי נמכרים ונחשקים שייכים לנשים. ואלו מייצרות בעבודתן אדוות ששבות ומתפשטות לאורך ולעומק כל שדרות התרבות והחיים.
נאלצות לתפקד תחת גברים ששולטים על מקורות המימון
ובעוד אין כמו אמניות הפופ לחדד ולייצג מסרים של העצמה נשית, הרי המסר שעולה מהייצוג הנשי האפסי בתעשייה כולה הוא שהן עדיין נאלצות לתפקד תחת שליטה גברית. גם במאה שעברה, הדומיננטיות העסקית הייתה גברית, אלא שאז המוזיקאים הגברים היו אחראים למרבית המותגים הנמכרים, למרבית ההכנסות, ולמרבית השיח התרבותי בפופ. היום, משהו עקום בשתיקה הנשית הרועמת מאחורי הקלעים.
ואולי זו בעצם טעות אופטית ואופטימית לחפש את השוויון. אולי הדרתן של נשים מתפקידי ניהול בפופ משמעותית ומלמדת על המציאות לא פחות מהנוכחות הנשית בחזית שלו. ברשימת עשר הנשים החזקות בעולם של מגזין פורבס ל-2010 נמצאות שתי זמרות, ליידי גאגא וביונסה. אבל ברשימת חמישים האנשים הכי משפיעים בעולם מופיעות אך ורק שתי נשים, ושתיהן פוליטיקאיות, אנגלה מרקל והילארי קלינטון. מה זה אומר? המדרגים של פורבס מגדרים את ביונסה וגאגא בגטו שתמיד הוקצה להן. כלומר, ברשימה שכולה נשים נכון בעיניהם להקצות מקומות בצמרת לזמרות, מוזיקאיות כוכבות.
הגברים לא מאפשרים לנשים לקבל החלטות
אבל ברשימה הכללית המעורבת, כלומר הגברית, ה"רצינית" וה"חשובה" באמת, הנשים חוזרות להיות מיעוט מבוטל, והזמרות מסולקות החוצה לטובת 48 גברים משמעותיים יותר. וברשימת הסלבריטאים החזקים ביותר בעולם של הפורבס, דווקא יש רוב של שש נשים בין עשרת הגדולים, ומתוכן לא פחות מארבע מוזיקאיות. אז אולי בעצם חזרנו להתחלה, לנקודת הפתיחה המפגרת של תעשיית המוזיקה בשנות ה-20 של המאה שעברה. אולי הכוח הנשי בחלון הראווה של הפופ אינו מסמל קדמה והשוויון, אלא דווקא ממסך את השמרנות ומתפקד כהסוואה מצוינת להמשך השליטה הגברית על הברזים החשובים באמת, על מקורות המימון, השליטה והניהול. אף מוזיקאית בשנות ה-50 לא התקרבה לממדי ההשפעה של אלביס פרסלי. אף יוצרת בשנות ה-60 לא דגדגה את קרסולי החשיבות של בוב דילן, הביטלס והרולינג סטונס.
אבל גם בעשור השני של המאה ה-21, וגם כשאף גבר לא מסכן את ההגמוניה הנשית בפופ, זה נותר עולם של גברים. אולי נאורים יותר, אבל כאלו שלא מאפשרים כמעט שום דריסת רגל נשית בדלתות של הבעלות וקבלת ההחלטות.