יום שני שעבר, כמעט חצות. שוב אמבולנסים יוצאים מתחנת מד"א שליד הבית שלי, מייללים-מבשרים שעוד משהו נורא קרה, שעוד פעם היו יריות, שוב פצועים, אולי יותר מזה. שמועות ראשונות: יש החייאה. כמה שעות אחר כך התמונה מתבהרת; בבית החולים אסף הרופא נקבע מותן של קורבנות הירי: מנאר חג'אג' בת 34 ובתה חדרה בת ה-14. מרים, אחותה התאומה של הנרצחת, נפצעה באורח בינוני.
לא הכרתי את מנאר וחדרה חג'אג', אבל במשך כמה ימים הילכתי ללא מילים. הידיעה על מותן הייתה כאב חד בלב. גזר דין מוות באמצע הרחוב, ללא משפט, כשאת חוזרת הביתה מקניות עם בנותייך המתבגרות – זו בשום אופן לא דרך לסיים את החיים.
אני גרה בעיר לוד מזה 19 שנים. זו עיר מורכבת: יש בה הרבה מאוד אור ואנשים מכל המגזרים והעדות, וחמימות אנושית שנדמה שכבר עברה מן העולם; אבל יש בה, בפרט בתקופה האחרונה, גם הרבה חושך. 19 שנים אני גרה פה – ולא ראיתי רצף מטורף של אירועי רצח וירי כמו זה שמתרחש בחודשיים האחרונים.
שבעה אנשים מהמגזר הערבי נרצחו בלוד במהלך השנה האחרונה, שישה מהם רק מתחילת יולי. זה הפך למשהו שאי אפשר לשאת אותו, שאי אפשר לשתוק מולו. וזה, הרי, רק הקצה; בתוך המגזר הערבי יש פרוטקשן ושוק אפור וקטטות ודקירות ומלחמות ילדים שנגמרות בהתזת גז מדמיע או בהנפת סכין. פחד אימים.
בעולם הפשע של לוד אין יותר נורמות, אומר רפעת (שם בדוי), אסיר לשעבר שהצליח להשתקם. "פעם עבריינים לא היו יורים על אנשים לא מעורבים, לא היו פוגעים בנשים כדי לנקום. היום הכל מותר. ג'ונגל" (בתמונה: מנאר וחדרה חג'אג')
לוד, שטח הפקר
המבט שלי על תושבי עירי הפך מורכב כבר לפני שנה, בעקבות אירועי מאי 2021 ומבצע "שומר החומות", שבמהלכם ערבים בני עירי תקפו את שכניהם היהודים. פצועי הירי והדקירות עוד לא החלימו לגמרי, חלק מבתי הכנסת עדיין לא שוקם מההצתות, חלק גדול מהפורעים עוד לא הובא לדין.
לא כל המגזר הערבי בלוד היה שותף לפרעות. גם לא חצי ממנו. הפרעות גם לא התרחשו בכל העיר. ועם זאת, מאות אנשים לקחו בהן חלק: ירו, הציתו, זרקו אבנים. כשאני פוגשת היום תושבים מהמגזר, עדיין מקננות בי שאלות: האם גם אתם לקחתם חלק בפרעות? האם ניסיתם לפגוע בשכניי היהודים? ומה אתם חושבים עליי, יהודייה שגרה לצידכם? האם אתם לא רוצים אותי כאן? האם אתם מתנגדים לעצם קיומה של המדינה? לעצם קיומי?
ולמרות השאלות המנקרות האלה, ולמרות מעמסת הכאב, אני עדיין מוטרדת מאוד ממה שקורה לתושבים הערבים שחיים איתי ולידי. אסור לעבור על זה לסדר היום. מדינה יהודית-ריבונית-מוסרית, המדינה שלי, לא יכולה להרשות שמציאות כזאת, שהפקרות כזאת, תתרחש בשטחה. לא יכולים להיות תאי שטח או מגזרים שבהם אין משילות ואין חוק. שבהם איש הישר בעיניו יעשה.
מאז הרצח של בנות משפחת חג'אג' אפשר לראות שוטרי מג"ב בכל פינה בעיר. המפכ"ל קובי שבתאי אמר שחקירת הרצח "עומדת בראש סדר העדיפויות שלנו במשטרת ישראל" והבטיח לתגבר את הכוחות בעיר עם כ-300 שוטרים. אמר ועשה. התושבים מעריכים את עבודת השוטרים, אבל מבינים שזו ועדת קישוט. בעוד כמה שבועות, כשהעניין הציבורי ידעך, הם כבר לא יהיו פה.
לוד, יומן אירועים, החודשיים האחרונים:
8.7, צוהרי יום שישי: רג'ב אבו חאמד, כבן 30 מערערה, נורה למוות בכניסה למתנ"ס שיקגו בלוד, ממש בסמוך לנקודת שיטור קהילתית. המשטרה עוצרת שני חשודים.
9.7, מוצאי שבת: נהאד אל חאנוני, בן 60 מטירה, נורה למוות ברחוב משה הס בלוד לעיני אשתו ובנו (שנפצעים באורח קל). המשטרה מעריכה שמדובר בסכסוך בין משפחות.
26.7, יום ראשון בערב: רבאב אבו סיאם, גרושה בת 30 ואם לשלוש בנות, נורית למוות בחצר ביתה כשבתה הקטנה בת השלוש על ברכיה. אבו סיאם התלוננה בעבר על איומים על חייה מצד בעלה לשעבר, לוותה על ידי המשטרה במשך השנתיים האחרונות וחיה במשך חלק מהתקופה במקלט בדרום. הגרוש, שנעצר בחשד להזמנת הרצח רק כעבור שבוע עם שובו מחו"ל, שוחרר בינתיים ממעצר ומנהל בימים אלו מאבק משפטי כדי לקבל חזקה על הבנות.
26.8, צוהרי יום שישי: מרוואן ווחוואח, בן 52, נורה למוות מרכב חולף בשעה שנהג במכוניתו בכיכר הכדורים, בשכונה הנחשבת לשקטה. שנתיים קודם לכן נרצח אחיו, ג'ומעה, בנסיבות דומות; אחיינו בן ה-18, אנאס – תלמיד מצטיין וזוכה אות תוכנית המנהיגות של קרן רמון – נורה אף הוא למוות ברכבו לפני שנה, לעיני אימו.
5.9, יום שני בלילה: מנאר וחדרה חג'אג' נרצחות ליד ביתן. על פי הערכת המשטרה, מנאר ובתה נרצחו כנקמה באבי המשפחה המעורב בפלילים ששוהה בחו"ל.
בתווך: צרורות של יריות בשכונות שונות, זריקת רימון על מכולת, ותקיפה של נערים בסניף בני עקיבא שמסתיים בפציעה ותפרים של אחד מהנערים היהודים.
"יש דעות פרימיטיביות ששולטות בחברה", אומרת הפעילה החברתית הִילְדׇה קדסה בהלול. "תשאלי נער למה נערה נרצחה והוא יענה: 'לכי תדעי מה היא עשתה'. היו שמועות שיש 35 נשים שעומדות להירצח. אמרתי שבטח אני אחת מהן. אני צוחקת, אבל לא צוחקת" (בתמונה: רבאב אבו סיאם)
ללוד יש היסטוריה מפוארת עוד מימי המשנה, אז הייתה מקום פועלם של כמה מחכמי הדור ושנייה רק ליבנה בחשיבותה. היום זו עיר שמונה מעל ל-84 אלף תושבים וממוקמת באשכול הרביעי במדד הכלכלי-חברתי של הלמ"ס (האשכול הראשון הוא הנמוך ביותר). יאיר רביבו, ראש העיר מאז 2013, מנסה לפתח את העיר במלוא הקיטור: שכונות חדשות נבנות, תוכניות חדשניות נכנסות לבתי הספר, אחוז הזכאים לבגרות מטפס. הסכם שנחתם עם המדינה ב-2017 הוציא לדרך עבודות שימור, שיקום ופינוי-בינוי בהיקף של מאות מיליוני שקלים, לרבות פתיחת מוזיאון הפסיפס ביוני האחרון.
אבל מציאות אחרת, מקבילה, רוחשת בתוך העיר; מציאות של פשע, של פחד. זה קורה בעיקר בתוך המגזר הערבי, בעיקר בשכונות מסוימות, אבל הזליגה החוצה הופכת לנוכחת יותר ויותר.
"אין טעם לשתף פעולה. אנשים מפחדים על החיים שלהם"
בכניסה למתנ"ס שיקגו בשכונת רמת אשכול תלוי מיצג שהכינו חברותיה של חדרה חג'אג': חולצות לבנות תלויות אחת ליד השנייה ועליהן כפות ידיים ומילים בדיו אדומה כדם. בתוך המתנ"ס ניצבים נרות זיכרון שכבר כבו, פרחים אדומים ותמונות של נערה שרצתה לחיות, אבל מישהו החליט להקריב אותה על מזבח חיסול החשבונות עם אביה.
בתוך המתנ"ס יושבת הִילְדׇה קדסה בהלול, בת 52, אם לשלוש בנות. היא גרה בלוד כבר שנים רבות, מנהלת את מרכז הזכויות דרך עמותת "ג'ינדאס" ומסייעת לגברים ולנשים – בעיקר מהציבור הערבי – לממש את זכויותיהם החברתיות והכלכליות. "הרציחות זה גל שמתמשך ולא עוצר", היא אומרת. "יש בי כעס, עצב, דאגה ופחד. אין לי ביטחון". את בתה בת ה-18 היא לא שולחת לבד אפילו למכולת: "אם היא יוצאת בשעות הערב אני כל הזמן מסתכלת מהמרפסת, כי היא בכל רגע יכולה לקבל כדור. לפני כמה שנים מישהי קיבלה כדור בטעות כשהלכה ברחוב". זו לא תחושה אישית, אומרת קדסה בהלול; ככה זה אצל כל אישה שהיא פוגשת.
זו לא גזירת גורל, היא טוענת. "למדינה אכפת מענייני הביטחון מול המדינות השכנות, אבל בזירה הפנימית לא אכפת לה, בעיקר אם מדובר בחברה הערבית. באירועי מאי 21' הביאו לכאן המון מג"בניקים באוטובוסים. כשהם רוצים – הם יכולים".
"יש גזענות, אבל גם אנחנו צריכים להיות אחראים", טוענת יסמין (שם בדוי). "מי נתן לרוצח את הנשק? ראש העיר? ואם ידעת שיש לו נשק, למה לא הודעת למשטרה? אל תאשים את המשטרה והמדינה, תתחיל מעצמך"
בשנה האחרונה התחלף מפקד תחנת המשטרה בלוד. מאז שנכנס סגן ניצב ששי שלמה לתפקידו בינואר ניכרת עבודה משטרתית טובה ויסודית יותר מבעבר: יותר תפיסות אמצעי לחימה, התערבות מהירה בשטח, מאבק בעבירות קטנות כגדולות. אבל את מעשי הרצח והפשיעה החמורה זה לא עוצר. "בזמן האחרון, אם יש רצח הם מגיעים בזמן", מסכימה קדסה בהלול, "אבל המשטרה לא פועלת כמו שצריך ולא נוכחת כמו שצריך. אם הם רוצים לדעת מי רוצח ברחובות, יש מלא מצלמות. אבל כל כך הרבה פעמים לא עוצרים אף אחד. למה לא חוקרים?".
אחת הטענות היא שהמשטרה מתקשה לפענח את המקרים בגלל שאין שיתוף פעולה מתוך הקהילה הערבית.
"אין טעם לשתף פעולה. אם מישהו מאנשי הפשע מאיים עליי ואני אומרת את זה למשטרה, מה אומרים לי? 'תלכי למשפחה ההיא, היא תגן עלייך'. וחוץ מזה, אנשים מפחדים על החיים שלהם".
וכשהמשטרה כבר עוצרת, אומרת קדסה בהלול – בית המשפט משחרר. "זה מראה שאין פה מישהו ששולט כמו שצריך, וזה נותן לעבריינים להמשיך ולפעול. המדינה משדרת חולשה. חברי הכנסת, גם הערבים, צועקים וצועקים, אבל הכי חשוב להם הכיסא או האינטרס של המפלגה. הם מנותקים. כשהם עושים סיורים בעיר זה רק לקוסמטיקה".
הבעיה המרכזית, טוענת קדסה בהלול, היא אי השוויון בין האוכלוסייה היהודית והערבית: תקציבים נמוכים לחינוך ולתרבות, מחסור ביועצות בבתי הספר, חוסר נגישות לשירותי הרווחה ומצוקה כלכלית גדולה בשכונות הערביות. מחברי הכנסת הערבים, שמתיימרים לייצג את האינטרסים של החברה הערבית בפרלמנט, היא מביעה אכזבה: "הם צועקים וצועקים, אבל הכי חשוב להם הכיסא או האינטרס של המפלגה. הם מנותקים. כשהם עושים סיורים בעיר זה רק לקוסמטיקה".
קדסה בהלול שותפה ב"שומרות עלייך" – פורום משותף של נשים יהודיות וערביות למניעת אלימות במשפחה. הן חולמות על קו חם שייתן מענה לנשים וגם על סיירת ביטחון אזרחית שבה יהיו חברים תושבי לוד היהודים, על מנת שלא להוסיף שמן למדורת הסכסוכים הפנימיים של המגזר הערבי בעיר. "אבל לבד אנחנו לא יכולות. אנחנו צריכות שיעזרו לנו להוציא את התכנונים לפועל. אנחנו עושות הפגנות, מחאות, מפיצות הודעות. מה אפשר לעשות יותר מזה? אני כבר לא אופטימית. פעם הייתי, היום לא".
"אני אופטימית", אומרת מנגד איקראם מנצור, "יבוא יום ונצא מזה".
גביית חובות בשוק האפור הפכה לאמצעי פרנסה עבור הצעירים המובטלים בעיר. "הם מתוסכלים, אין להם כוח לקום בבוקר לעבוד", מספרת פעילה חברתית. "להביא 20 אלף על רצח זה קל. היורה לא מתאמץ" (בתמונה: זירת הרצח של רבאב אבו סיאם)
מנצור החייכנית שמצטרפת לשיחה מלווה אימהות לילדים בסיכון במסגרת עמותת "פותחים עתיד". המפתח לשינוי, לדבריה, טמון בתוך הקהילה. "אני מלמדת איך לחנך את הילד, איך לשים לו גבולות, מה מותר ומה אסור. ברגע שאת מחנכת מגיל קטן איך להתנהג אחרת ממה שהוא רואה בחברה ובקהילה, את מעצבת קהילה אחרת. זה לוקח זמן, זה דורש המון אנרגיה, זמן וכוח, אבל עם הזמן זה יחלחל".
קדסה בהלול: "כן, אבל את עובדת רק עם כמה משפחות, זה לא לכל ילדי בית הספר. מה עם השאר?".
מנצור: "הם ילמדו מהחברים, אחד מחקה את השני".
קדסה בהלול: "אם תשאלי נער בן 19 מהקהילה הערבית למה הנערה נרצחה, הוא יענה: 'לכי תדעי מה היא עשתה או מה אמא שלה עשתה'. הם ישר חושבים על רקע כבוד המשפחה, אולי הגיע לה. צריך לחנך את הנערים, לא רק את הילדים ביסודי. יש דעות פרימיטיביות ששולטות בחברה. היו שמועות ברחוב שיש 35 נשים שעומדות להירצח. אמרתי שבטח אני אחת מהן. אני צוחקת, אבל לא צוחקת".
"רצף האירועים מפחיד. אני מרגישה שאני הבאה בתור"
יסמין מבקשת שלא להזדהות בשמה האמיתי. יש לה ביקורת חריפה על החברה שבה היא חיה, אבל כמו תושבים ערבים רבים אחרים בלוד – היא חוששת להביע אותה בפנים חשופות, בזהות גלויה, אפילו בצירוף פרטים שעלולים להסגיר אותה. "נהיה כאן מפחיד", היא אומרת, ומוסיפה שזה נוגע "לא רק לציבור הערבי אלא לכל העיר. שומעים ירי ומייד נכנסים לקבוצות ווטסאפ, בודקים מה היה. זה מטריד מאוד". היא אקדמאית ופעילה חברתית מוערכת, מגדלת בלוד את משפחתה. כילידת העיר היא מכירה היטב את ההיסטוריה של האלימות. בארבע-חמש השנים האחרונות, היא טוענת, חלה הסלמה: "הרצף מטורף, מפחיד ברמה שאני מרגישה מאוימת. אנחנו מרגישים הבאים בתור".
יסמין תולה את ההידרדרות בהתחזקותו של השוק האפור במגזר הערבי: הלוואות בריבית גבוהה מאוד ובתנאים קשוחים שניתנות לחייבים שזקוקים לכסף זמין. מי שלא עומד בהחזרת ההלוואה זוכה לאיומים, לפגיעה ברכוש, ולבסוף גם לפגיעה בו ובבני משפחתו. "אומרים 'תוריד אותו', ככה, בקלות", מספרת יסמין. הכסף הקל שמציעים ארגוני הפשיעה בתמורה לאיומים ולפגיעה בחייבים קורץ מאוד לצעירים המובטלים בעיר. "אין להם עבודה, אין להם כלום, הם מתוסכלים. אין להם כוח לקום בבוקר לעבוד. להביא 20 אלף על רצח זה קל. היורה לא מתאמץ".
כמו מנצור, גם יסמין טוענת שהתיקון צריך להתחיל מתוך הקהילה. "אנחנו יודעים שיש גזענות והשפלה במדינה, אבל גם אנחנו צריכים להיות אחראיים. זה מתחיל מאיתנו. לא מנקים מבחוץ פנימה, להיפך. מתחילים מבפנים. אני מנקה את עצמי ומשם אני יוצאת החוצה".
מה את מצפה מהתושבים הערבים לעשות?
"אם הבן שלי היה יוצא לעשות פשע, הייתי מרימה טלפון למשטרה ומכניסה אותו לכלא בשביל שלא יעשה נזק – כי הנזק הזה חוזר למשפחה, לא אליו. אני אשבור לו את הרגל בשביל שלא יהרוס, שלא יהרוג בן אדם. החינוך מתחיל מהבית. ההורים לא שואלים מאיפה לילד יש כסף לקנות לעצמו נעליים חדשות. כשההורים מעלימים עין, אנחנו מתחילים לאבד את זה. כבוד זה א"ב, זה חלק מהדת שלנו, אסור להרוג".
את חושבת שמשהו יכול להשתנות?
"בכל פעם שמישהו נהרג בלוד עושים הפגנה מול המשטרה. מה השתנה? כלום. אבל עכשיו במתנ"ס החליטו לעשות משהו אחר – מיצג שמזמין שיחה על קושי וכאב. המתנ"ס היה פתוח כמה ימים מבוקר עד ערב. הגיעו בני נוער מכל העיר, ישבו יחד, שמעו אחד את השני, ניסו להבין, אפילו ראש העיר הגיע. את יודעת כמה נערים מהשכונה יצאו עם דמעות בעיניים והבינו מה הרצח הזה אומר? מחר כשמישהו יציע לנער כזה לאיים או לפצוע או לרצוח, הוא יזכור את הסיפור של הנערה בת ה-14 שלא עשתה כלום לאף אחד והוא לא יסכים להשתתף בפשע".
למה לדעתך אנשים לא רוצים להביט פנימה, לתוך החברה?
"מי שאומר לי 'זה לא אנחנו', אני ישר שואלת אותו: אז מי? ראש העיר נתן לרוצח את הנשק ואמר לו 'לך תירה'? אתה טוען שהמשטרה ידעה שיש לו נשק ולא עשתה עם זה כלום? אבל גם אתה ידעת שיש לו נשק. יכולת להתקשר למשטרה. אבל לא עשית את זה. תתחיל מעצמך, אל תאשים את המשטרה והמדינה וראש העיר".
אבל אנשים עלולים לשלם על כך בחייהם.
"נכון. אבל יש עוד דבר שאנחנו יכולים לעשות. כשיש רצח – כולם יודעים מי הרוצח. למה כולנו ממשיכים לדבר איתו? אולי נחרים אותו? אולי אחרי רצח, במקום שנעשה הפגנה מול המשטרה, נעמוד מול הבית שלו ונעביר את המסר: אנחנו רואים אותך. אנחנו יודעים מי הפושע".
זה נשמע מסוכן.
"זה מאיים וזה מסובך. ראש העיר אמר שכל מי שעושה בלגן – יוציאו אותו מהעיר. אני מחכה. אבל אני אופטימית. אני מאמינה שיהיה שינוי. יש לי תקווה".
"אי אפשר להסתיר מהמשטרה מידע ואז להתלונן שהיא לא עושה כלום"
גם רפעת, בשנות הארבעים לחייו, לא מוכן להזדהות בשמו האמיתי. הוא גם מבקש להיפגש במקום צדדי בחסות החשכה. הוא מכיר את עולם הפשע המקומי מבפנים: גדל לתוכו, פעל בו, יצא ממנו חמש פעמים לרצות עונשי מאסר וחזר אליו כמעט תמיד. בפעם האחרונה, לפני כחמש שנים, שיחק לו מזלו: הוא הגיע לתוכנית שיקום אינטנסיבית וזכה לליווי מעובדת סוציאלית מסורה. מאז הוא מחזיק את עצמו חזק בצד הנורמטיבי של החיים כנגד הסביבה שדוחפת אותו לחצות שוב את הקווים. "פעם הייתי עושה חמש-שש אלף ביומיים עבודה בלי להתאמץ", הוא מספר. "אני עובד כמו חמור כל החודש ומחזיק חזק את השריר שלי כדי שלא אפול לפשע".
הוא גדל בלוד לאב שהיה משתמש בסמים. "לא היה לנו אוכל. כשאני אומר שהיינו רעבים, אני לא מתכוון שלא היה לנו כל ממרח שרצינו. באמת לא היה אוכל. הדרך היחידה שהכרתי זה לצאת ולגנוב. גנבתי כדי שאמא שלי לא תהיה עצובה, כדי שהאחים הקטנים שלי לא יהיו רעבים. הכרתי רק כוח". כשרפעת מתבונן על המקום אליו הגיעה הפשיעה בלוד הוא אומר שמכאן כבר אין לאן לרדת. "אין חוקים, הכל נגמר. פעם עבריינים לא היו יורים על אנשים לא מעורבים בפשע, לא היו פוגעים בנשים כדי לנקום. היום אין כלום, אין נורמות אין כללים, הכל מותר. ג'ונגל".
רפעת שותף למבט הביקורתי הפנימי על החברה שבה הוא חי. בפרט הוא כועס על המנהיגים הדתיים "שישמחו מאוד אם אעשה משהו נגד היהודים, אבל כשהייתי רעב הם לא ראו אותי. אף אחד לא נתן לאמא שלי כסף. מי שנתן לאמא שלי דיור זו המדינה, ומי שנתן לה קצבה בכל 28 לחודש, שהיה יום חג בשבילנו, זו המדינה. אז אני יכול לכעוס על המדינה? היא עזרה לי יותר מהמשפחה שלי. אנשים חולמים חלומות על מציאות אחרת. חלאס, זאת המדינה והיא לא רעה".
הגישה כלפי המדינה, אומר רפעת, גורמת לחוסר רצון לשתף פעולה עם המשטרה – והמחיר כבד. "אי אפשר לא לדווח למשטרה על פשעים ואז להתלונן שהיא לא עושה כלום. אי אפשר להחביא ממנה דברים ואז לרצות שהיא תגן עליך כשמאיימים עליך. אנשים חייבים לקבל על עצמם את העול של החוק, להבין שבלי זה אין שום דבר. עכשיו, רק עכשיו, אנשים מבינים שהחוק מגן עליהם".
אתה חושב שהמצב ישתנה?
"אני אופטימי, זה יכול לקרות. אני מסתכל על איפה הייתי ואיפה אני היום. פעם היה חשוב לי שיהיה לי את האוטו הכי יקר, את הבגדים הכי שווים. כשהגעתי לזה הבנתי שבעצם אין לי כלום. היום זה בכלל לא מעניין אותי. הורים חייבים לשנות את מה שהם משדרים לילדים שלהם. אני שומע אבות אומרים לילדים שלהם 'וואו, איך הכנסת לו, אתה גבר, איך קיללת, כל הכבוד'. החינוך מתחיל מהבית. צריך לשנות את הנורמה, וככה כל אחד ישפיע על הקבוצה שלו והמציאות תשתנה".
"פסקי הדין מבישים. בתי המשפט בכלל לא בכיוון"
מרבית תושבי לוד ממשיכים לקיים את שיגרת חייהם. הילדים הולכים לחוגים, המבוגרים יוצאים להליכות. אפילו בית קפה חברתי מתוק נפתח כאן לפני כמה שבועות. היריות הפכו לפס קול ברקע. אבל יש מי שכבר לא יכול לשאת את הביטחון האישי הרעוע.
סבא רבא של צביקה פוקס התגורר בלוד, סבא שלו נולד כאן, וכך גם אביו. כשפוקס עצמו הקים בית, היה ברור שזה יהיה בלוד. גם העסק שלו נמצא בעיר. בן 47, הלודאי הכי שורשי שיש. רק שכל זה עומד להיגדע בעוד שנה. "קנינו דירה ברמלה", הוא מספר. "אנחנו לא מתרחקים. אמא שלי גרה בלוד ואני רוצה להיות קרוב אליה. שנים שאלו אותנו למה אנחנו לא עוברים למודיעין או לשוהם, ערים שכנות אליהן עברו הרבה חברים שלנו. תמיד אמרנו שאנחנו נשארים, אנחנו אוהבים את העיר הזאת. אז אנחנו עדיין אוהבים אותה, אבל זהו, הגיע הזמן לעזוב".
לפני שנה עזב גם אחיו את העיר בעקבות אירועי "שומר החומות". "אחי גר עם המשפחה ברחוב הרצל, בלב המהומות. הוא הרחיק מהעיר את האישה והבנות שלו בקושי רב, תחת מטר של אבנים, אבל חזר כדי להיות עם אמא שלנו, שלא תהיה לבד. לא הרבה אחרי הם עזבו". אירועי מאי 21' היו שונים מאלו של קיץ 22', אבל כל המרואיינים לכתבה מזכירים אותם כנקודה משמעותית על רצף האלימות. "יש הרבה אנשים שמבחינתם זה סיפור אחד מתמשך של עיר שלא בטוח לגור בה", אומר פוקס.
עד שיעזוב את לוד, פוקס מתגורר עם משפחתו בשכונת גני אביב, שהייתה הבטחה גדולה לפני 20 שנה והיום תושביה סובלים מחוסר ביטחון אישי. "אני לא נותן לבן שלי בן ה-16 להסתובב בחוץ אחרי שמחשיך כי זה מסוכן", הוא אומר. "אשתי הייתה יוצאת להליכות באופן קבוע עם חברות, אבל בתקופה האחרונה חבורות של ערבים מציקים להן, קוראים להן בשמות, עוקבים אחריהן". הוא לא חושב שהמניע הוא לאומני, אבל משוכנע שלא עושים את זה לנשים ערביות. "הם לא יציקו לנשים מהמגזר שלהן, כי המשפחות של הנשים האלה יבואו איתם חשבון. העבריינים האלה לא מורתעים מהמשטרה, אבל מהמשפחות הערביות – כן".
למה הם לא מורתעים?
"למשטרה אין כוח אמיתי להיכנס לבתים, לבצע חיפושים ולפרק את המשפחות מהנשק שלהן. יש לי המון חברים ערבים וגם הם חושבים שצריך לטפל ביד קשה בעבריינים. כל התושבים הנורמטיביים סובלים מהפשיעה וההשלכות שלה, הן הערבים והן היהודים. מה שדרוש הוא מבצע אמיתי והחמרת הענישה שכרגע היא מגוחכת".
תומר לוטן, מנכ"ל המשרד לביטחון פנים, שותף למרבה ההפתעה לביקורת של פוקס על הענישה. "אנחנו רואים פסקי דין מבישים", הוא אומר. "הפרקליטות זזה מעט לכיווננו ודורשת ענישה גדולה יותר, אבל בתי המשפט בכלל לא בכיוון. התחושה היא שמערכת המשפט צריכה להתגייס למיגור הפשיעה הזאת, אבל בינתיים זה לא קורה וזה מאוד מתסכל את השוטרים. הם מגדילים תקנים, מתאמצים בשטח, מצליחים בקושי רב להשיג ראיות – ולבסוף העבריין מקבל עונש מגוחך או אפילו משוחרר בלי אפשרות לעצור אותו עד תום החקירה. אני מקווה שזה ישתנה".
לוטן מספר שהטיפול באלימות ובפשיעה בחברה הערבית "נמצא בראש סדר העדיפויות שלנו ושל הממשלה" ורואה דווקא סימנים מעודדים: בשנה שעברה נרצחו ברחבי הארץ 126 בני המגזר הערבי על רקע פלילי, והשנה (נכון לזמן כתיבת שורות אלו) עומד המספר על 73 (לפי משרד הבט"פ) או 77 נרצחים (לפי עמותת "יוזמות אברהם"). "במשך כמה שנים ראינו עלייה במספרי הקורבנות, לפעמים עלייה חדה, והשנה הזאת מתנהגת אחרת", אומר לוטן, ומציין ש-50 מקרי רצח סוכלו.
אבל כל זה לא מורגש בלוד. כאן אולי יישבר השיא של כל הזמנים. השנה הכי קטלנית בעיר הייתה 2020, בה נהרגו שמונה אנשים. כעת, באמצע ספטמבר, מונה המתים עומד על שבעה, ונדמה שהרצח הבא הוא רק שאלה של זמן. "בשונה ממקומות אחרים, לוד ורמלה הן מוקדי רציחות", מסכים לוטן. "מפלס האלימות בערים האלה הוא הגבוה בחברה הערבית היום. ברור שהקהילה מרגישה שהמציאות היום היא דבר שלא היה כמוהו".
אזרחים מספרים שבמקרים רבים כולם יודעים מי הרוצח, ורק המשטרה לא.
"בשמונים אחוז מהמקרים גם המשטרה יודעת מי הרוצח, אבל קשה לבנות תשתית ראייתית מספקת. למשל, כשיש רצח הרבה פעמים המצלמה של המכולת שליד קלטה את ההתרחשות. כיום המשטרה יכולה לדרוש את הסרט רק בצו בית משפט, ועד שמשיגים אותו המצלמה נעלמת. זה אחד מהחוקים שניסינו להעביר ונפלו". גם חוסר שיתוף הפעולה מקשה על פענוח מקרי הרצח (אחוז הפענוח נמוך פי שלושה מזה שבחברה היהודית): "לפעמים הקהילה עצמה אוספת את הכדורים ושוטפת את הדם. השנה אנחנו רואים עלייה בשיתוף הפעולה, אבל זה עדיין רחוק מסביר".
אני חוזרת הביתה פחות מיואשת, נאחזת ברצינות שבה המדינה תופסת את האירוע רב הנפגעים הזה, אבל יותר מכך בחרכים הראשונים של יוזמות וקולות בתוך המגזר הערבי שקוראים ללקיחת אחריות. נכון, האנשים שמדברים אחרת עדיין חוסים תחת שמות בדויים, אבל אני מאמינה שהמפתח לשינוי נמצא בידם והם כבר פועלים בשטח. בסוף השינוי בחברה, כל חברה, חייב לבוא גם מבפנים.
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה:
משטרת ישראל מנהלת אכיפה חסרת פשרות נגד ריבוי עבירות הנשק והאלימות במגזר הערבי בערים אלה, תוך מיקוד איכותי של מערכי המודיעין והגברת הפעילות המבצעית, שהביאו לחשיפה ותפיסה של מאות פריטי אמל"ח בתחום המחוז, לצד הגשת מאות כתבי אישום שהסתיימו במאסר בפועל של פורעי החוק ופענוח אירועי רצח במגזר, למען שלום הציבור. נציין כי בניגוד לטענות, הרי שמשטרת ישראל חוקרת כל תיק רצח ביסודיות ובמקצועיות, תוך השקעת מאמצים ומשאבים רבים במטרה להגיע לחקר האמת ולמיצוי הדין עם הרוצחים. עם זאת, המאבק באלימות אינו נחלת המשטרה לבדה, ורק שינוי שורשי עמוק שיבוא מתוך החברה הערבית בישראל בחינוך, בתרבות, בשיתוף הפעולה עם המשטרה, בהוקעת נורמות פסולות ובפעולות אקטיביות של ההנהגה יובילו לשינוי למען ביטחון הציבור כולו.