המונולוג כולל תיאורי אלימות מינית
"זה קרה באמצע הטירונות. אני לא אשכח את היום הזה, זה היה בחמישה באוקטובר 99'. הייתי יומיים בגימלים בבית ובשש ורבע הגעתי חזרה לבסיס, לזיקים, והלכתי למרפאה לתת את הגימלים מקצין העיר. פגשתי את המ"כית שלי שאמרה שכל הפלוגה בשבוע שדאות, ואין לי למה להצטרף אליהם לערב אחד, אז עדיף לי להישאר במאהל.
"אז חזרתי לאוהל, סגרתי את יריעת הכניסה, התיישבתי על המיטה וקראתי עיתון. אחרי כמה דקות נכנסו לאוהל שלושה חיילים שלא הכרתי ואחד שכן ושאלתי אותם למה הם לא בשבוע שדאות. אחד מהם – רק אחר כך נודע לי שקוראים לו יהונתן - אמר שהם נשפטו ומחר צריכים להיכנס לכלא. הוא אמר שהם הגיעו מאוחר לכלא 4 והיה מלא, אז החזירו אותם לבסיס עד למחרת. ואז אחד אחר צעק על יהונתן למה הוא מספר לי את הפרטים. התעלמתי ושמתי את הנשק מתחת למזרון ונשכבתי על המיטה לקרוא עיתון. היה ריח קשה של טבק. חייל אחר, שחר, רצה לצאת מהאוהל אבל הם לא נתנו לו. אני המשכתי לקרוא. ואז מישהו התחיל להגיד שאני נשי, ורצה שאני אעשה שם כל מיני דברים מיניים. לא הסכמתי. דקה אחרי יהונתן קם וזרק לי את העיתון לרצפה. קמתי בעצבים ושאלתי אותו 'מה אתה רוצה מחיי?' ואז הוא נתן לי בוקס בבטן, הוריד אותי בכוח על הברכיים, לקח את הרובה שלי, הכניס מחסנית ודרך אותו. הם איימו עליי והתחלתי לבכות.
"שניים מהם יצאו מהאוהל לשמור בחוץ שלא יכנסו אנשים. הם שמו את הנשק על העורף שלי, יהונתן הוריד לי את המכנסיים והתחתונים, ופתאום הרגשתי שמכניסים את הרובה לתוכי. כאבי תופת. חשבתי שעוד רגע אני מת. ירד לי דם. בכיתי מלא. צעקתי אבל אף אחד לא שמע. אחרי כמה שניות הוא הוציא את הנשק ואז התחיל לאנוס אותי כשהרובה מונח על הצוואר שלי. הוא אמר: 'אם תעשה שטויות אני יורה לך כדור בראש'. אחד מהם החזיק אותי. לא יכולתי לעשות כלום. בשלב מסוים הצלחתי לנשוך את יהונתן, והוא הרביץ לי עם הנשק. אין לי מושג כמה זמן זה נמשך. הם כל הזמן אמרו, 'נו, אתה נהנה?'. הייתי מטושטש, על סף איבוד הכרה. הם אנסו אותי עוד שלוש פעמים. צעקתי, צעקתי, אבל השומר בשער היה רחוק מדי ולא שמע. הם גמרו אותי שם. ריסקו אותי.
"בסוף, אחרי שהכל נגמר, יהונתן אמר לי שאם אני אתלונן נגדם הוא יהרוג אותי. ואז הם הלכו. שכבתי על הרצפה כמו אבן, ככה שעות. לא יכולתי להזיז את עצמי וחשבתי שאני הולך למות. כשסוף סוף הצלחתי לקום, לקחתי פלייר ופצעתי את עצמי ביד. לא רציתי לחיות יותר. לא ראיתי אותם שוב. למחרת לקחו אותם לכלא ואני נשארתי בבסיס. פחדתי לספר למפקדים ובטח להורים. לא ידעתי מה הם יגידו. חמש פעמים ניסיתי להתאבד. פעם אחת לקחתי את הרובה, דרכתי אותו, הצמדתי לגרון לתוך הצוואר ולחצתי על ההדק. היה מעצור. כמה פעמים בלעתי כדורים.
למה דווקא אני
"רציתי למות. אחרי הטירונות שובצתי בבסיס חיל האוויר, ולא סיפרתי לאף אחד. כל הזמן גם חששתי שמישהו מהארבעה יסגור איתי חשבון. אחרי שנה וחצי נפגשתי עם חונך שהיה לי, סטודנט, והוא שם לב שאני עובר משהו ושאל אם הוא יכול לעזור. ישבתי וכתבתי לו מכתב. כשהוא קרא אותו הוא נהיה חיוור ואז אמר שהוא מעביר את העניין לטיפול של מפקד טייסת שהוא מכיר, שהעביר את הפרטים למצ"ח. הפנו אותי לקב"ן, נתנו לי טיפולים נפשיים, ובסופו של דבר סיפרתי על האונס להורים שלי. הם בכו ואני בכיתי. בהתחלה הם היו בהלם. אני בית מבית דתי, וזה גמר אותם. הם תמכו בי מאוד, לא הרגשתי לבד, אבל עדיין פחדתי נורא שהתוקפים ינקמו בי".
"20 שנה אני סוחב את הצלקות שלהם על הגוף שלי. אלה שאנסו אותי מסתובבים חופשי. אני ועוד הרבה גברים שנאנסו שותקים. פוחדים לדבר, להוציא את זה, כי זו פגיעה באגו הגברי. יש תחושה של בושה, אולי אני בכל זאת אשם. החלטתי לחשוף את עצמי בשביל גברים שעברו כזה דבר וחוששים להתלונן נגד התוקפים. אני אומר להם, אל תפחדו, אל תתנו לתוקפים להתחמק. הם צריכים להיענש. הם אנשים מסוכנים שצריך לעצור אותם שלא יפגעו בעוד אנשים. אני לא מרגיש מסכן, אני ממשיך לשקם את החיים שלי, ואזרתי אומץ לספר את הסיפור שלי בשביל אחרים שעברו חוויה קשה כמוני. יותר אני לא מפחד. החלטתי להשלים את השירות הצבאי שלי למרות שיכולתי לקבל פטור ולהשתחרר על פרופיל 21.
"אחרי הצבא המשכתי לקבל טיפולים פסיכיאטריים על חשבון משרד הביטחון וגם התאשפזתי כמה פעמים לזמנים קצרים. עבדתי במפעל מוגן עם אנשים שסובלים מכל מיני מוגבלויות. עבודה משרדית עם מחשב. כשהתחלתי לעבוד שם היה לי קשה מאוד. היו שם הרבה אנשים וכל הזמן חששתי שמישהו יתקוף אותי מינית. זה לא היה בשבילי אבל חיפשתי משהו לעשות, העיקר לצאת מהבית. בגלל שאני מקבל קצבת נכות ממשרד הביטחון, שלושים אחוז, אני לא יכול לעבוד יותר מארבע שעות ביום. עבדתי בכל מיני עבודות. אני מנסה למלא לי את היום ולא לחשוב יותר מדי. להדחיק. לא תמיד זה מצליח. אני יודע על לא מעט חיילים שנאנסו או הותקפו מינית בשירות הצבאי ומתביישים לספר, להוציא את זה החוצה. הם צריכים להבין שהם אלה שסובלים ויסבלו כל החיים אם לא יתלוננו נגד התוקפים. בכלל הצבא זה מקום סגור שלא נותן תחושת ביטחון לחיילים.
"הרבה זמן לא הבנתי למה דווקא אני. מה עשיתי להם. ובסוף גיליתי שהם חשבו שאני זה שהלשין עליהם שהם עישנו סמים בבסיס. זה לא היה אני. לא ידעתי מה הם עושים, אין לי מושג על מה הם נשפטו. גם לא הייתי בבסיס כשהם נעצרו. סתם חיפשו מישהו להוציא עליו את העצבים ואני הייתי שם. הם לא ריחמו עליי לשנייה. אף אחד מהם לא עצר לרגע וחשב להפסיק את האונס הזה. לפני שהם יצאו מהאוהל הם אמרו לי שאף אחד לא יאמין שהם אנסו אותי ושאם אני אספר אני אמות מבושה וכל החיים שלי ייהרסו, כי רק בנות נאנסות".
"החקירה היתה קשה נורא. היא החזירה אותי אחורה, למה שקרה שם. כל מה שהם עשו לי, המכות, הרובה, כל הגוף שלי רעד, התפרק. גם ההגעה לבית הדין הצבאי ביפו הייתה נוראית. לשמוע שהנאשמים שוחררו למעצר בית היה כמו לקבל סכין בלב. ואז התברר שאחד מהם, שחר, ברח מהארץ וזה רק הוסיף לתחושת החוסר צדק. למה שיחררו אותם הביתה? הרי היה ברור שמישהו יברח. בסוף זה היה שחר.
"כל המשפט הנאשמים הסתכלו עליי כל הזמן ואני לא העזתי להביט לכיוון שלהם. עברתי חקירות נגדיות קשות של עורכי הדין שלהם. אני זוכר שבאחת החקירות כמעט והתעלפתי על דוכן העדים. גם פחדתי מהנאשמים. השופטים עשו הפסקה וביקשו שאירגע. סיפרתי את כל מה שהם עשו לי לפרטי פרטים ואיזה נזקים נפשיים הם גרמו לי. התרשמתי שהשופטים מאמינים ויודעים שאני דובר אמת. הפסיכיאטר שהעיד ציין שאני סובל מתסמינים של טראומה. לא היה לי שום אינטרס לשקר או להעליל. רק רציתי שמי שפגע בי והרס לי את החיים יישב בכלא.
"זה לא ירפא את הפצעים שלי אבל הם צריכים לשלם. ההחלטה של השופטים להרשיע את יהונתן ולשלוח אותו לשש שנות מאסר הייתה חצי נחמה. אבל מצד שני הם זיכו את שני החיילים האחרים מחמת הספק וזה גמר אותי. הרגשתי נורא. לקח לי כמה שבועות להתאושש. הם היו שם, הם היו חלק מאותו אונס, וזה שבגלל התרגשות בזמן העדות טעיתי בדברים שוליים, טכניים, עדיין לא אומר שהם לא היו מעורבים באונס. אם השופטים מאמינים שאני דובר אמת אז למה הם זוכו? מבחינתי הם היו צריכים לשבת בכלא לא פחות מיהונתן".
אני מעניש את עצמי ואת הגוף שלי
"לפני כמה שנים ההורים שלי נפטרו ועברתי תקופה קשה. התחלתי תואר ראשון בספרות ואמנות ההיסטוריה ואחרי כמה חודשים הפסקתי. אני לא יכול להיות במקום סגור במשך שעות עם הרבה אנשים. יש לי פחדים. עכשיו אני אמור להתחיל לעבוד בחנות ספרים באשקלון כמה שעות ביום. מקווה שזה יצליח. אני יושב הרבה שעות כל יום מול המחשב. זה מה שאני אוהב. וגם קורא ספרי מתח. מת על ספרי מתח, הם מרגיעים אותי, בעיקר ספרים של אורלי קראוס-וינר. קשה כל הזמן לברוח. יש רגעי שבירה ויש רגעים שאתה שמח שאתה חי ולא הצלחת להתאבד.
"היו תקופות שהתמכרתי לאלכוהול, שתיתי יין, וודקה, אבל לפני חצי שנה נגמלתי. התמכרתי גם להימורים ויצאתי מזה למזלי. כשהלכתי ללמוד במכללה ובמקומות אחרים היו פלאשבקים. תמיד ישבתי בכיסאות מאחור כדי שאף אחד לא יגע בי בטעות. יש ימים שאני בקושי אוכל. אני מעניש את עצמי ואת הגוף שלי. יצאתי כמה פעמים עם בחורות אבל היה קשה לי לפתח מערכת יחסים. בדייט השני כבר זה נגמר. אני פוחד מקשר קרוב עם אנשים. לפעמים האונס חוזר אליי. החלום שלי זה להקים משפחה עם ילדים, להכיר בת זוג. אני יודע שזה תהליך, אבל אני רוצה להיות אבא כמו כולם.
"בשנים האחרונות אני גר בדיור מוגן של 'שלו' (שירותי שיקום יחודיים ומתקדמים) בקריית מלאכי. יש לי דירה קטנה שם ואני מרגיש די טוב. האווירה חמימה ומשפחתית, יש לי פגישות עם עובדות סוציאליות ומנהלת המרכז, רונה מרדכי שעושות עבודה נפלאה. פעם בשבוע אני הולך למרכז לסיוע נפגעי תקיפה מינית, וגם משתתף בקבוצת סיוע של גברים שעברו תקיפה מינית ובפרויקט 'קהילה תוצרת הארץ' שבה סטודנטים מהפריפריה משמשים כחונכים לאנשים ומקבלים בתמורה מלגות".
המשפט והעירעור
רק חמש שנים לאחר האונס הפרקליטות הצבאית הגישה כתבי אישום נגד ארבעה מהחיילים. כתב האישום ייחס לנאשם המרכזי, יהונתן קירשבלום, עבירות חמורות של מעשי סדום, שימוש בלתי חוקי בנשק ואיומים. ב-2004 בית הדין הצבאי הרשיע אותו וגזר עליו שש שנות מאסר בפועל והוא חויב לשלם פיצוי של 3,600 שקלים לשוורץ.
"מעשה תקיפתו של המתלונן עורר בנו תחושות קשות מאוד", כתבו השופטים בגזר הדין. "ההתעללות הקשה, ההשפלה, הפגיעה המינית החמורה, ביצוע המעשים כחבורה תוך ניצול חולשתו ואין האונים של המתלונן. מטרתם של התוקפים הייתה להתעלל, להשפיל ולרמוס את כבודו עד עפר. נראה כי המתלונן נמצא כברת דרך ארוכה מריפוי מלא, אם בכלל אפשרי הדבר. לנאשם יש חלק גדול בנזקים שנגרמו למתלונן".
ב-2006 קירשבלום ערער על גזר הדין לבית הדין הצבאי לערעורים, אך נדחה והוא ישב בכלא. שני הנאשמים נוספים בפרשה זוכו מחמת הספק, בשל סתירה מסוימת בעדותו של אביצח שוורץ, זאת על אף שהשופטים האמינו לה. בהכרעת הדין השופטים ציינו שלמרות העדות המבולבלת, הם הגיעו למסקנה כי בסיסה של התלונה אמת וכי המתלונן עבר אירוע טראומתי וקשה של פגיעה מינית וכי לא היה לו שום מניע להעליל הנאשמים. הנאשם הרביעי, שחר מזרחי, נמלט מהארץ ב-2003 ולכן לא עמד לדין.