אני לא חושב שאני אגזים אם אכתוב שלא הייתה תקופה בישראל בה כולנו נדרשנו לחשבון נפש בצורה כל כך מובהקת כמו היום.
אלו הם ימים נוראים במלוא מובן הביטוי, ובעולם המוזיקה היו כמה שבלטו קצת יותר מהשאר, וכדי שנצא לחתימה טובה יותר בתשפ"א – הנה האנשים והתופעות שצריכים לבקש מאיתנו מחילה וסליחה לקראת יום כיפור הקרוב.
שר התרבות והספורט, חילי טרופר חייב התנצלות לאנשי תעשיית המוזיקה: כמו רוב השרים, טרופר לא זכה למאה ימים של חסד ונקלע לסיטואציה הכי עגומה שיכולה להיות. אבל האמת שזה לא תירוץ, כי לעומתו, יש כמה שרים שהצליחו לקדם בצורה מרשימה את האינטרסים של המשרד או המגזר אותו הם מייצגים.
חייבים להודות שהשר טרופר מאוד התאמץ, אבל לצערנו, זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. העובדה שלא היה מאחוריו לובי מספיק חזק פגעה אנושות בתעשיית התרבות בישראל ובמוזיקאים בפרט. משום מה, זה היה התחום שנשאר לאורך כל התקופה בתחתית סדר היום, ובבת אחת האנשים הכי אהודים בישראל הפכו לשקופים ולא חיוניים בעליל. וכך, עד שסוף סוף גובש מתווה חצי רלוונטי כלשהו, הוא הספיק לימים ספורים של הופעות בודדות ואז שוב – הכל נסגר.
הטוקבקיסטים שחייבים התנצלות למוזיקאים ואנשי הבמה מאחורי הקלעים: "מוזיקה היא לא באמת מקצוע – לכו לעבוד!"; "תרבות היא מותרות וכולם שם סמולנים אז למה שהמדינה תתמוך בזה?!"; "בכיינים שטחונים בכסף" ועוד אלפי תגובות דומות בניסוחים שונים שהפכו אשכרה לדעה רווחת בעיקר בהשראת התייחסות הממשלה שלנו לאנשי תעשיית התרבות.
אז האמת לאמיתה היא שאין באמת דרך לדמיין עולם ללא מוזיקה. טוקבקיסטים יקרים – האם מישהו מכם יכול לדמיין את העולם שלו בלי תרבות ובלי האנשים שמעודדים אותו כשהוא הכי צריך את זה? בלי הופעות, בלי מסיבות, בלי רדיו ובלי החיים עצמם - כי מוזיקה היא התרופה הכי מוצלחת שיש לנפש. עמיר בניון כתב עליה "ניצחת איתי הכל", אז דעו לכם שאם הזלזול הנוכחי בתחום הזה יימשך - כולנו רק נפסיד.
האמנים שהשתמשו במחאה ובפוליטיקה מהסיבות הלא נכונות חייבים התנצלות לקהל שלהם: נתחיל מהסוף – הדבר הכי טוב שקרה השנה במוזיקה הישראלית הוא שאמנים סוף סוף התעוררו והפסיקו לחשוש להביע את דעתם בשירי מחאה פשוט נפלאים וחסרי עכבות.
העניין הוא שיש מספר אמנים שניצלו את במת המחאה לתועלתם האישית או כגימיק יחצני במסווה של קריאה לסולידריות. פעם, כשהיינו תמימים, היינו אוכלים את זה, אבל היום - הכל נהיה שקוף וממש קל לזהות מתי לאיש שאוחז במיקרופון יש כוונה אמיתית והוא מדבר מהלב - לעומת מי שהגיע כדי לגנוב את ההצגה. במקרה הזה, כשמדובר במאבק כלשהו שבא מלמטה – אולי עדיף לתת את המיקרופון בראיון דווקא לאנשים שבחיים האמיתיים (כשיש מופעים) נמצאים מאחורי הקלעים והכאב שלהם כרגע קצת יותר גדול.
(בסרטון למעלה: ככה עושים את זה נכון)
האמנים שהפרו את ההנחיות בחודשים האחרונים וחייבים התנצלות לכל מי שלא בקומבינה: כן, כן – למדנו על בשרנו בצורה הקשה ביותר שיש סגר ויש זרג. כמו בשאר התחומים, גם כאן גילינו והתבאסנו כל פעם מחדש לראות שיש אמנים שזכו להופיע בניגוד להנחיות וחגגו עם קהל גדול של מאות רבות במקומות סגורים, בזמן שיש אמנים שהתחננו שיאפשרו להם מופע אינטימי מול 40 איש.
עשו לכולנו טובה ותשמרו על צניעות. המחנק ללא חיי בילוי ופנאי הולך ומתגבר, אז אם אתם מקווים בקיץ הבא לפוצץ שוב את נוקיה וקיסריה, רצוי לא לנפנף מדי בנהנתנות שלכם. תעשו מאמץ להוכיח שעדיין יש כאן סולידריות בתקופה שבה המון אנשים מפסיקים להאמין.
>> זמני כניסת ויציאת צום יום כיפור 2020
האמנים שמסתפקים ב'העתק-הדבק': (לא אציין שמות) אבל אני חייב לומר שאתם משעממים אותי. כמה אפשר ליצור בדיוק מאותו דבר? טקסטים מתיימרים עם לחנים שחוזרים על עצמם בהפקה מינימלית שלא מחדשת כלום. בייחוד בתקופה שבה אין מופעים וכולנו מאזינים למוזיקה אך ורק בבית, הקהל זקוק למשהו שיסעיר אותו מבחינה מוזיקלית. משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. משהו שיספר סיפור שלא סופר או יביא גוון אומנותי אחר.
אחרת, בשבריר שנייה – אנחנו מעבירים לרצועה הבאה בספוטיפיי או ביוטיוב ובפעם הבאה שתוציאו סינגל חדש, לא בטוח שבכלל נטרח לתת הזדמנות בלחיצה על הלינק. יש כמה דוגמאות ממש מעוררות השראה מהתקופה הזו שדווקא מהסגר בבית, הצליחו לייצר פרויקטים אדירים, אז חבל ליפול למקומות הבנאליים והצפויים. יש שמועות שהרדמה אצל רופא שיניים מובילה למחוזות של מקוריות חסרת תקדים. נסו את זה.
תחנות הרדיו שמשמיעות בעיקר את אמני המיינסטרים וחייבות התנצלות לאמני השוליים: מדובר בוויכוח עתיק יומין, ובכל זאת, אסור להוריד אותו מסדר היום. יש תחושה שעם הזמן, הרדיוס של מה שבמיינסטרים הולך ומצטמצם לעומת טווח המוזיקה האלטרנטיבית שהולך ומתרחב.
זה נכון שרובנו לא צריכים את התחנות הממסדיות כדי להגיע למוזיקה חדשה, כי הכל קיים בכל מקום, ועדיין – בתקופה שבה אין מופעים (כן, אני חוזר כל הזמן לאותה נקודה), הפרנסה הקטנה היחידה שעשויה להישאר לאמנים היא מתמלוגי השמעות בכלי התקשורת. לא מדובר בערימות של שטרות, אבל זה המעט שתחנות הרדיו יכולות לעשות כרגע בשביל האמנים שמשקיעים את כל נפשם בחומרים חדשים שלעיתים לא זוכים לשום הכרה. תנו להם את הבמה התקשורתית הקטנה הזו – בשבילם זה עולם ומלואו.
ולכולנו: בואו נדמיין שבסוף של כל הסיוט הזה, נזכה לרקוד בפסטיבל מטורף ועוד כמה הופעות ענק בפארק הירקון, נחזור לחייך ונתחיל לשכוח מהתקופה שבה נדרשנו לחשבון הנפש העמוק הזה. מיצינו.