בית הספר ע"ש אייל גולן

הרבה לפני שכבש את השופטים, אשר נכנס ללב של אנשי הצוות | תמונת AVI: mako אשר ביטון הוא בחור צעיר שגדל בשדרות ובטבריה. החיים, אם להיות עדין, לא פינקו אותו. אבא שלו סובל לאורך השנים מבעיות שקשורות לשימוש בסמים ובשנים האחרונות היה ביניהם נתק.

באופן לא מפתיע, אשר רגיל לעבוד עם התנגדות. לפשל. חוסר ההצלחה כמעט טבוע בדם שלו. אולי כדי להדגיש את זה, הוא קעקע לעצמו מתישהו על הצוואר עכביש גדול ומעט מפחיד. עכביש כזה שאומר, אל תתקרבו אלי. לא ברע, אבל גם לא בטוב.

באודישנים הראשונים של "אייל גולן קורא לך", קצת נרתעתי ממנו. השירה שלו הייתה בהתחלה אגרסיבית, קוצנית. וכל המראה שלו אמר: בואו נראה אתכם. 

גם אני לא חף מדעות קדומות, ומשהו בו הרתיע אותי. למרות שהוא בחור קטן, ובוודאי לא מאיים פיזית, התחושה שלי הייתה שהוא קצת מאיים עלי. על האווירה של הכל בסדר, כולנו נהנים, שהטלוויזיה מתחייבת יום יום לשדר לצופיה, ואנחנו נהנים להפנים.

גם בהפקת התכנית זיהו בשלב מוקדם, שהבחור הזה צריך טיפה יותר תשומת לב. אחד הדברים המרתקים והמקסימים שקורים מאחורי הקלעים של התכנית הוא שבזמן מאוד קצר, לא מעט צעירים וצעירות מקבלים שם כלים שישנו את חייהם. וזאת לא קלישאה של טלוויזיה. זה עניין של סוציו-אקונומיה פשוטה. הרבה לפני שכבש את השופטים, אשר נכנס ללב של אנשי הצוות, והם עטפו אותו באהבה שאינה תלויה בדבר.

תוך זמן קצר הם הצליחו להמיס אותו, והתרגום הטלוויזיוני של זה היה שאשר ביטון הפך למתמודד שהפך מאנדרדוג לאחד מכוכבי התכנית. אחרי ששמעתי אותו בשיחה אישית עם אייל גולן, שאחריה הוא שר ברוך את "בדד" של זוהר ארגוב הוא הצליח להמיס גם את הלב שלי. הצלחתי לראות מעבר לעכביש שעל הצוואר, ולראות את הבחור הזה כמו שהוא. בחור שנלחם לתקן ולשפר את חייו במובן העמוק של המילה. לא פגשתי הרבה כאלה בכוכב נולד. יש הרבה כאלה באייל גולן קורא לך.

לא מכיר את משפחת בנאי

כשהתחלתי לעבוד על התכנית "רק לא מזרחי" שבה אני בוחר למתמודדים שירי רוק או פופ מהקנון האשכנזי, ידעתי ישר מה השיר שאני רוצה בשביל אשר – רציתי שהוא יבצע את "יש לי סיכוי" של אביתר בנאי. הנחתי שהוא לא מכיר את השיר, אבל הנחתי גם שהוא יבין את המילים האלה "יש לי סיכוי להינצל, אני יודע", יותר טוב מכל אדם אחר. שהרי זה מה שיפה בשיר טוב - שהוא לא צריך הסברים.

חלק גדול מהמתמודדים לא הכירו את השירים שבחרתי עבורם. לא את "סע לאט", לא את "אור הירח", לא את "ימי בנימינה" ולא את "נשל הנחש". אני מניח שחלק מהקוראים עושים עכשיו לעצמם פרצוף כזה של "לא יתכן". אבל זאת האמת. אשר עצמו לא רק שלא הכיר את אביתר בנאי, הוא גם לא שמע מעולם על מאיר או אהוד או יובל, או על משפחת בנאי כולה.

אבל מרגע שהוא לקח ביד את דף המילים והתחיל לשיר, היה ברור שזה בכלל לא משנה. הוא שר ולי היו דמעות בעיניים, אבל עצרתי אותן, כי מצלמות צילמו אותנו, ולא היה לי חשק לייצר סצנה כזאת של האשכנזי המבוגר שבוכה מול סיפור כזה של מצוקה. התאמצתי לשמור על קורקטיות.

נדמה לי שאחד הדברים הכי מתעתעים שקרו בישראל בעשור האחרון הוא שניצחון מהפכת המוזיקה המזרחית, התלבש איכשהו על התפיסה הקפיטליסטית הנוקשה שאומרת, לכל אחד יש צ'אנס, זה הכל תלוי בך. שהרי מי שבא לתכנית הזאת ויצליח בה, יוכל לפתח לעצמו קריירה של זמר ולהתפרנס בכבוד ואף למעלה מזה.

הבעיה היא שזה לא מדויק. כי בחורים מסוגו של אשר ביטון לא קיבלו בבית או במערכת החינוך מספיק כלים כדי להתמודד עם החיים ובטח לא עם תכנית טלוויזיה תובענית. ברוב המקרים הם לא יצליחו לטפס מעבר לעשירון הכלכלי שאליו נולדו. ועם טיפה חוסר מזל, גם יסתבכו פה ושם. מעטים הם המועמדים ב"אייל גולן קורא לך" שההורים מסיעים הלוך וחזור לכל החזרות.

צלקות מהדרך

אשר ביטון עצמו לא בטוח שיצליח לעמוד בסיר הלחץ של התכנית. הצורך ללמוד הרבה שירים חדשים כל שבוע, לרוץ באוטובוס יום יום מטבריה להרצליה לחזרות. כל זה מעט גדול עליו. אבל בינתיים זה לא משנה. הביצוע שלו ל"יש לי סיכוי" היה האחרון מבין הביצועים בתכנית "רק לא מזרחי". זה היה ביצוע קורע לב. שוב חנקתי את הדמעות שלי, בעיקר כי גם אני שבוי בקלישאות של עצמי. אז התאפקתי. אבל בסוף הביצוע קמתי, ניגשתי אליו וחבקתי אותו.

יש הרבה חיבוקים בתוכניות טלוויזיה. חלקם אמיתיים יותר, חלקם אמיתיים פחות. נדמה לי שזה היה החיבוק הכי אמיתי שחיבקתי עד היום בטלוויזיה. לפחות מבחינתי. ובכלל ההשתתפות ב"אייל גולן קורא לך" היא אחד השיעורים הכי מרתקים שעברתי בחיים. אנחנו בסך הכל באמצע הדרך, עוד לא זמן לכתוב סיכומים. אבל אני מרגיש כמו מי שנמצא בבית ספר.

זה מתעתע כי לצדי על במת השופטים יושבים חמישה אנשים מאוד מצליחים, כל אחד ואחד מהם הוא ווינר בתחומו, מוערך מאוד וגם מצליח כלכלית. אבל באותה מידה כל אחד מהם נושא איתו גם את הצלקות מהדרך. שהן לא רק הצלקות שאוסף כל אדם, אלא גם צלקות שקשורות לדרך שבה התפתחה ישראל בענייני הפער העדתי.

אני מרגיש שייך גם מכיוון שאני מכיר את זה מקרוב. בתור הומו אני תמיד מתעקש על זה שהכי כיף להיות הומו, ונאבק בכדי שהקהילה הלהט"בית תשדר עוצמה ובטחון. אבל אני גם יודע שבדרך זה לא היה קל, שלא לומר מאוד מעליב לפעמים, ומשפיל.

הכרתי לא מעט הומואים שהלחץ החברתי ואי הקבלה, בעיקר בעשורים קודמים, לקחו אותם למקומות רעים מאוד. לשמחתי היום הרבה יותר פשוט, אבל שוב, לא לכולם. והפער הזה בין הצורך לנצח, לבין הרצון לזכור את הקשיים שבדרך, והרצון לאזן ביניהם, הוא משימה לא קלה בכלל. דווקא ב"אייל גולן קורא לך" אני לומד שיעור חשוב באיך לשלב בין השניים.

>> אתר התוכנית "אייל גולן קורא לך"