ששש... די, חאלס. מיציתי. כמה כאב ראש. מה כבר רצינו? לשמוע קצת מוזיקה משני הראפרים האהובים עלינו? אתם יודעים, הדבר הזה שמוזיקאים אמורים לעשות. במקום זה שניים מהמוזיקאים הגדולים והחשובים בעולם, קניה ווסט ודרייק - רק מתעסקים בקקה.
שמועות, שערוריות, ריבים, דחיות, ידיעות ב-TMZ, גירושים וילדים לא חוקיים. אוקיי, השניים האחרונים קצת יותר רציניים מקקה - אבל זה עדיין לא מוזיקה. אנחנו יודעים שמעמד הסלב מתנגש עם היצירה עוד מימי הביטלס, אבל ב-2021 המאבק בין שני הצדדים של תעשיית המוזיקה הפך כבר למתיש במיוחד.
דרייק וקניה הם שניהם קורבנות של הנסיבות, כל אחד בדרכו. ווסט, באופן מאוד מפורסם, סובל מבעיות נפשיות ורגשיות שמניעות אותו לפעול לפעמים באופן קיצוני, ויחד עם האופי הגם-ככה-מוקצן שלו והמגבר העצום של אור הזרקורים - הפך לסוג האמנים שבכנות אפשר לקנות כל כותרת עליהם. "קניה קונה את מוזיאון הלובר ומטיס לשם 720 תנינים כאות תמיכה בטראמפ"? נשמע הגיוני. "קניה מאשים את המצרים בעבדות האפרו-אמריקאית"? נשמע כמוהו. "קניה ווסט ריחף אל השמיים לפגוש את אמו המנוחה"? כותרת אמיתית באתר זה ממש.
בזמן הזה דרייק, שבנה במו ידיו תדמית של "ליידיז-מן" שחוזרת פעם אחר פעם לנשוך אותו בתחת - זוכה לכותרת פחות משוגעות. למעשה, רובן אפילו קשורות בעקיפין למוזיקה: כמות ההשמעות המשוגעת לה זכה, שורות על הילד שלו והמון ידיעות והתפתחויות במסגרת הריב בינו לבין קניה, סכסוך ספק יח"צני שהתפתח במהלך השבועות שהובילו להוצאת האלבומים של השניים. למעשה, הדבר היחיד שלא ראיתי עליו כותרות זה הלב המטופש שהוא גילח על הראש. אה, וגם על המוזיקה עצמה. אז עם כל הכבוד וההערכה לחברי ועמיתי היקר דור מאיר מועלם, שעקב מקרוב אחר התהפוכות משני הצדדים - כל זה מבחינתי היה רק רעשי רקע בואו נדבר רגע על המוזיקה.
"Certified Lover Boy" של דרייק, למרבה האכזבה, הוא צעד נוסף בתהליך ההפיכה של דרייק לפוסטר חיוור בדמותו של הראפר שפעם בא לטרוף כל שיר חרף חולשותיו. היום הוא מעדיף לשבת על הכורסה של אבא שלו ולהתלונן שהשף שלו לא זמין; שקשה לשמור על חברים כשאתה צריך לנסוע רבע שעה רק כדי להגיע מחדר השינה שלך לדלת הכניסה; ושכל דוגמניות האינסטגרם שהוא שוכב איתן שוברות לו את הלב בפעם המי יודע כמה.
אם בעבר חומרי הגלם האלו היו מעוצבים לפסקול שברון לב אולטימטיבי, או לשירים מלאי אנרגיית ניצחון - האלבום החדש הופך אותם לעיסה אחידה, מתישה וארוכה (86 דקות). במידה רבה, עטיפת האלבום, שמציגה 12 פעמים אימוג'י זהה של אישה בהיריון עם שינויים קלים בגוון הביגוד והעור, מייצגת את הפרויקט מצוין – אותו השיר, רק במקום תריסר - נסו אולי 21 גרסאות של אותו השיר. אם רגעי השיא של האלבום שלך הם סימפול חמוד ומאוס כאחד של להיט הניינטיז “I'm Too Sexy”; פזמון על זה שאתה לסבית; וכמה הופעות אורח - אז אתה בבעיה. כלומר בעיה אמנותית. מבחינת מכירות אתה עדיין האלוף דרייק, אבל אל תשכח שבעולמת הראפ הצלחה מסחרית זה חשוב - אבל לא הכל.
מן הצד השני של המתרס המוזיקלי עומד קניה ווסט. לא בכדי צמד האלבומים האלו עומדים בהשוואה, וזה לא רק בגלל הריב או העובדה שיצאו באותו השבוע. קניה המשוחרר הוא ההפך המוחלט של דרייק המאופק, תמונת מראה של מה ההצלחה מסוגלת לעשות לאומן. "Donda" הוא האלבום השאפתני ביותר של ווסט עד כה, וזה אומר הרבה כשמדברים על קניה ווסט. במידה רבה, הוא מנסה לשלב בו את כל פיסות הסיפור שמרכיב את הקריירה שלו: המגלומניות של "MBDTF", המשבר של "HB&808", הגולמיות של "Yeezus", הגוספל של אלבומו הקודם ועוד. למעשה, קניה מעמיס על האלבום הזה כל כך הרבה קניה עד שאפילו קניה לא מצליח להכיל יותר את כל הקניה-ווסטיות שבו.
בניגוד לדרייק, קניה כן מצליח לייצר יצירה מעניינת, גם אם פגומה באופן חריג עבורו. בדרך כלל, כשרואים סדק במוזיקה של ווסט - הוא נעשה באופן מכוון, או לפחות כחלק מתהליך יצירתי שבונה על הפגמים האלו. הפעם, בין היתר בשל אורכו הכמעט מופרע במונחים של היום (109 דקות), הסדקים נפוצים, בולטים והכי גרוע - לא מכוונים. עם זאת, הרגעים המוצלחים באלבום (ויש לא מעט) זוהרים באורו הבוהק של קניה: חיתוכי המקהלה המבריקים ב-"Hurricane"; המינימליזם המטריד של "Jail"; והסאונד הייחודי שבא והולך לאורכו, צליל שאני יכול לתאר רק בתור מכשף אפל מימי הביניים שמשתלט על מקהלת גוספל בניהולו של רובוט היפ הופ עם קצר במעבד.
דונדה, אם כן, נשאר אלבום מבולגן בעוד ש-"CLB" עומד כיצירה הומוגנית מדי. שני צדדים של אותו מטבע. נכון, קניה ווסט מצליח להיות הרבה יותר מעניין והרפתקני מדרייק, אבל השורה התחתונה היא ששנים מהראפרים הכי טובים בעולם הוציאו אלבומים מאכזבים (דיר באלק קנדריק, אני בונה עליך).
שניהם אגב היו מרוויחים לא מעט אם הייתה מעורבת שם יד עורך אכזרית שהיתה מקצרת את המגלומניה, כל אחד בדרכו, למימדים הגיוניים יותר. מישהו שיכל לדחוף קצת יותר את דרייק, מישהו שהיה יכול טיפה לרסן את קניה. נכון, זה מצחיק - אבל בסופו של דבר הם צריכים יותר מהכל אחד את השני.
זה מצחיק, כי עם כל הרעש שהשניים האלו מייצרים מסביב למוזיקה, קל לשכוח שלפני עשור וקצת הם היו מחוברים בקשר מוזיקלי מרתק. ב-2009 דרייק אמר שקניה ווסט הוא האדם הכי משפיע כמוזיקאי בחייו, וב-2013 קניה סיפר על הבמה בפסטיבל OVO שהוא יצר את האלבום "Watch the Throne" עם ג'יי זי כי הרגיש את הלחץ מצדו של דרייק לקחת את כס המלכות.
יחסי החברים/אוייבים ביניהם הזינו לא רק את הכותרות, אלא גם יצירות מוזיקליות, ביפים אגדיים (אתם עדיין זוכרים את הדיס של פושה טי, נכון?), ובעיקר תחרות בריאה. עכשיו, כשכל אחד מהשניים הוציא אלבום מאכזב, הפתרון יכול להיות דווקא בלחבור יחד. דמיינו אלבום של דרייק בהפקת קניה. דמיינו אלבום של קניה עם האוזן של דרייק ללהיטים. אולי אם הם היו מתמקדים רק במוזיקה ולא ברעשי רקע היו לנו צמד אלבומים הרבה יותר משמעותיים. או בקיצור: קנדריק, בבקשה אל תשאיר אותנו לבד.