בתרבות ההיפ הופ יש הרבה דרכים לזכור את אלו שאיבדנו: יש שירי מחווה מרגשים, ציורי קיר שוברי לב, הקדשות מפה ועד הודעה חדשה, ואפילו אפשר לשפוך קצת הנסי על האדמה לזכר אלו שלא כאן איתנו. למרות כל אלה, הדרך המעניינת, המורכבת והכמעט ייחודית ביותר היא אלבום הפוסט-מורטום ("אחרי המוות").

עכשיו חשוב לציין: זה לא שרק בהיפ הופ יוצאים לאמנים אלבומים אחרי מותם, אבל רק בהיפ הופ זה הפך לסוג של הרגל. כן, מתברר שעבור ראפרים אפילו המוות אינו סופי, ורק תסתכלו על חמשת השנים האחרונות: מק מילר, ג'וס וורלד, פופ סמוק, די.אם.אקס, ליל פיפ, XXXTentacion ובמידה מסוימת, פייף דוג מטרייב קולד קווסט – כולם קיבלו אלבומי פוסט-מורטם.

הם, כמובן, לא המציאו את הגלגל הזה בהיפ הופ, ולפניהם היו אלו פימפ סי, איזי אי, ג'יי דילה, ביג פאן, ביג אל, ביגי וכמובן, מלך החיים שאחרי המוות - טופאק שאקור. חלקם היו טובים, חלקם סתמיים, אבל כולם יצאו במטרה לתת לאומנים שעזבו מוקדם מדי הזדמנות אחת אחרונה להשאיר עוד קצת מורשת. בחלק מהמקרים, הם קיבלו אפילו יותר מהזדמנות אחת.

לפני כחודש זה קרה גם כאן בישראל. אני לא יודע אם זה אלבום הפוסט-מורטום הראשון בארץ, אבל זה בהחלט אלבום הפוסט-מורטום הראשון בהיפ הופ הישראלי. נתנאל צ'ונה, שנפטר לפני כמעט שנתיים, שלושה ימים אחרי יום הולדתו ה-30, זכה להיות הראפר שמקבל הזדמנות נוספת עם "צ'ונהלוגיה"; אלבום שהחל תחת ידיו של צ'ונהמאן והסתיים בעזרת הרצון של חבריו להנציח את האדם והיוצר שאהבו. לא מעט אנשים לקחו חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, בינהם הראפר-מפיק איתמר "תותי" פוליטי, הראפרים קלין, אורניום, סטיקר וקאי, המפיקים צוקוש, גואטה, נינג'ה 420, פאס, שירוטו, וחברי הרכב "פלא אוזן".

הרעיון לאלבום נולד עוד בזמן הלוויה של צ'ונה, אך רקם עור וגידים רק כשאברי "ג'י" צפנת ותותי עברו על המחשב של צ'ונה ומצאו את חומרי הגלם למה שיהפוך לאלבום; שירים ופרויקטים לא גמורים, רובם מוקלטים על ביטים מיוטיוב. השם צ'ונהלוגיה, כמו גם התמונה שתהפוך לעטיפת האלבום, נבחרו על ידי צ'ונה טרם לכתו, ובדומה לשירים הלא גמורים, הם עברו מטאמורפוזה תחת ידיהם של חבריו בעיקר בהפקה וסידור החומרים.

עם זאת, המטרה היתה לשמור על החזון המקורי של צ'ונה, ושלושה מאותם חברים, איתמר בריל, יהונתן "סמיילז" אלדן ואברי ג'י (שגם ניהל אמנותית את האלבום) הסבירו איך בכלל ניגשים לפרויקט רגיש ומרגש שכזה. "המטרה הייתה להוציא אלבום עם ביטים מקוריים", מסביר אברי, "כדי שנוכל להעלות את זה לכל הסטרימינג. שלא יהיו בעיות, שהכל יהיה מוסדר ואף אחד לא יתבע אותנו והכל נייס. היה לנו איזה 25 קטעים, ומשם התחלנו לשלוח את זה לכל מיני מפיקים. הגישה שלנו היתה לשמור על מה שנתי תכנן ועשה בצורה אורגנית. יעני לא מוסיפים עוד הגה".

סמיילז: "לא עשינו, למשל, שום אירוח שלא היה אורגני. כל שת"פ באלבום הזה נעשה עם נתי".

אברי: "כולם הוקלטו אצלו, חוץ מהשיר עם פלא אוזן שעשינו אצלנו באולפן, אבל הוא שמע את ההקלטה הזאת כי הקלטנו את זה שבוע לפני שנפטר, שלחנו לו את זה באותו היום והוא התלהב רצח ונתן את הברכה שלו".

בריל: "הוא היה אמור לבוא לפה להקליט את החלק שלו, אבל הוא הקליט את זה אצלו. רצינו שיבוא לשבת איתנו, לוייב, אבל נבצר מאיתנו".

איך בכלל יכלתם לדעת מה היה החזון שלו להמשך?
אברי: "הרשיתי לעצמי מתוך איזשהו תחושה שמישהו חייב לעשות את זה ולקבל כל מיני החלטות שאין איך לדעת מה הוא היה רוצה. הדבר היחיד שאני ידעתי, ושאמא שלו (אוראל שמואל) אמרה לי, זה שעל המחשב שלו יש מדבקה של פלא אוזן. זה נתן לי איזשהו תחושה שהוא סומך עלי לנהל את זה. אני לא יכול להגיד לך שאני יודע בוודאות שצ'ונהלוגיה יצא בדיוק איך שנתי תכנן אותו. אני לא חושב שהוא היה יכול לדמיין את האלבום הזה ככה. הרגשתי שהאלבום הזה הוא דלת, כי רוב מי שישמע אותו אף פעם לא שמע את צ'ונה".

בריל: "באלבום פוסטמורטם כזה, שאין לך מאיפה לדלות מידע, אופן התקשורת היחיד שיש לך בכלים הפיזיים זה המשפחה של צ'ונה. אז כל התהליך הזה, הרבה ממנו, הוא חותמת של המשפחה. מאה אחוז מזה נעשה בשיתוף איתם, והם הכלי היחיד שלנו היום לתרגם את מה שאולי אפשר לנחש שנתי רוצה. אנחנו מאוד מקווים שהוא לא מחכה לנו עם נבוט בצד השני, וגם אם כן, זה מה שיש לנו כרגע לעשות בכלים האלה".

ואיך עבד הקשר עם המשפחה שלו?
אברי: "באתי אליהם לאורך השנה הזאת כמה פעמים, ובכל פעם השמעתי דברים וההתלהבות הייתה מאוד גדולה. התרגשות מטורפת מהשירים כי באמת התוצאות יצאו מצמררות. כשישבנו עם המשפחה לשמוע את האלבום הגמור זה היה מטורף. זה היה ביומולדת של דניאלה, אחותו - ושמע, זה מציף. אנחנו חברים טובים של נתי, אבל בשביל המשפחה זו חוויה רגשית יותר מורכבת ממה שזה בשבילנו. הם עברו וראו איתו חיים שלמים".

בריל: "היה כבר את כל התקליט עם הסקיטים והכל, ואין איך לתאר את זה. לשבת בסלון עם אמא שלו, האחים והאחיות שלו, שמים פליי על האלבום. מהרגע הראשון אתה מרגיש את כל המשקל של הדבר, את כל ההתרגשות. מלא רבדים גם שהמשפחה שלו מגלה עליו מהמילים, עוד ועוד זוויות".

סמיילז: "ידענו שהיינו צריכים להיות רגישים מאוד למשפחה. שמנו לב שיש מתח בין הצד האמנותי, החברים שנורא רוצים להוציא דברים החוצה ממקום של הנצחה, לבין המשפחה שאולי פחות מעניין אותה הדבר הזה והם עם האבל בצד העמוק והאישי שלו. צריך לראות איך הדברים האלה לא מתנגשים, ואם יש התנגשות חייבים להיות מאוד קשובים וחס וחלילה לא לעשות דברים שיפגעו בהם".

הפרויקט המיוחד הזה התאסף לאלבום פשוט מצוין - אבל לא נגמר בו. החברים הרימו גם הדסטארט שמטרתו להוציא את האלבום על תקליט, להשיק אותו כראוי ולייסד הנצחות נוספות לזכרו של הראפר יוצא הדופן. עצם קיומם של האלבום והיוזמה הזו מציפים רגשות, אבל לצד המוזיקה שטופלה כראוי, הביצועים מלאי הרגש של צ'ונה ובעיקר המילים המחוספסות עד לרמת השריטה שלו - מדובר באירוע מרגש במיוחד - על אחת כמה וכמה כשמדובר בראפר שלא זכה להכרה בחייו. אפשר לשמוע את זה באלבום עצמו, אבל גם באיך שחבריו מדברים עליו ועל החוויה יוצאת הדופן של יצירתו.

"מאוד הערכתי והערצתי אותו כראפר", אומר אברי, "אבל זה היה פתאום כזה וואי, איזה שירים הוא כתב. זה בן אדם שהוציא מוזיקה מגיל 15, וכולם נורא ירדו על הסאונד שלו, אבל בסוף אתה שומע את הקול והסאונד ואתה אומר 'בונ'ה, יש לו משהו'. הקבצים שאני עבדתי איתם, הווקאלס, היו מעובדים. עם EQ, עם קומפרסור, עם כל מה שהוא היה עושה. לא הייתה לי אפשרות לעשות רוורס לתהליכים האלה, זה קעקוע. ונכון, יש שם משהו אינדסטריאל, קשוח קצת, אבל בונ'ה יש לו סאונד מטורף והוא הגיע לתוצאות מדהימות בסאונד שלו. זה נכון שעשיתי מיקס לביטים, אבל הווקאלס זה מיקסים שלו. כמעט ולא נגענו בזה".

אז מה כן הבאתם לתוך האלבום שנתי לאו דווקא היה מביא?
סמיילז: "דבר ראשון הפקות. לדוגמא, ההפקות של צוקוש שזה סטייל שמאוד מחמיא לנתי, אבל מההיכרות איתו הוא לא היה הולך להפקה כזו. הוא היה הולך להפקה יותר הארדקור, אפלה יותר. צוקוש מביא משהו יותר פופי ונעים כזה, וזה יצא ממש יפה".

אברי: "הרבה מהחומרים דיברו בעד עצמם. הוא מאוד כיוון את הדרך. כל הזמן הרגשתי אותו איתי, שמעתי את הדברים והיה לי ברור שראיתי את זה דרך הפילטרים שלו ושלי. 'האם הוא יאהב את זה?' 'האם זה מספיק הארדקור?'. נגיד, בשני שירים שהוא הוציא בתקופה האחרונה שלו פתאום הוא הביא צד יותר רגיש ויותר מלודי. זה מה שאפשר לי לעשות משהו כמו לתת לצוקוש להפיק אותו. לא המצאתי את זה, הוא התווה מסלול כזה ואנחנו לקחנו את זה משם. שמענו את הדברים, הראש שלי זז, הלב שלי התרגש והיה לי ברור שהוא אוהב את זה".

אברי, אני יודע שבמהלך הזמן הזה אתה איבדת את שני ההורים שלך. העבודה על האלבום התחברה לאבל הפרטי?
"זה קרה במקביל. איבדתי את אמא שלי שבועיים לפני שנתי נפטר, ותוך כדי אבא שלי בבית חולים עובר כימותרפיה לסרטן - אז הכל קרס יחד. אני בכלל עדיין באבל עד היום. אבל ההנצחה של נתי זה דבר מאוד גדול שהשקעתי בו המון זמן מהחיים שלי בשנתיים האחרונות. אני לא יודע להסביר לך למה ישר פניתי לזה, פשוט הרגשתי שזה חייב לקרות עכשיו, שהאלבום של נתנאל פשוט צריך לקרות, הוא היה ממש בעיצומו של המהלך הזה. לא היה לי זמן לחשוב על זה אפילו".

זה היה תרפי עבורך?
"אני חושב שכן. זה היה מלא ברגש. בכיתי המון, ישבתי פה באולפן, שמעתי את הדברים והתפרקתי. מיילל על האובדן שלי, על האובדן של נתי, על איך הוא לא שומע את זה. גם מהתרגשות בכלל שזה קורה. זה כל כך מדהים שהאלבום הזה בחוץ, זה מטורף. אשכרה לא יאמן שעשינו את זה. זה הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיים, בתור מפיק ובכלל בתור בן אדם".

>> לתמיכה בהוצאת התקליט והספר של נתנאל צ’ונה ז”ל לחצו כאן