אחי שדד אלמנה, אז יריתי עליו
"סיימתי משמרת של 16 שעות בתחנה משטרת נתניה. זה היה בתקופת ירי הסקאדים על ישראל במלחמת המפרץ, היינו בכוננות והייתי מותש, אבל הגעתי לבית של הוריי לאכול משהו ולהיות איתם. פתאום מגיע אחי אלברט מתנשף, מוכה, זב דם. מהכיס בצבצו לו גרביוני ניילון שחורים. שאלתי אותו מה קרה והוא סיפר שתקפו אותו עבריינים שנסעו באאודי אדומה. אני שואל למה תקפו, והוא אומר, בגללך. נקמה על זה שאתה פוגע להם בפרנסה. אבל אני כרכז מודיעין הבנתי שהוא מערבב אותי, שאין סיכוי בעולם שאיזה עבריין יעז לתקוף אח של ראובן סומך. עבריינים פחדו ממני פחד מוות, הם ידעו שאני אפרק אותם אם יפגעו במשפחה שלי. לא האמנתי לרבע מילה שלו.
התקשרתי לתחנה לברר אם האירוע מוכר להם, אבל המוקדן אמר שכולם נסעו לאירוע חמור ברמת פולג, שלפני חצי שעה היה שם אירוע שוד של אלמנה בביתה. מבחינת הזמנים זה התאים בדיוק לרגע שאחי נכנס לבית, ומיד הבנתי שיש לו קשר לשוד. כששאלתי על זה הוא הכחיש לגמרי, אמר שנפלתי על כל הראש. אמרתי לו 'בוא סע איתי לדיונות' ולקחתי אותו לחוף הים בנתניה, איפה שהיום ממוקמת שכונת עיר ימים. ישבנו שם, דיברנו, פתאום שלפתי אקדח והתחלתי לירות לעברו. הוא היה בהלם, שקשק, כל הגוף שלו רעד, אבל אני המשכתי. רציתי לעשות לו מין מבחן פוליגרף, לראות אם הוא דובר אמת.
"עבריין ניגש אליי, הביא מזוודה עם רבע מיליון דולר במזומן ואמר לי, 'סומך, קח את הכסף אבל תירגע, אל תעשה בעיות לעסקים שלי'. לקחתי את המזוודה, זרקתי אותה לכביש ואמרתי לו שיעוף לי מהעיניים לפני שיבלה את השבוע הקרוב במעצר"
שאלתי כמה פעמים, 'אתה שדדת את האלמנה?'. אחרי הכדור הרביעי הוא נשבר, הודה וסיפר בדיוק מה קרה. מהדיונות לקחתי אותו ישר לתחנה והסגרתי אותו. הוא היה בהלם והשוטרים עוד יותר, הם לא האמינו שהסגרתי את אחי. חלקם שיבחו אותי, אחרים חשבו שאני משוגע לגמרי ומי עושה דבר כזה לאח. הכי הרבה העריכו אותי דווקא העבריינים, הם הבינו שאני ישר וזה חיזק את המעמד שלי במלחמה מולם, כי הם ידעו שאצלי כולם שווים. אח או לא, מי שמבצע פשע מקומו בכלא. בסוף אחי באמת ישב שנה על הסיפור הזה וכעס עליי מאוד. נו, אז מה".
לפעמים צריך שיעצרו אותך רק כדי שלא תצא עבריין
"הייתי בן תשע כשעלינו לארץ. אבא חלם שנגור בירושלים, אבל הסוכנות היהודית שלחה אותנו ישר לשכונת מצוקה בנתניה. הסתבכתי שם בקטטות, כי לילדים היה קשה לקבל עולה חדש מפרס. יכולתי בקלות להידרדר לפשע. בגיל 14 עברתי לגור אצל משפחת אומנה במושב אלישיב, וכשחזרתי לבית הוריי אחרי שנתיים, הפשע והסמים כבר חגגו בכל מקום. אחי אלברט לא הפסיק להסתבך כבר אז.
היה קשה מאוד להסתגל להבדלים בין הילדות בטהרן להתבגרות בארץ. נולדתי ב-1961, בן בכור במשפחה של שישה ילדים, ובאיראן היו לכולנו חיים טובים, כמו לרוב היהודים בימים שלפני המהפכה. לאבא שלי היה מפעל שטיחים, הוא והאחים שלו ייצרו בין השאר שטיחים לארמון של השאה והיו בקשר טוב איתו ובעיקר עם אשתו, המלכה פארה דיבה. היא הכירה אותי באופן אישי, כשאושפזתי בגיל שש בגלל דלקת פרקים היא בכבודה ובעצמה באה לבקר אותי. איפה זה ואיפה דירות הפחונים של נתניה.
"פרנסואה אבוטבול (בתמונה) הוציא עליי חוזה, ואני החלטתי שאני לא שותק. זה כמו בכדורגל, ההגנה הכי טובה זו ההתקפה. באתי למסעדה של פרנסואה, פירקתי אותו במכות. אמרתי לו, 'אל תשלח אנשים. אם אתה גבר, תנסה לדפוק לי כדור בראש'
בגיל 16 הייתי עד לרצח. הגיעו ארבעה עבריינים לקיוסק בשכונה, שתו, אכלו וסירבו לשלם. כשראיתי את זה קפצתי פנימה ופירקתי אותם לחלקים. כשהגיעו שוטרים למקום הם לקחו אותי לתחנה, במקום לעצור את העבריינים עצרו אותי. ישבתי שם על כיסא, ניגש אליי שוטר והעיף לי סטירה. אחר כך נכנס רכז המודיעין, מי ידע שבסוף זה יהיה התפקיד שלי כל כך הרבה שנים. הוא הסתכל עליי, אמר שמגיע לי צל"ש על מה שעשיתי ולא פתח לי תיק פלילי.
האירוע הזה גרם לי להיות שוטר. להגן על האזרח מפני עבריינים, להילחם בפושעים - זה כל מה שרציתי לעשות אחרי היום ההוא".
פרנסואה אבוטבול הוציא עליי חוזה, אני דפקתי לו סטירה
"את כל משפחת אבוטבול הכרתי לעומק, דוקטורט אני יכול לעשות עליהם. את האב פליקס, את פרנסואה, צ'רלי, אסי, אדם, כל השאר. לא דפקתי חשבון לאף אחד מהם, הבהרתי להם מראש שמי שיתעסק בפשע - אני 24/7 יושב עליו. כל העבריינים בעיר פחדו ממני, גם פיזית. אני מגיל קטן, עוד כשגרנו באיראן, הייתי מתעסק בהרמת משקולות. בגיל 16 הייתה לי חגורה שחורה בקראטה. אני קטן אבל מוצק מאוד, לא פחדתי מאף אחד בעיר. היום שוטרים פוחדים לצערי להתעסק עם עבריינים. מח"ש הפכה אותם לסמרטוטי רצפה.
בשנים שלי כרכז מודיעין ניקיתי את נתניה ממשפחות הפשע. הייתי סוגר להם מועדוני קלפים, דירות קזינו, מסעדות, מאפיות. הם ידעו שעם סומך לא מתעסקים, אבל הם גם לא אהבו את זה שהרסתי להם את הפרנסה, ופרנסואה אבוטבול החליט להוציא עליי חוזה. כששמעו על זה במשטרה שמו לי אבטחה סביב הבית, שוטרים, כלבים. כל בוקר בדקו שלא שמו לי מטען במכונית. אבל אני החלטתי שאני לא שותק. זה כמו בכדורגל, ההגנה הכי טובה זו ההתקפה. באתי למסעדה של פרנסואה, הפכתי לו את המקום, פירקתי אותו במכות. אמרתי לו, 'אל תשלח אנשים ותסתתר מאחוריהם. אם אתה גבר, אז תנסה לדפוק לי כדור בראש'. הוא נלחץ, לא הבין מאיפה באתי לו. מאותו יום לא נתתי לו לנשום. הוא הפך מאריה לעכבר שנתקע בחור שלו, שפוחד לצאת החוצה.
"אלפי אנשים ביקשו ממני לא לפרוש, אבל לא יכולתי יותר. תקעו לי סכין בלב וסובבו. היו דברים נוראים שראיתי ובפיקוד הבכיר פחדו שאחשוף הכל, הרי ממילא הייתי שוטר-עבריין. אם היה צריך לתת מכות לעבריינים אז נתתי"
פרנסואה הגיש נגדי תלונה במח"ש אחרי הסיפור במסעדה, אמר שהצמדתי לו אקדח לרקה ואיימתי לירות בו. כמה ימים אחר כך הוא ביטל את התלונה כאילו להראות שהוא עושה לי טובה ושארד ממנו, אבל זה לא עזר לו. אחרי שבוע הייתי בפעילות מבצעית במרכז נתניה, ראיתי אוטובוס שצופר כמה דקות למכונית שחונה בתחנה ונוצר פקק גדול. אני מגיע למקום ורואה את המכונית של פרנסואה חונה בתחנה, והוא יושב לו בסבבה בבית קפה ואוכל ארוחת בוקר. ביקשתי ממנו שיזיז את המכונית והוא המשיך לאכול, לזלזל בי. נתתי לו סטירה, דאגתי שירשמו לו דו"ח תנועה והעפתי את המכונית מהתחנה.
זה לא נגמר גם אז. באחד הימים קיבלנו מידע שפרנסואה ועבריינים בכירים בעיר שכרו רוצח שכיר מצרפת לחסל אותי עם קצין מודיעין אחר בתחנה. זו הייתה חציית קו אדום, אפילו העבריינים הכי בכירים כעסו על המהלך הזה. הרוצח השכיר – קראנו לו 'הצרפתי' - הסתובב בנתניה וחיפש אותי, ובשלב מסוים הבין שאנחנו יודעים בדיוק מה הוא מתכוון לעשות ולמי. בלי להתבלבל הוא ברח מהארץ.
אני חושב שלא התרגשתי מהדברים האלה כי כבר התרגלתי. שנים קודם היה לי סיפור עם אחד העבריינים המסוכנים שפעלו אי פעם בנתניה, אחד שחיסל מתחרים על ימין ועל שמאל. אנשים רעדו ממנו, והוא תיעב אותי. שנא אותי שנאת מוות. הייתי פושט על המועדונים שלו, שובר את הציוד וסוגר את המקום, ויום אחד מודיע לי מקור שלי בשיחת טלפון שההוא שילם כדי שיורידו אותי. נסעתי למועדון שלו, חיכיתי שייצא החוצה עם המאבטח שלו והתנפלתי עליהם, שברתי להם את העצמות. הוא לא האמין שנכנסתי בו ככה באמצע הרחוב".
כשהלכתי לעבוד אצל האיש שניסה להרוג אותי
"שנתיים אחרי שפרשתי מהמשטרה פתחתי חברת אבטחה ופרנסואה אבוטבול בדיוק השתחרר מהכלא. הוא ביקש להיפגש איתי ובשיחה אישית אמר לי, 'ראובן, אני רוצה לצאת מהפשע, נמאס לי. רק אתה יכול לעזור לי בזה. אתה רדפת אותי, הרבצת לי מכות רצח, הרסת לי את העסקים, הכנסת אותי לכלא. תשקם אותי'. האמנתי לו, ראיתי שהוא רציני, אז התחלתי לאבטח את המסעדה שלו.
היו אנשים שזה נראה להם מוזר, היו דיבורים, אבל זאת הייתה פרנסה. עורכי דין ששירתו ביאחב"ל ובלהב 433 פורשים מהמשטרה ומייצגים עבריינים, רכזי מודיעין פרשו ואבטחו את ראשי ארגוני הפשיעה בישראל, בתי קזינו, מכוני ליווי. אף אחד לא פוצה פה, רק על סומך התנפלו. ברמה האישית, נכון שהוא הוציא עליי חוזה, אבל אם בנאדם רוצה לחזור למוטב, למה שאעזור לו? אפילו בורא עולם סולח לרשעים הכי גדולים. אז מי אני בכלל.
"עצרתי את שי שירזי, הבן של ריקו שירזי (בתמונה, משמאל), ואמרתי לריקו להגיע דחוף לתחנה. סיפרתי לו שהבן שלו דקר שני צעירים בסכין. הוא פנה לשי ואמר לו, 'אם סומך אומר, אין לי מה לעשות חוץ מלסדר לך עורך דין טוב'"
במשטרה לא אהבו את זה שהתחברתי לפרנסואה. לא פשעתי ולא גנבתי, אבל במשטרה פחדו ממני כי ידעתי דברים על קצינים בכירים, ידעתי שיש ביניהם כאלה שמבלים עם זונות בבתי מלון על חשבון עבריינים ובתמורה מעלימים עין מבתי קזינו ועסקים לא חוקיים. הייתי תקוע להם כמו עצם בגרון וחיפשו לסגור איתי חשבונות, מה גם שבמקביל התראיינתי לכלי תקשורת וסיפרתי שעבריינים קנו שוטרים בכירים בכסף. זה פגע בבטן הרכה של צמרת המשטרה ואנשי המודיעין שלה.
בסוף התנתקתי מפרנסואה אבוטבול. אחרי כמה חודשים ראיתי שהוא לא עוזב את הפשע אלא להפך, מתחבר לקואליציה עם ארגוני פשע ערביים מהמשולש, והחלטתי לחתוך. זמן קצר אחר כך הוציאו צו לסגירת חברת האבטחה שלי ולקחו את כלי הנשק. זו הייתה הנקמה של המשטרה בי".
ואז הזהרתי את ריקו שירזי שהוא עוד יקבור את הבן שלו
"אני הייתי הראשון שעצר את שי שירזי, הבן של ריקו שירזי. התקשרתי לריקו ואמרתי לו, תגיע דחוף לתחנה. הוא תמיד כיבד אותי, גם כשעצרתי אותו לא התחצף, לא ניבל את הפה, ובמקרה הזה הוא הגיע לתחנה כשביקשתי. סיפרתי לו שהבן שלו היה מעורב בקטטה אלימה, שהוא דקר שני צעירים בסכין. הוא פנה לשי ואמר לו, 'אם סומך אומר שעשית את מה שעשית, אין לי מה לעשות חוץ מלסדר לך עורך דין טוב'.
באותו מעמד הזהרתי את ריקו, 'תשמור טוב טוב על הבן שלך כדי שאחר כך לא תצטרך לקבור אותו'. זו הייתה נבואה שמאוחר יותר הגשימה את עצמה, לצערי הוא נרצח לפני ארבע שנים. ככה זה, עולם הפשע לא משתלם. בסוף הכדור או המטען משיג אותך. ושי שיחק באש, היה הרבה זמן על הכוונת.
בזמנו הגישו נגדי תלונה שקיבלתי שוחד, טענו שריקו קנה לי דירה. רק אחרי 14 שנה של רדיפה סגרו לי את התיק מחוסר אשמה. אם הוא שיחד אותי כמו שטוענים כל המלעיזים נגדי, למה דאגתי שתיק שמוסמס בתחנה ייחקר כמו שצריך והבן שלו יישב בכלא כמה שנים טובות?
אם הייתי חבר של עבריינים הייתי מיליונר היום, גר בווילה בחוף הים עם מיליוני דולרים בחשבון. היה מקרה שעבריין ניגש אליי, הביא מזוודה עם רבע מיליון דולר במזומן ואמר לי, 'סומך, קח את הכסף אבל תירגע, אל תעשה בעיות לעסקים שלי'. לקחתי את המזוודה, זרקתי אותה לכביש ואמרתי לו שיעוף לי מהעיניים לפני שיבלה את השבוע הקרוב במעצר. היו בעלים של בתי בושת שרצו לתת לי תיקים מלאים במזומנים כדי שלא אפשוט להם על המקומות, כסף שהיה עושה אותי מסודר לכל החיים ומסדר גם את הנכדים שלי, ולא לקחתי. אף אחד לא ייקח ממני את היושר שלי. כמה מקרים ראיתי של שוטרים שלקחו כסף, או כאלה שמישהו דאג לשלם על הקניות שלהם בסופר או בחנויות בגדים ונעליים. אחר כך הם התקדמו לתפקידים בכירים, ואת סומך זרקו לכלבים".
רק העבריינים חגגו לי את הפרישה
"בשנת 2005 הסתיימה התקופה שלי במשטרה. הדיחו אותי מתפקידי כרכז מודיעין אחרי 23 שנה בשירות, מבחינתי בגלל פוליטיקה פנימית, ואני החלטתי לעזוב את המשטרה בטריקת דלת. כששמעו בנתניה שסומך פורש, העבריינים בעיר פתחו שולחנות במסעדות ושתו שמפניות כל הלילה. אני יכול להבין את השמחה שלהם, לא סתם כתבו אז בעיתונים שהם חגגו כי 'אימת העבריינים' הודח.
הציבור הנורמטיבי הצטער כשהלכתי, אהבו אותי מאוד. כל שני וחמישי רצחו פה אנשים, רימונים וטילים עפו על בתי קפה ובתי מגורים, ואני תמיד דאגתי לשלום הציבור, לביטחונו ולרכושו. לא שאלתי אם אזרח חגר או לא חגר חגורת בטיחות או אם הולך רגל חצה את הכביש במעבר חצייה. מעולם לא הרמתי יד על אזרחים, רק על עבריינים. ולא דאגתי רק למה שקורה בנתניה, הייתי מעביר מידע מסווג לכל תחנות המשטרה בארץ.
בסופו של דבר בא פיקוד חדש לתחנה שלא אהב את שיטת העבודה שלי. החליטו להדיח אותי וזרקו אותי לתפקיד שולי ומעליב במערך האבטחה של בתי הספר. אני כמו אפרים ארליך, 'קרמשניט'. הוא כמוני נלחם בפושעים, אבל במקום לקדם אותו להיות ניצב ואפילו מפכ"ל דאגו לשים לו רגליים בכל מקום כדי שיפרוש.
אלפי אנשים, אני לא מגזים, ביקשו ממני לא לפרוש ולהישאר במערכת, אבל לא יכולתי יותר. תקעו לי סכין בלב וסובבו אותה. היו דברים נוראים שראיתי ולא יכולתי יותר לשתוק, וזה הפריע לפיקוד הבכיר. פחדו שאחשוף הכול. הרי ממילא הייתי שוטר-עבריין, אם היה צריך לתת מכות לעבריינים אז נתתי. אבל גם בתוך המשטרה יש עבריינים, וזה הרבה יותר מסוכן, כי הם מנצלים את המערכת לאינטרסים שלהם.
אנשים לא יודעים את זה, אבל עבריינים מתעבים שוטרים שמקבלים מהם שוחד. הם מזלזלים בהם, והשוטרים מצדם נעשים לגמרי תלויים בהם. ככה זה נמשך שנים על גבי שנים. זו גם הסיבה שהחלטתי לפרסם את 'צלקות של שוטר', ספר על חיי ועל הקריירה שלי במשטרה. שיידעו איך זה מבפנים".
גם את הקורונה ניצחתי. בקושי
"הבסתי את ארגוני הפשע בנתניה ללא תנאי, הייתי בסכנת חיים גדולה לא פעם ולא פעמיים, אבל הקורונה כמעט ניצחה אותי. כפסע היה ביני לבין מלאך המוות. שלושה שבועות הייתי במחלקת הקורונה בחניון התת קרקעי בבית החולים רמב"ם, כל שנייה שעברה הייתה כמו נצח. הרגשתי שעוד רגע אני מת, מפקיד את נשמתי בחזרה לבורא עולם. היית חלש מאוד, הגוף המוצק שלי לא היה יכול לזוז. הרגשתי משותק, התקשיתי לדבר.
שום דבר לא מעניין אותך ברגעים האלה. לא משטרה, לא פושעים. כלום. ראיתי כבר את הסוף מגיע. לא יודע מאיפה שאבתי את הכוחות, אולי זה התפילות של אנשים ששמעו על המחלה שלי והדליקו נרות בבית כנסת, אבל הצלחתי להתאושש ולחזור מהקבר אל החיים. כנראה שאני פשוט אדם שורד. שרדתי את המשטרה, את העבריינים הכי מסוכנים בארץ. וגם את והקורונה".
ממשטרת ישראל לא נמסרה עד לשעה זו תגובה לטענותיו של סומך. התגובה תפורסם אם וכאשר תתקבל