הוא חוזר.
אחרי חודשים של שמועות - טייסון מסרב ל-20 מיליון דולר עבור קרב ללא כפפות! טייסון יילחם שוב עם יריב העבר שלו אוונדר הוליפילד, והפעם בלי ביס באוזן! טייסון יילחם נגד טייסון פיורי או דאונטיי ויילדר, אלופי איגרוף צעירים ממנו בדור! - אפשר לשים בצד את הניחושים ואת התיאוריות. מייק טייסון יחזור לזירת האיגרוף ב-12 בספטמבר, לשמונה סיבובים מול רוי ג'ונס ג'וניור. כל סרטוני האימונים שהעלה טייסון בחודשים האחרונים, שבהם נראה מהיר, אגרסיבי, מדויק, בכושר לחימה, שוקל 100 ק"ג - המשקל שבו התחרה - לא היו לשווא.
הקרב עם ג'ונס, אלוף איגרוף בן דורו של טייסון שאותו לא פגש בזירה מעולם, הוא סוג של הגשמת חלום עבור אוהדי הספורט - גם אם 20 שנה מאוחר מדי. והוא הגשמת חלום עבור ג'ונס עצמו, שפרש לפני שנתיים, אבל בשביל להילחם במייק זו לא בושה להפר הבטחת פרישה.
אבל לפני ג'ונס, למייק טייסון יש קרב עם כריש.
זה לא משפט שנכתב על ידי מחולל כותרות אקראיות, זו גם לא עלילה של פרק של "סאות' פארק". באמצע אוגוסט, ערוץ דיסקברי יפתח את "שבוע הכרישים" השנתי שלו עם קרב נגד כריש. בפועל, ברור שיהיה מדובר באיזשהו סוג של פעלול טלוויזיוני – טייסון עם בלון חמצן בתוך כלוב כרישים, או משהו מאכזב אחר – ולא בקרב אמיתי נגד מלתעות (האירוע ממותג כ"טייסון נגד מלתעות – מהומה בשונית", פרפראזה על הקרב האגדי בין מוחמד עלי לג'ורג' פורמן בזאיר שמותג כ"מהומה בג'ונגל"). אבל יש מה להתעכב על העובדה שבגיל 54, כך מעביר את הזמן שלו אחד מאלופי האיגרוף האגדיים ביותר, וללא ספק השנוי במחלוקת מביניהם.
בשנים האחרונות נכנס טייסון לעסקי הקנביס הרפואי, אבל הוא לא מייחס את הרוגע שלו לכמויות שהוא מעשן. פעם טען שהוא והפמלייה שלו מעשנים גראס ב-40 אלף דולר בחודש
איך אגדת איגרוף לשעבר, "האיש הכי מסוכן על הפלנטה", מגיע למצב שבו מה שהוא עושה זה טריקים בטלוויזיה? יש כמה זוויות שאפשר להסתכל על זה דרכן, והעיקרית היא כמובן כסף. אי אפשר לספר את הסיפור של טייסון בלי לדבר על כסף ובעיקר על היעדרו, על איך אדם שהרוויח 30 מיליון דולר לקרב הגיע לפשיטת רגל (עם חוב של 23 מיליון). אבל זה, כמובן, לא כל הסיפור ואולי גם לא עיקר הסיפור. את העיקר סיפר מייק טייסון עצמו, שבשנים האחרונות הקדיש זמן רב מאי פעם למבט פנימה. בניגוד להרבה אנשים שחיו חיים מטורפים, אלימים וקשים לעצמם ולסביבה שלהם, הוא לא חזר עם נסיונות להלל את עצמו או למחוק את הכתמים על העבר שלו. הוא חזר עם כמה וידויים, כרוניקה של חיים קשים במיוחד, ואיזשהו שביב תקווה בסוף.
1) התקיפה המינית בילדות: "למדתי שזה לא עושה אותך פחות גבר"
הפעם הראשונה שבה מייק טייסון טעם אלכוהול וסמים הייתה לפני גיל שנתיים: אמו הייתה משקה ומסממת אותו כדי שירדם. היא גידלה אותו לבדה בבראונסוויל, ברוקלין, שבתחילת שנות ה-70 לא דמתה בכלום לברוקלין של היום (לפני כמה שנים סיפר טייסון למגזין "Vice" שהוא מתקשה להאמין שהחיים שלו קרו באמת. "זה נראה שאני ממציא. איפה השיכורים? איפה היריות ברחובות? על מה מייק דיבר? לפני 30 שנה זה היה מקום נורא לגדל בו ילדים"). עם רקע כזה, לא מן הנמנע שהיא עצמה השתמשה בסמים ובאלכוהול. אולי גם בזמן ההיריון.
הצרות, כצפוי, נערמו מהר מאוד. טייסון החל להשתמש בקוקאין ובאסיד לכל המוקדם בגיל תשע, לכל המאוחר בגיל 11, לפי סיפורים שונים; הוא נעצר כמעט 40 פעמים לפני גיל 13. אמו מתה כשהיה בן 16, וטייסון אמר עליה מאוחר יותר שהוא "מעולם לא זכה להזדמנות לשוחח איתה או להכיר אותה באמת"; עבורה הוא היה רק מקור לצרות. "מעולם לא ראיתי אותה שמחה ממני או גאה במשהו שעשיתי", אמר, ולמרות הזליגה לפסיכואנליזה זולה, קשה שלא לקשור את זה לשנאה העצמית התמידית שהתוודה עליה בקלות פעמים רבות מאז.
טייסון טוען שבכלא שכב עם שלל נשים שביקרו אותו, ושניהל רומן עם יועצת גמילה. הוא מתרברב שהם שכבו כל כך הרבה שלא היה לו כוח לצאת לחצר והוא רק נשאר לישון בתא שלו כל היום
הדברים האלה ידועים כבר שנים רבות, והם חלק בלתי נפרד מהסיפור של טייסון, אבל רק לאחרונה הוא הוסיף עוד פרק אפל לילדות שלו וסיפר שהותקף מינית על ידי גבר מבוגר כשהיה בן שבע. "זה לא עניינו של אף אחד, פשוט אנשים לא מדברים על זה כי הם חושבים שזה משפיל", אמר כשנשאל למה הוא חשף את כל הפרטים האיומים על חייו מלבד זה. "למדתי שזה שזה קרה לא עושה אותך פחות גבר".
2) הנעורים: "אתה רוצח, מייק"
בגיל 13 מצא את עצמו טייסון תחת חסותו של מאמן האיגרוף האגדי קאס ד'אמאטו והעוזר שלו, טדי אטלס, שהמשיך גם הוא לקריירה ענפה באימון ובפרשנות איגרוף. ד'אמאטו הביא את טייסון למחנה האימונים שלו היישר ממוסד לעבריינים צעירים; הוא אימץ אותו לאחר שאמו מתה. טייסון העריץ (ומעריץ עד היום) את ד'אמאטו, והספר האוטוביוגרפי השני שלו שיצא לפני מספר שנים, "אמביציה מברזל", הוקדש לחייו לצד ד'אמאטו. אבל שני סיפורים קשים במיוחד עולים מחייהם המשותפים.
כשטייסון היה נער, ד'אמאטו נהג לשכור מהפנט כדי שיתנה אותו להיות, לדבריו, "חסר רגש", "אגרסיבי", "מכונת מלחמה". טייסון התארח בשנה שעברה בפודקאסט הפופולרי בטירוף של ג'ו רוגן וסיפר שהמהפנט, ד'אמאטו ואטלס היו אומרים לו פעם אחר פעם "אתה רוצח, מייק". אפשר לנהל עד מחר דיונים על היפנוזה ואם היא באמת עובדת; קשה לחלוק על העול הפסיכולוגי של שלושה מבוגרים שאומרים לנער להיות רוצח חסר מעצורים, גם אם הם מדברים על זירת איגרוף.
טייסון עדיין מכחיש שאנס את דזירה וושינגטון (בתמונה). מעטים מאמינים שהוא חף מפשע, אבל הופעות ציבוריות שלו אינן מתקבלות כמו הופעות של גברים שהורשעו בעבירות מין חמורות פחות
לסיפור השני יש שתי גרסאות. כך או כך, הוא קשור לעזיבתו של אטלס את העבודה אצל ד'אמאטו. אטלס טוען שטייסון בן ה-15 הטריד מינית את אחייניתו בת ה-11 של אטלס; טייסון טוען שאטלס היה מסוכסך עמוקות עם ד'אמאטו, עמד לעזוב אותו, רצה שטייסון יבוא להתאמן איתו ועשה זאת ב"שיטות של מאפיונר מברוקלין", כפי שניסח זאת בשיחה בתכנית הראיונות של העיתונאי גרהאם בסינגר (בסינגר זכה על הפרק הזה בפרס האמי). כך או כך, על העובדה הבאה לא מתווכחים לא אטלס ולא טייסון: אטלס כיוון על טייסון אקדח טעון, הכניס לו אותו לאוזן, איים ללחוץ על ההדק - ולאחר מכן הרחיק את האקדח ממנו, ירה לעברו והחטיא בכוונה. אטלס מדבר עד היום על הסיפור הזה בתור "אפיזודה מבישה" בחייו; עם זאת, הוא נוטה להזכיר את הסיפור הזה בכל הזדמנות.
3) הכלא: "האישה הלבנה הקטנה הזאת הצילה את חיי"
ביולי 1991 סיים מייק טייסון את הסיבוב הראשון שלו על גג העולם כשנעצר בחשד שאנס את דזירה וושינגטון בת ה-18. בין הנעורים הקשים לרגע הזה היה עשור שכמעט ולא היו כמוהו בעולם האיגרוף – זכייה באולימפיאדה לנוער, בסך הכל הפסד אחד על 41 נצחונות, מתוכם פעם אחר פעם נוקאאוטים אכזריים כבר בסיבוב הראשון, ואליפות עולם. לא סתם אליפות עולם – אלוף העולם הצעיר ביותר בהיסטוריה, רק בן 20. ואז שלוש שנים בכלא (הוא נשפט בתחילה לשש) שעליהן הוא מדבר עד היום בתור רגע השפל הגדול של חייו וגם בתור תפנית ענקית. בכלא הוא התאסלם (ושינה את שמו זמנית למאליק שבאז), התאפס (באוטוביוגרפיה שלו "האמת הבלתי מעורערת" הוא כותב: "לקח לי זמן להבין את זה, אבל כנראה שהאישה הלבנה הקטנה הזאת, השופטת ששלחה אותי לכלא, הצילה את חיי"). לטענתו, הוא הלך שם מכות רק פעם אחת ("זה היה עניין של כבוד"). טייסון טוען גם ששכב עם שלל נשים שביקרו אותו וגם שניהל רומן עם יועצת גמילה (הוא אף טורח להתרברב שהם שכבו כל כך הרבה שלא היה לו כוח לצאת לחצר והוא רק נשאר לישון בתא שלו כל היום).
הוא מופיע היום על המסך כזקן חביב ואקסצנטרי. זו הדמות שלו בסרטי "בדרך לחתונה", זו הדמות שלו בסדרה מצוירת שנשאה את שמו וששודרה במשך ארבע עונות ב-Cartoon Network
בדיעבד אפשר לתהות אם הכלא באמת היה נקודת מפנה כל כך גדולה. טייסון שיצא ממנו היה דומה, בסופו של דבר, לטייסון שנכנס (מלבד קעקוע חדש, של הרודן הסיני מאו דזה-דונג, שהופיע על הזרוע שלו). הוא המשיך להסתבך – עם סמים, עם כספים, על הכביש, בכל מקום שפנה אליו. הקרב השני שלו עם אוונדר הוליפילד (הראשון הסתיים בנוקאאוט של הוליפילד על טייסון, בסך הכל ההפסד השני של טייסון בחייו) נגמר בשערוריית האוזן; הקרב הופסק מיד ורישיון האיגרוף של טייסון נשלל. הרגע הזה הוא לבטח המזוהה ביותר עם טייסון בתרבות הפופולרית, וזו גם הטרגדיה שלו: כל כך הרבה הישגים ספורטיביים, ובסופו של דבר גם בזירה האירוע שנחקק היה של השתוללות חסרת מעצורים.
4) החרטה: "אני מצפה שיקרו לי דברים רעים"
בשנת 2005, לאחר שפרש מאיגרוף מקצועני, טייסון אמר בראיון ל-USA Today שהוא מתחרט על כל חייו, שהוא נראה לעצמו "בזבוז" ו"כישלון". הוא שקל את שני הצדדים של חייו, הפשעים וההתפרצויות לצד ההישגים והניצחונות, והגיע לסכום אפס. מכאן ואילך הוא מעולם לא הסתיר את מצבו הנפשי הירוד (וגם אובחן מאז כסובל מהפרעה דו-קוטבית). ואז קרה הדבר שאף אחד לא ציפה לו: מייק טייסון החל לנסות לתקן את עצמו.
זו לא תמיד הייתה דרך נקיה, כמובן, כי שום דבר אף פעם לא יכול להיות נקי כשמדובר בטייסון. בינואר 2014 הוא פרסם טור אישי ב"ניו יורק טיימס", מלא בהתחייבויות לשנה החדשה: היו שם רגעים של אגו שגבלו בחוסר מודעות עצמית ("אחת התכונות הכי טובות שלי היא המשמעת העצמית", כתב ולפחות סייג בהמשך שמדובר במשמעת באימונים) ומיד לאחר מכן וידויים קשים, שם תיאר את ההתמכרות שלו לסמים כ"התעללות עצמית הדוניסטית".
"יש לי דימוי עצמי כל כך גרוע שאני פשוט מצפה שיקרו לי דברים רעים", כתב טייסון, ואמר שהוא מרגיש כמו אדם חדש בזכות טיפול פסיכולוגי והעובדה שהוא סוף סוף משתף את בני המשפחה שלו במצבו. "זה הכי טוב שהרגשתי עד עכשיו", הוא סיכם ואיחל לעצמו להגשים ב-2014 את כל השאיפות שלו בפסקה בומבסטית שהזכירה סרט חג מולד אמריקאי, נניח בבימויו של פרנק קפרה.
רק כמה חודשים קודם לכן פיזר טייסון בשורות על כך שהוא סוף סוף נקי, וזמן קצר לאחר מכן כבר הספיק להתוודות ששיקר ושהוא לא היה נקי. קשה לדעת מתי בדיוק טייסון התנקה מסמים, אבל בשנים האחרונות נראה שזה סוף סוף קרה – זאת, כמובן, מלבד גראס.
בשנים האחרונות טייסון נכנס לעסקי הקנביס הרפואי. הוא אמנם לא מייחס רשמית את הרוגע שלו בתקופה האחרונה לכמויות הסיטונאיות שהוא מעשן (פעם טען שהוא ו"חברי הפמלייה" שלו מעשנים גראס בסך 40,000 דולר בחודש, כלומר אלפי קילוגרמים. נשמע מופרך, אבל מצד שני, אמרתם מופרך – אמרתם טייסון. וגם, לכו תדעו כמה אנשים בדיוק הוא סופר בקרב הפמלייה שלו).
אימפריית הקנביס הקטנה שהקים טייסון בשנת 2016 עם איש העסקים רוב היקמן איזנה אותו מבחינת חובות (לפי הדיווחים הוא מרוויח ממנה כ-6 מיליון דולר בשנה), ונראה שנתנה לו תכלית מחודשת. סוף סוף הייתה לו ההזדמנות להיות הפנים של משהו חיובי. טייסון אומר שהעישון לא רק עזר לו להתרחק מחומרים ממכרים אחרים, אלא גם שה-CBD - החומר הפעיל הלא-ממסטל במריחואנה - איפשר לו להחליף את ההתמכרות שלו למשככי כאבים, תוצאה של ניתוחים שעבר, בין היתר לטיפול בקרע חמור במיניסקוס בברך שמאל.
נראה שהקנביס עזר לו להחלים ציבורית. התדמית שלו כבר רחוקה מזו של "האיש הכי מסוכן על הפלנטה", התואר הזה עבר לדור אחר. עכשיו נראה שהוא נהנה להדגיש דווקא את הצדדים היותר קלילים שלו – הקול הגבוה והמשונה שלו, החיבה העזה שלו ליונים והמאבקים הרבים עם השדים שלו. התדמית הציבורית של טייסון כיום היא של מפלצת בדימוס; כשהוא מופיע על המסך (לעיתים רחוקות, אבל מופיע) זה בדמות של זקן חביב ואקסצנטרי שיכול להתהפך בכל רגע ולהפוך לטייסון של פעם. זו הדמות שלו בסרטי "בדרך לחתונה"; זו הדמות שלו בסדרה מצוירת שנשאה את שמו וששודרה במשך ארבע עונות ב-Cartoon Network. מייק טייסון הוא האדם היחיד שהורשע באונס, הוריד ליריב חתיכה מהאוזן בנגיסה, וקיבל סדרה מצוירת בדמותו. זה מופרך? כן. כי זה טייסון.
5) האגו: "דברים רעים יכולים להתחיל לקרות"
רגע המפתח להבנת החיים והזמנים של מייק טייסון הגיע בשנה שעברה, כשהתארח בפודקאסט של ג'ו רוגן. "איך אתה מתאמן?", שאל רוגן את טייסון שאלה מתבקשת. "עובד על שק?". שום שק, הכחיש טייסון. לא כפפות, לא זירה, לא שק, לא כלום. רוגן התקשה להאמין, אבל טייסון התעקש שהדבר היחיד שהוא עושה בשביל לשמור על כושר זה לרוץ בבית, על הליכון, אפילו לא בחוץ. ואז הוא הסביר את ההגיון לרוגן, שהתקשה להאמין לו: "אם אני רץ בחוץ, ואני רואה מישהו רץ, אני אנסה לעקוף אותו". וברגע שהוא יעקוף אותו, הוא ירגיש עוד פעם קצת כמו אלוף. ואז "דברים רעים מאוד יכולים להתחיל לקרות".
כשטייסון היה נער, המאמנים שלו שכרו מהפנט שהתנה אותו להיות מכונת מלחמה. אפשר לשאול אם היפנוזה עובדת, קשה לחלוק על העול הפסיכולוגי של מבוגרים שאומרים לנער להיות רוצח
"כל הדברים האלה מפעילים מחדש את האגו שלי", אמר טייסון. "אם אני מפעיל מחדש את האגו שלי, אני אפסיד בחיים". הוא לא רצה שום דבר מזה יותר. רק לבלות זמן עם הפמלייה שלו ב"חוות טייסון", לעשן הרבה, לבלות זמן עם אשתו השלישית ועם הילדים שלו.
6) והווידוי שלא היה: "כן, אנסתי אותה"
עם כל הדברים הקשים והאישיים שטייסון התוודה עליהם, נשאר רק וידוי אחד לא פתור. טייסון ממשיך להכחיש כל אשמה באונס של דזירה וושינגטון, אף שבאותה נשימה הוא מתוודה שהתנהג "איום ונורא" לנשים רבות. "במשך תקופה ארוכה בכלל לא ראיתי בהן בני אדם", הוא אמר, והתקופה הייתה כמובן הימים שהיה מחסל בקבוק ברנדי ושלושה גרם קוקאין בערב. תקופה שבה שרף הון של 300 מיליון דולר והיה עולה להתאגרף מסומם - הוא היה משתין שתן נקי לכוס מתוך איבר מין תותב שהוכן עבורו במיוחד, חשף לא מזמן - אבל הוא לא מוכן לשמוע שום דבר על הפרשה ששלחה אותו לכלא.
כנראה שלא רבים מאמינים שטייסון חף מפשע בפרשה הזאת, אבל ההופעות הציבוריות שלו אינן מתקבלות כמו הופעות של גברים שהורשעו בעבירות מין חמורות פחות. עם כל מה שטייסון עשה, היה אפשר לצפות ש"תרבות הביטולים" תגיע גם אליו ושיעלו דרישות להחרים גם אותו. אבל זה לא קורה, והוא אפילו אהוב. אולי בגלל מה שאנחנו יודעים על הילדות שלו. אולי כי הוא ישב בכלא ושילם את חובו לחברה, עד שכמה שבכלל ניתן לשלם חוב כזה. אולי בגלל שהוא באמת הקדיש את העשור וחצי האחרונים בחייו לחרטה פומבית, לדיבור פתוח מאוד על המגרעות הרבות שלו, לווידויים, להקמה של עמותת צדקה, לקידום של פתיחות לבריאות נפש ולצורך בטיפול. אולי הוא עושה את הדברים האלה כי הוא באמת מרגיש שחייו עד אז היו בזבוז וכישלון. אולי הוא פשוט לא רוצה להסתבך שוב בצרות. אולי הוא לא רוצה לפשוט את הרגל. אולי שילוב כלשהו של השניים.
ואולי לא באמת סלחנו לטייסון אלא פשוט התרגלנו אליו. אולי הדברים הרעים שעשה היו חלק מעידן שנראה אחר לחלוטין, אבל הוא עוד פה, וההתפרעויות שלו נראות כמו עבר רחוק. ואולי זה נראה שעם כל מה שהוא עבר, הדבר האחרון שיזיז לו זה איזשהו חרם באינטרנט.
ואולי זה משהו אחר לגמרי. אולי אנחנו פשוט צריכים סיפור גאולה.