"אני מאוד אוהב לעשות תוכניות אחד על אחד", מודה אוחובסקי, "באופן הזה אני יודע שהשיחה תוביל למקומות מרתקים ולא בנאליים. אני יודע שגם אם מי שאני מראיין מגיע עם תשובות מוכנות מהבית, באופן הזה אני מוציא ממנו גם דברים שהוא ממש לא חשב שנגיע אליהם. זו הדרך הכי נכונה לדבר על מוזיקה".
במה התוכנית שונה מתוכניות דומות אותן הגשת בעבר?
"אין כמעט תוכניות אירוח היום שנוגעות בעצב החשוף. גם כשיש, התוכניות הללו מביאות תכנים מאוד ספציפיים, ולא מוזיקליים. מאחר שמדובר באנשים שאוהבים מוזיקה, אני נכנס למקורות ההשפעה ולהיווצרות הטעם. הזוית שבחרתי לקחת כאן היא ביוגרפית. לקחת אדם ולהבין איזו מוזיקה השפיעה עליו ואיך המוזיקה שהוא כתב השפיעה על חיי אחרים".
ההתמקדות בילדות ונעורים הייתה חשובה לך במיוחד?
"נכון. אני מאמין שמעניין וחשוב לשמוע באיזה בית אותו יוצר או אמן גדל. מה הוא שמע לבד עם עצמו, לאיזו מוזיקה הוא הגיע דרך החברים. זה פקטור מרכזי ביצירה המוזיקלית כיום".
מי היוצר שהכי ריתק אותך?
"כל מי שראיינתי הוא אדם מעניין. מי שמחליט לבוא לתוכנית יודע שהוא ייחשף. ראיונות מהסוגים הללו מורכבים משני דברים: האישיות הכובשת של המרואיין וכמה שהוא מתכוון לשחק את המשחק. הכי קל לי להגיד שעם עברי לידר כי הוא חבר טוב שלי וגם יוצר שעבדתי איתו, ותמיד השיחות שלנו נעימות לי. וכמובן מתי כספי, שזאת פעם ראשונה שראיינתי אותו בטלוויזיה. חוץ מזה עוד לא הקלטתי את כל הראיונות אז בטח יהיו הפתעות".
הו, כינרת של אמא
אוחובסקי נולד בישראל, בן לאב וטרינר ואמא שמנהלת אירועי תרבות, הילד הבכור מבין שלושה אחים. בעקבות לימודי אביו עברה המשפחה לוינה, שם גדל עד גיל חמש. ב- 1963 חזרה המשפחה לעיר חדרה, שם למד בבית הספר היסודי "ארלוזרוב". את וינה לדבריו, הוא זוכר היטב.
"אני יכול ממש לתאר את הנופים והתקופה, אבל מה שהכי מחבר ומחזיר אותי לשם הם שני שירים", נזכר אוחובסקי, הראשון הוא שיר עם אוסטרי על העיר וינה שהוריי מאוד אהבו. אני זוכר ממנו את השורה 'וינה רק את, עיר חלומותיי'. השיר הנוסף הוא 'הו כינרת שלי' של המשוררת רחל. אמי נהגה לשיר לי אותו ואני הייתי עונה 'הו כינרת של אמא'.
האובססיה העמוקה למוזיקה התחילה לדבריו כבר בכיתה ג'. "הייתי גונב לאמא שלי מהארנק לירה ועוד אחת. כל פעם קצת. כשהייתי מגיע ל-17 לירות הייתי מאושר כי אז יכולתי לרכוש תקליט", הוא מספר. כשהגיעה המשפחה חזרה לארץ בדיוק יצא הסרט "צלילי המוזיקה", טיימינג אידיאלי לילד שהרגע חזר מאוסטריה. "נורא אהבתי את השירים, במיוחד 'A few of my favorite things', אבל מעבר לזה, הסרט היה הכלי השיווקי שלי, הרגשתי כמו האחראי על המיתוג של אוסטריה בישראל. רציתי שכולם ידעו שהיא ארץ נהדרת".
איזה ילד היית?
"חמוד. לא, באמת. הייתי ילד נחמד נראה לי. התחביב שלי היה התקליטים, וזה הפך לאובססיה. לקנות תקליט. לשמוע אותו שוב ושוב ושוב. לדעת את כל המילים, לשים אותו מהתחלה, ככה כל היום, אני לבד והמוזיקה. מצד אחד לא הייתי ביישן ולא היו חסרים לי חברים, אבל היה לי את הקטע שלי לבד עם המוזיקה, ככה הכי אהבתי להעביר את הזמן".
זיכרון נוסף של אוחובסקי הוא מימי כיתה ד'. כבר אז, היו לו שאיפות להקים להקה, והוא הופיע במסיבת כיתה. "לא היה לי שום כשרון מוזיקלי, לא ידעתי לשיר בכלל", מציין אוחובסקי, "אבל התחפשתי לזמר היפי. היה לי טייפ חדש והחלטתי במסיבה שאני מופיע מול כולם. שרתי עם הטייפ את השירים. אני לא זוכר את כולם, אבל היו לי בחירות ממש משונות, 'Cracklin Rosie' של ניל דיאמונד, למשל. רציתי שאני וחבריי נקים להקה על אף שאיש מאיתנו לא ניגן ולא היה מוזיקאי, ושרק נשיר עם הטייפ".
לא היה אז אינטרנט, לא היו אמצעים. איך בכל זאת שאבת את המידע וסיפקת את הצורך במוזיקה?
"הקשבתי לרדיו כל הזמן, ולתקליטים נון סטופ. חזרתי עם חברים על המילים. אספתי מידע מעיתונים, ובאמת התעסקתי בזה כל הזמן. בשלב הבא התחלתי לקרוא להיטון ועיתון גרמני בשם "פופ" ומשם למדתי כל מיני דברים".
"זיגי ניגן בגיטרה, ואני הבנתי שהכל יהיה בסדר"
אוחובסקי עוצם את עיניו לרגע אחד של קסם, ומחקה את פתיחת הגיטרה ב-'Ziggy stardust', שיר שהשפיע עליו עמוקות. " זה צליל הנעורים שלי", הוא מספר, "אלה הצלילים שממש מחזירים אותי לתיכון".
מה ריתק אותך לאיש הזה, לבואי?
"אני כילד שחשב על גברים והרגיש שמשהו בפנים קורה לו, ולא בדיוק מבין מה זה, ואם זה מותר או אסור, ראיתי את האיש הזה, שמתאפר, עם התלבושות החייזריות שלו והצבעים בשיער וחשבתי לעצמי, הכל יהיה בסדר. אם האיש הזה, כך חשבתי, יכול ללבוש את החליפה הכחולה, המזעזעת והמבריקה הזו ולהשתולל ככה על הבמה, גם אני אסתדר בחיים, גם אני אמצא את עצמי".
איזה שיר של בואי אתה הכי אוהב?
"הבחירה קשה. אני חושב ש 'Starman'.
עוד זכורה לאוחובסקי מתקופת השמינית להקת תמוז, שהיה הולך לכל הופעה שלה עם חבריו. 'מה שיותר עמוק יותר כחול" היה ההמנון הרשמי שלהם, וזכורה לו גם הופעה בה הוא וחבריו הצליחו לעצבן את אריאל זילבר. "היה לנו תוף מרים כזה", הוא צוחק, "קראנו לו בשם פרטי, אני לא מצליח להיזכר בו, ואותו היינו לוקחים איתנו. באחת ההופעות בבית החייל בתל אביב אריאל זילבר פשוט פנה אלינו אישית וביקש שהחבר'ה עם התוף יפסיקו כבר, כי זה ממש מפריע".
מקורס הטייס הישר ל'צוותא'
במקום בו גדל אוחובסקי ובבית, עודדו אותו תמיד לאהבת הארץ ושירות קרבי. "לא ממש הייתה בחירה בכלל, הבנתי שצריך ללכת לצבא והיה ברור לי שלשירות קרבי", הוא מספר, "הייתי במיונים לסיירת מטכ"ל ולא עברתי אותם. ואז עשיתי את הגיבוש ואחרי שלבים רבים התקבלתי לקורס הטייס. אני חושב שרציתי משהו שלא צריך להתלכלך בו".
אבל לא הקלת על עצמך. קורס טייס הוא מקום שמאוד קשה להתקבל אליו.
"מובן שלא, אבל עבורי לא הייתה אופציה אחרת. רציתי לתרום, כך חונכתי וזה היה חשוב לי. לא ממש היו אז אופציות לתפקידים יותר שכלתניים כמו שיש היום. בזה בחרתי כדי לתת את המקסימום".
אילו שירים ליוו אותך בתקופה ההיא?
"מהצבא אני זוכר שלושה עיקריים שמאוד הייתי מחובר אליהם. 'אדם בתוך עצמו' של שלום חנוך, 'עברתי רק כדי לראות' של אסתר שמיר, וגם האלבום 'לימונדה' של דורי בן זאב. זכורים לי גם פסטיבלים קטנים של מוזיקה שהיינו נוסעים אליהם, פסטיבל אכזיב למשל".
יש הופעות שזכורות לך במיוחד?
"אני זוכר הופעה מאוד הזויה של דורי בן זאב בסטיקייה. ממש כך. היו שם אולי 40 אנשים, לדורי לא הייתה להקה, הוא שר עם פלייבק, התמונה הזו ממש צרובה לי בזיכרון".
ומה לגבי האובססיה לתקליטים? נמשכה גם בתקופה זו?
"בוודאי. רק שהפעם, זו לא הייתה רק המוזיקה. פיתחתי חיבה אמיתית לעטיפות התקליטים. היו אז עטיפות מטורפות ממש. לפעמים הן היו נפתחות לחלקים בכל מיני צורות. בצבא התחילה תקופת הפרוגרסיב ואני התחברתי ללהקות כמו יס וג'נסיס. ג'ון אנדרסון מלהקת יס, היה שר דברים כל כך לא ברורים, לפעמים אפילו רצף של קשקושים שלא קשורים זה לזה, ואני ישבתי כמו מפגר, עם מילון, ורציתי להבין את הקונטקסט, לדעת למה בדיוק התכוון. לימים הבנתי שזה מכוון, הוא לא רצה שיהיה קשר והוא לא רצה שיבינו, ואני סתם התעקשתי להבין מה לעזאזל האיש הזה רוצה. עד כדי כך זה היה לי חשוב".
לקראת סוף השירות הצבאי התאהב אוחובסקי באלבום הראשון של מתי כספי, ובמיוחד בשיר 'ביום מסה' מתוכו. אז גם החל ללכת להופעותיהם של יוני רכטר ויהודית רביץ. בתיאטרון צוותא. "אני וחבריי היינו קוראים ספרי שירה והטקסט היה מאוד חשוב לנו", מדגיש אוחובסקי, "השירים שהכי מאפיינים את תקופת תום שירותי הצבאי הם 'בלעדייך' של גידי גוב ו'כמעט' של נורית גלרון. 'כמעט' הוא שיר יפהפה, הטקסט שלו, המילים של יונתן רטוש, נוגעות מאוד".
תל אביב, מוריסי, ואני
אוחובסקי הפך עם השנים לדמות שמאוד מזוהה עם העיר תל אביב וחלק בלתי נפרד מהנוף והאווירה בה. אולי בגלל יצירות משותפות שלו ושל איתן פוקס כמו 'פלורנטין' ו'הבועה', שמתארות את ההווי בעיר, או לאחר שנים בהן לקח חלק בלתי נפרד מחיי הלילה התל אביביים, והפעילות למען הקהילה הגאה. לעיר הגיע בגיל 21 ושנתיים לאחר מכן יצא מהארון.
המעבר לתל אביב הביא איתו שחרור גדול?
"ללא ספק היה שינוי גם בקו המוזיקלי שלי וגם מבחינת החיים הפתוחים יותר והיציאה מהארון. הגעתי לכאן כמו כולם, ילד שיוצא מהחממה, ומצא את מקומו".
במה התבטא השינוי המוזיקלי?
"מדובר על תחילת האייטיז, גברים התחילו ממש להתאפר וכמובן שמתתי על זה. הפכתי לחלק מהפינגווין, המועדון המפורסם שהיה לי בית שני. כמובן ששם מאוד התחברתי למינימל קומפקט. הכרתי להקות כמו ג'וי דויז'ן והקיור. ואז באו הסמית'ס. הם שינו את חיי".
מה משך אדם כמוך שאינו דכאוני לדמות כמו מוריסי?
"קודם כל, הוא הומו ששר שירי ערגה לגברים, למרות שיש בשיריו משהו נורא ארוניסטי. לאיש הזה יש קול אלוהי. הקול שלו הוא הדבר הכי עצוב בעולם. הלב שלי יצא אליו".
השיר הכי אהוב עליך של הסמית'ס?
"אם אני צריך לבחור אך ורק אחד, אז 'Please Please please let me get what I want'. המילים שלו והלחן היפהפה, בלתי ניתנים לתיאור. איפה יש עוד טקסט כזה?"
אוחובסקי למד משפטים באוניברסיטת תל אביב, וצילום בקאמרה אובסקורה. לצד הלימודים עבד ב'קולוסיאום', הדיסקוטק הראשון בתל אביב כאחראי משמרת. לצד הצלילים הנוגים והעדינים של הסמית'ס, ליוו אותו גם הלהיטים משם, שונים לחלוטין, אך אהובים עליו. "מהקולוסאום אני זוכר את גרייס ג'ונס, תומפסון טווינס והלהיט החרוש 'טרזן בוי' של בלטימורה. הלהיט הצ'יזי והפופלארי ביותר היה 'סופר טרופר' של אבבא", הוא נזכר, "וכן, גם את האלבום הזה היה לי, לא ממש היה אכפת לי מה חושבים על זה".
למשפחת אוחובסקי יש ככל הנראה קשר חזק למטוסים. אח אחד של אוחובסקי הוא טייס, והשני גם היה בקורס טייס. גם אוחובסקי מצא את דרכו חזרה לשמיים, אבל הפעם בתור דייל באל על. שם עבד שבע שנים וטייל בעולם. "בגלל לימודי הצילום הייתי מתרוצץ עם מצלמות ענקיות ומצלם הופעות. יש לי תמונות ממש נדירות שצילמתי של הפריטנדרס, הקיור ועוד", הוא מספר.
האפשרות לנסוע ברחבי העולם חשפה אותך לעוד סגנונות מוזיקליים ולדרכים להשיג מוזיקה?
"כן וניצלתי את ההזדמנות הזו. קניתי כמות אסטרונומית של תקליטים. פתאום גם בלונדי, הפט שופ בויז. המשכתי במסורת. אז כבר ידעתי שאני רוצה להתעסק בתקשורת, וניסיתי להיכנס לשם".
החיים מתחילים בגיל 30
דברים טובים לעיתים מוצאים דרכם למי שמייחל להם במקריות גמורה. כך גם היה אצל אוחובסקי. הוא כתב לכתב העת "טיק בשכל" ורצה להתקדם. באותה תקופה גר בשכירות עם שותף אשר ניהל רומן עם מזכירת המערכת של עיתון 'העיר'. אוחובסקי שאל אותה שוב ושוב אם הם מחפשים כותבים. בסופו של דבר, הגיע לראיון עבודה בעקבות מכתב מערכת שכתב בתגובה לכתבה על דיילי אוויר, הוא התקבל, והרגיש על פסגת העולם. לימים, לאחר הצלחת טורים אישיים ומדורים שכתב, התמנה לעורך העיתון, ממנו עבר עם השנים ל'מעריב'. מכאן לא איחרה לבוא הדרך לטלוויזיה.
כשעבדת ב'העיר' היית חשוף להרבה הופעות ואלבומים שאותם ביקרת ועליהם בין השאר גם כתבת. אלו הופעות זכורות לך במיוחד מתקופה זו?
"הופעת אורח של פרינס בהופעתו של צ'אקה קאן. הוא שר את 'Purple rain' ואת 'when doves cry' וזה היה נהדר".
יצא לך לפגוש אישית מוזיקאי בינלאומי מהתקופה ההיא?
"הייתי מיודד עם המתופף של 'Culture Club', ג'ון מוס. הוא הגיע לארץ להופיע בתוכנית 'עד פופ' של אהוד מנור, הייתה בינינו היכרות, התיידדנו. נשארנו בקשר חברי. אהבתי את הלהקה וכשהם באו להופיע בארץ, שומר המלון בו שהו הבריח אותו ואת בוי ג'ורג' למכונית שלי, לקחתי אותם לסיבוב בתל אביב".
אתה, ג'ון מוס ובוי ג'ורג' במכונית, בבילוי שגרתי בעיר?
"ממש כך. הם נדחקו בחיפושית שלי, אספתי אותם באזור שוק בצלאל, משהו הזוי לחלוטין. ג'ורג' ממש לא אהב אותי, כי הוא חשב שאני שוכב עם ג'ון. לימים בביוגרפיה שלו הוא כתב על הבילויים של ג'ון בעיר. היה שם משפט שלו 'He has his little slut in Tel Aviv', הכוונה הייתה אליי".
וכזה היית?
"לא, זו הייתה הגזמה שלו".
בשנת 1988 הגיע רגע קריטי בחייו של אוחובסקי, הפגישה עם בן זוגו פוקס, שהובילה ליצירה משותפת של סדרות וסרטים ו-24 שנות זוגיות. פוקס חולק עם אוחובסקי את האהבה הגדולה למוזיקה, אך לטענתו, הטעם שלהם שונה. עם זאת ישנן תקופות בהן הטעמים השונים מצליחים להתערבב, בדרך כלל מדובר בדיסק אהוב ומשותף, לו השניים נוהגים להאזין יחד ברכב.
מה השיר שמאפיין את הקשר עם איתן?
"30' בביצוע של לויד קול עם המשפט "life begins at 30" שהיה אז הגיל שלי. זה בתחילת הקשר. עכשיו יש לנו את השיר 'River' של אמילי סאנדה. יש שם משפט שמאוד מדבר אלינו, הוא נורא יפה ואנחנו אוהבים לשיר אותו יחד באוטו: 'I'll be your river, I'll do the runnin for you'".
מה יצא לכם לשמוע בשנה האחרונה?
"זה קצת קיטש אבל יצא לנו לשמוע בשנה האחרונה ביחד את ההופעה החיה של אדל באלברט הול לא מעט."
מעלה את הריף
התוכנית הראשונה שנבחרה לפתוח את "פסקול חיי" היא עם הזמרת והיוצרת ריף כהן. אוחובסקי טוען שהבחירה נבעה מכך שכהן היא הצעירה ביותר מבין המשתתפים, והיא הנערה של הרגע. "ריף כוכבת אמיתית", טוען אוחובסקי, "יש בה משהו שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. אני תמיד זוכר שאלות בעל פה ויש לי גם כרטיסיות. את ריף מעולם לא פגשתי בעבר וכשהיא הגיעה לא יכולתי להסתכל בכרטיסיות בכלל, היא הייתה כל כך מיוחדת ומאוד עניינה אותי".
מה היו רגעי השיא מבחינתך בתוכנית?
"כשאפשרנו לשירים שמעולם לא נוגנו בערוץ 24 להישמע. כשברקע של התוכנית ניגנו את 'Come as you are' של נירוונה, או 'Panic' של הסמית'ס, הרגשתי נפלא".
ציינת כאן המון להקות ושירים. על איזה אמן אתה יכול להגיד שהוא ליווה אותך תמיד, ושמעת אותו כל הזמן וגם עכשיו?
"דיויד בואי, גם מוריסי. תמיד".
אוחובסקי מעולם לא שיער בנפשו שהשמיעה האובססיבית של תקליטים והרומן עם הרדיו יתרמו לקריירה הענפה שלו בעתיד. עבורו, היה מדובר בהערכה הבסיסית למוזיקה, והאנשים שיוצרים אותה, להם הוא רוחש כבוד רב. אם יש אור שאינו כבה לעולם, כפי שמצוין במילות השיר של הלהקה האהובה עליו, הרי שבשבילו האור הזה מורכב מתווים שנרקמו למנגינות והתפזרו לכלים, לזמרים וליצירות, שגרמו לו בעבר וגם כיום, ללחוץ על כפתור הפליי בכל פעם מחדש.
'פסקול חיי', כל יום בשעה 23:00, בערוץ 24 ובאתר mako