כן, הקליפ החדש של עומר אדם ועדן בן זקן הוא בלגן אחד גדול. הם ירו לכל הכיוונים וגם פגעו בכל המטרות, החליפו שפות יותר פעמים מאשר אני החלפתי חולצה במהלך סגר הקורונה וגם לא הצליחו להיסגר על קו אחיד בלבוש, אז הסטייליסטית הביאה כל מה שיש - קצת אמריקאי, קצת ערבי, ספרדי, איטלקי עם נגיעות מרוקאיות. אולי הם הצליחו להרים פה שיר ממכר בקליפ מאוד מושקע ותוך כמה ימים כולם הולכים לזמזם "חביבי, אינשאללה, חביבי, הלילה", ואולי יזכרו רק את הטרוניות השונות על הגרדרובה של הצמד והטענות לניכוס תרבותי חסר עכבות של העם הפלסטיני שהגיעו עוד לפני שהשיר הושמע פעם אחת.
"רוצים להתחפש לערבים? סבבה, אבל לא רק מתי שנוח לכם, כשאפשר לנכס את התרבות הערבית למוזיקה, אוכל או דאחקה", כתב חאדר אבו סייף, עובד בעיריית תל אביב ופעיל למען זכויות להט"ב, בטור ב"הארץ" בעקבות יציאת השיר "קוקוריקו". "התרבות הערבית צריכה להיות לגיטימית גם כאשר יהודי מתחתן עם ערבייה, כשערבי עובד במסעדה כשרה, כשערבי רוצה לגור לידכם או כשהוא רוצה לעבוד בחברה שלכם. ואם את כל זה ערבים אינם יכולים לעשות אז אתם לא יכולים להתחפש לערבים". אבו סייף לא רצה להעביר שיעור היסטוריה לאף אחד, אבל ביקש מיהודים לא להתחפש לערבים וטען שעדן בן זקן לא יכולה גם לשיר בעצרת הליכוד וגם ללבוש בגדים ערביים מסורתיים. אז בלי להוציא ספרים ולדאוג מבוחן פתע, תנו לי להכיר לכם את סבא שלי עליו השלום, חביב ימין.
"אז על איזו מוזיקה גדלת?"
חביב ז"ל וסבתא שלי, צדיקה, התחתנו בחשאי בכורדיסטן וברחו לארץ ישראל כשהם משאירים מאחור את כל הרכוש, ההיסטוריה והתרבות שלהם. אביו של סבי היה מוכתר הכפר ועל השטח שהיה אז בבעלותו עומד כיום בית חולים. לא נשאר כלום, הכל נרמס, נבזז והושמד - בתים, תכשיטים, ציורים, תמונות ואפילו בגדים. הם הגיעו לישראל בלי כלום, אבל זה לא הפריע להם להחיות את התרבות הזאת מחדש ממש כאן, בארץ ישראל.
הם תפרו לעצמם בגדים חדשים, המשיכו לדבר בכורדית והקימו את להקת "שבע אחיות", שהופיעה ברחבי העולם. הם ביקרו בעשרות מדינות, שרו, רקדו ריקודים כורדיים מסורתיים וניגנו בדהולה וזורנה. את הבגדים, השפה, המנהגים והתרבות האלה הם לא גנבו מאף אחד. סבא שלי לא חשב אז על "ניכוס תרבותי" וספק גדול אם היה מבין בכלל מה זה אומר אם הייתי מנסה להסביר לו. אלה הבגדים שהוא לבש כילד בכורדיסטן ואלה הבגדים שהמשיך ללבוש גם כאן בארץ ישראל.
זאת הייתה התרבות שלהם, התרבות שממנה אני הגעתי והתרבות של יהודי ארצות ערב, שהוגדרו כאן בארץ כחלק מהקולקטיב הגנרי "מזרחים". הכאפייה והגלבייה הם סממנים תרבותיים שלנו לא פחות משרשרת הזהב שקיבלנו מסבתא לבר מצווה. כילד התביישתי לספר שאני כורדי. בגלל שם המשפחה והשיזוף שאני מקפיד לחזק תמיד חשבו שאני תימני גם ככה, אבל כששאלו אותי מה העדה שלי הייתי עונה שאני עיראקי. חצי שקר, אבל עדיף על האמת כולה.
כשהגעתי לתל אביב לפני קצת יותר מעשור, שאלו אותי חברים לעבודה איזה שירים של תיסלם וכוורת אני הכי אוהב, אבל לא הכרתי אף אחד מהם. "אז על איזו מוזיקה גדלת?", הייתה השאלה הבאה. "זהבה בן, שרית חדד, זוהר ארגוב", עניתי, והם אמרו ש"זאת לא מוזיקה". היום הם בטח מתלוננים שהם לא מצליחים להשיג כרטיס לעומר אדם או מבקרים בהופעות של זהבה בן ומרגול "בקטע מודע לעצמו".
הבושה שחשתי אז לא הייתה באשמתי והיה מי שגרם לבני דורי להדחיק את המקורות שלהם, אבל היום אני גאה במיוחד. במשך עשרות שנים התרבות המזרחית הושתקה והורחקה מהמיינסטרים, כל התרבויות שנדחקו הצידה התערבבו במרתפים והולידו את הקסם הים תיכוני. הבסיס ערבי ותיבול אירופי-אמריקאי הפך את כל המתכון לבינלאומי ומכאן הדרך לליבו של המיינסטרים הייתה קצרה.
אני לא מחכה לברכתו של איש
אז אוקיי, עומר אדם הוא בכלל קווקזי, עדן בן זקן מרוקאית ולשניהם יש גם גנים פולניים, אבל המוזיקה שהם עושים מייצגת לא רק את העדות שלהם, אלא את התרבות המזרחית. הם שרים לקהל המזרחי ומביאים את האינטרפרטציה שלהם לתרבות שהתפתחה כאן, ששאבה השראה ממגוון עשיר של תרבויות ושפות, ומביאים את כל זה עם קריצה בינלאומית. היה מי שטען שהתרנגולות וקריאות הקוקוריקו לא באמת מוסיפות כבוד לתרבות הערבית, אבל הוא כנראה שכח כמה כבוד בינלאומי הביאה כבר פעם אחת התרנגולת לישראל.
יהודי ארצות ערב לא צריכים לחכות לאישור של אף אחד כדי ללבוש גלביות, לרקוד בוקי דאללה עד אור הבוקר ולעשות כבוד לתרבות שממנה הגיעו. אני בטח לא מתכוון לחכות לברכתו של איש כדי ללבוש את הבגדים המסורתיים של סבא שלי ויותר מכך, הביקורת והטענות על ניכוס רק עושות לי יותר חשק לפתוח את הארון של סבא, לשלוף משם כמה אאוטפיטים לוהטים לפורים הבא ולהרגיש רק לרגע איך הרגישו אבות אבותינו כשהיו בני בית בכורדיסטן. מי יגיד שאסור לי?