"התחנה המרכזית ממכרת יותר מכל סם. היא כמו מגנט"

לקראת חצות הוא פרץ לרכב ומצא אוצר. שתי מעטפות, באחת כרטיס אשראי מוזהב ובשנייה קוד סודי. הוא מיהר לכספומט, הוציא 10,000 שקלים, המתין שהשעון יראה 00:00 והוציא סכום זהה. מהבנק הלך ישר לאחת מתחנות הסמים של דרום תל אביב ונכנס פנימה לעולם שכולו קריסטל מת'. כעבור יומיים יצא החוצה עם 200 שקלים אחרונים בכיס.

"שרפתי את כל ה-20,000 ולא נהניתי. הקריסטל היה על הפנים, הייתי עצבני, ופתאום אני רואה מולי מישהו שכולו ריקודים, משתולל, עושה חיים", מספר גרי מילגרום. "אני אומר לו 'מה זה?', והוא עונה 'חגיגת. 25 שקל סך הכל'. אמרתי לו 'קח כסף, תביא לי'. והוא מביא לי, דופק לי זריקה. עם חגיגת אתה מקבל פלאש, היי. אתה מרגיש שהנשמה שלך עולה למעלה, מרחפת מעל הגוף שלך ששוכב זרוק על הרצפה. זה כמו מוות קליני, אתה תלוי בין החיים לעולם הבא. ואתה רוצה שזה ייגמר, אבל איך שהתאוששתי מהזריקה הראשונה פתחתי את העיניים והמילה הראשונה שאמרתי הייתה 'עוד'. ככה נפלתי לחגיגת".

מילגרום, כיום בן 52, גר ברחוב מאז 2008. כעבור ארבע שנים החל להשתמש בחגיגת, החומר הפסיכואקטיבי הסינתטי שהיה סם הפיצוציות הראשון בישראל. במשך שישה חודשים הוא היה מוזרק לווריד בולט אחד בצווארו, 20 עד 30 פעמים ביום. "אני לא יודע להזריק, לכן תמיד היה צריך להיות מישהו שיעשה את זה בשבילי תמורת מנה", הוא מספר. "זאת הייתה התקופה הכי נמוכה שלי. כשאתה בסטלה עם החגיגת, אתה מרגיש שיש לך משהו מתחת לעור. אנשים מתחילים לחפור בעצמם, פותחים פצעים, והם גם ככה נפתחים כי אתה חי ברחוב, לא שומר על היגיינה, לא מתקלח, המערכת החיסונית שלך חלשה. מסביבי קטעו לאנשים רגליים וידיים, כל יום ראיתי אנשים מתים. אני שקלתי 60 קילו, עפתי ברוח, כל הגוף שלי דימם, לאן שלא הלכתי השארתי דם. ידעתי שאני הולך למות ורציתי להינצל, אבל לא היה לי כוח אפילו לגנוב ולא ידעתי לבקש עזרה. זה היה נפסק רק כשהייתי נעצר, אז כשהיו עוצרים אותי הייתי אומר 'ברוך השם'".

בזכות המאסרים הוא עבר מספר תהליכי גמילה, אבל כשהתנקה לא היה לו לאן ללכת והוא חזר שוב ושוב לאזור התחנה המרכזית החדשה של תל אביב, שם פיצוציות, ירקנים וחנויות בגדים מוכרים תחליפי סם וסמים סינתטיים. "התחנה ממכרת יותר מכל סם. היא כמו מגנט. אתה תמיד חוזר אליה, כי שם אנחנו מרגישים שווים בין שווים ואם נזוז מטר הצידה, נהיה חריגים. אבל בעיקר", הוא אומר, "אנחנו חוזרים לכאן כי אין לנו לאן ללכת".

הקריז הפיזי נגמר אחרי שבועיים, אבל לאן תלך עם מה שאין לך

רגע לפני הדיווחים על הגשמים והתמונות מההצפות בדרום תל אביב, רגע לפני מותם של דין שושני וסתיו הררי שנלכדו במעלית בבניין בשכונת התקווה, כולם דיברו על הצד המוזנח של העיר בהקשר של טרגדיה אחרת לגמרי. זו שמילגרום מתכוון אליה כשהוא אומר "אנחנו", זו שנשקפת מקבוצת הפייסבוק "דרום תל אביב בקריז".

תושבים מנוה שאנן, שכונת שפירא, קריית שלום, שכונת התקווה ופלורנטין הקימו את הקבוצה המדוברת לאחר שהבחינו כי דרום העיר - מוקד משיכה מוכר לנרקומנים, מוכרי סמים ודרי הרחוב – נמלא צללי אדם מחוקים, פזורים בכל פינה או באמצע המדרכה, בין העצים, על הספסלים, בחדרי המדרגות או בין פחי האשפה.

לפני נתוני עיריית תל אביב, 62 אחוזים מדרי הרחוב מכורים לסמים ולאלכוהול. 30 אחוזים מהם סובלים ממחלות נפשיות, ורק עשרה אחוזים חיו חיים נורמטיביים עד שהידרדרו לרחוב בעקבות בעיות כלכליות. בשטח מתבטאים המספרים בעסקאות סמים עלובות שמתבצעות מתחת לחלונות הבתים; ילדי השכונות הדרומיות נתקלים בהן כשהם יוצאים לבית הספר ופוגשים אותן בשובם, והמצב הולך ומחמיר.

בעקבות הדיווחים בפייסבוק נוצר עניין תקשורתי, ויחד איתו התעוררו משטרת ישראל ועיריית תל אביב. המשטרה התחילה לבצע מעצרים קדחתניים של סוחרי הסמים זוטרים, "קופים" מה שנקרא, נרקומנים בעצמם שמוכרים תחליפי סם וקונים "נייס גאי". אלא שאנשי ארגוני הפשע שעומדים מאחורי מפעל המוות הזה אינם מסתובבים בשכונה, אינם נעצרים וממשיכים בשלהם. 

בתחילת דצמבר העמידה העירייה בשכונת קריית שלום אוהל סיוע למכורים, שפורק בתוך שלושה ימים בעקבות טענות של תושבים על כך שהרשויות מעבירות את הנרקומנים ממקום למקום בלי לתת את הדעת לחוסר התוחלת של המהלך. אז הציעה העירייה למי שחפץ בכך הסעה ל"אשפוזית", קרי מכון גמילה. 50 דרי רחוב מכורים עלו לאוטובוס שנסע מדרום העיר לאחת האשפוזיות, ובעיקר לרעננה, שם נמצא מכון הגמילה היחיד בישראל שמתאים למכורים ללא בית.

לדברי דוד אגייב, מייסד עמותת "אכפת" שפועלת למען דרי רחוב ושמספקת כיום מגורים לגרי מילגרום, המדינה הוציאה בשבועות האחרונים 1.4 מיליון שקלים על פרויקט האשפוזית. "זה דבר מבורך, ובכלל ישראל נחשבת לטובה בעולם מבחינת טיפול בהתמכרות הפיזית", אומר אגייב, "אבל היא מאוד לא טובה בשיכון, וזה החלק הקשה שבו רבים נכשלים. זה מסביר למה מתוך 50 שהלכו לגמילה, 20 כבר חזרו לרחוב". 

מילגרום היה בסרט הזה. "הקריז הפיזי נגמר אחרי שבועיים, אבל אחר כך אין לך מענה", הוא אומר. "לאן תלך עם מה שאין לך? אתה יוצא מגמילה ועדיין אין לך משפחה תומכת, אין לך כסף, יש לך חובות, אתה בכלל לא מסוגל ולא יודע איך להתמודד עם המציאות ואתה חוזר לרחוב, לתחנה המרכזית. כמה שלא תנסה להחזיק מעמד שם ולא להשתמש, בסופו של דבר אתה תיפול".

הוא עצמו נפל יותר מפעם אחת. הוא היה בן שמונה כשעלה בשנות ה-70  ממולדובה לישראל, בן יחיד להורים נורמטיביים, מפנקים, שהיו הבעלים של חנות מכולת בפתח תקווה. כשהיה בן 23 התחתן וכעבור חצי שנה נולדה בתו היחידה, אבל עם השמחה בא הצער כשאמו נפטרה בשנתה מדום לב בגיל 45. אביו, שתמיד שתה, שקע עמוק יותר לתוך הבקבוק וכעבור שנה נפטר גם הוא. "ההורים היו החברים הכי טובים שלי, הייתי באבל כל כך עמוק שלא רציתי לחיות", מספר מילגרום. "התחלתי לברוח להימורים, אשתי ואני התגרשנו. כשהילדה הייתה בת שש ראיתי אותה בפעם האחרונה. היום היא בת 28. אני עוקב אחריה בפייסבוק". 

קריסטל יכול לגרום להתקף לב, ההרואין מאזן את זה

בתחילת שנות ה-90 עזב מילגרום את פתח תקווה ונסע לאילת, לאוניות הקזינו שלה. בגיל 27 התעורר וגילה שהוא בחובות של מאות אלפי שקלים. הוא ניסה לשים קץ לחייו, שתה כדורים, נרדם לארבעה ימים, התעורר - ואז הגיעה הצעה לטוס לאמסטרדם ולהבריח לארץ כדורי אקסטזי. השנה הייתה שנת 1996 והאקסטות היו בשיא הפופולריות שלהן, אבל כבר בהברחה הראשונה שלו הוא נתפס בנתב"ג עם 7,000 כדורים תחובים בחגורה מיוחדת. הוא היה דלוק לחלוטין ולא היה לו אכפת. "המאפיה של השוק האפור ישבה לי על הצוואר ואמרתי לעצמי שאם אתפס ואלך לכלא, אף אחד לא יוכל לבקש ממני שום דבר. אם לא אתפס - אחזיר את החובות. בסוף קיבלתי 48 חודשים וישבתי 33 מתוכם בכלא באר שבע".

לאחר שריצה את עונשו חזר להבריח ולצרוך סמים, הפעם מתאמפטמין, או בשם הרחוב שלו קריסטל מת'. "זה הסם הכי מסוכן שיש", הוא אומר. "זה והרואין".

וגם בזה התנסית.
"הרואין עשיתי בפעם הראשונה בגיל 33, כי לא הייתה לי ברירה. קריסטל יכול לגרום להתקף לב והרואין מאזן את זה". 

התחנה הבאה הייתה באד וילדבאד, היער השחור, גרמניה. עיירה מנומנמת, לא רחוק מפרנקפורט, מלון דירות עם 25 חדרים מלאים במהגרים דוברי רוסית. "אחרי שמונה בערב אין לך מה לעשות שם, ממש עוול לא להשתמש", הוא צוחק, "אז התמקמתי לי באחד החדרים והודעתי לשכנים שמעכשיו הם לא צריכים לנסוע 20 קילומטר לרוטרדם כדי להביא הרואין - אני אביא להם עד הבית. הייתי נוסע, חוזר, מוכר, עושה קריסטל, חוסך כסף ואף אחד לא שם לב אליי. אחרי שנתיים באה חברה לבקר אותי ואמרה לי להפסיק. אמרתי שאני רוצה לעשות סיבוב אחרון, להגדיל את הסכום שהיה לי. היא אמרה, 'אל תעשה את זה, יש לי הרגשה לא טובה', והיא צדקה. המשטרה תפסה אותי עם אלף טריפים וקילו הרואין. שפטו אותי ל-69 חודשים ושחררו אותי אחרי חצי תקופה בתנאי שאסתלק מיד מגרמניה. ישבתי שם בצינוק לא פעם".

לאחר השחרור חזר לישראל והתחיל לנהל מועדון סנוקר והימורים, אלא שבשנת 2008 פשטה המשטרה על עסקי ההימורים הלא חוקיים ומסנוקר לבדו אי אפשר להתפרנס. מילגרום ניסה שוב את מזלו בהימורים, הפעם פוקר, ושוב איבד הכל ונכנס לחובות. הוא מצא את עצמו ברחוב, מכור לקריסטל והרואין, חסר עבודה, חסר כל. "כשאתה מתחיל עם הרואין, אתה לא יכול להפסיק. אתה לא יכול לעבוד כי אתה חייב סכומים גדולים בשביל הסם ואתה גם מסומם בכל מקרה, אז יש לך שתי אופציות: לבקש נדבות או לגנוב. אני לא מסוגל לבקש נדבות, אז הלכתי על גניבות".

של מה?
"אופניים. זה כמו כספומט, אתה מסתכל עליהם ויודע כמה תרוויח".

מאיפה גנבת?
"גונבים בצפון תל אביב, רעננה, הרצליה. אסור לגנוב בדרום תל אביב, כי פה גרים מסכנים. אני אקח אופניים של אשכנזי שאם יתפוס אותי, גם ישחרר אותי. לא שלא חטפתי מכות. פעם תפס אותי אחד באמצע המעשה, שבר לי צלעות, אני בעצמי התחלתי לקרוא למשטרה. יש כאלה שמשאירים את האופניים לא קשורים ואתה חושב לפעמים שהם בכוונה משאירים לך. כמה פעמים השתחררתי מבית המשפט אחרי שתפסו אותי על גניבה, ואני יוצא ורואה אופניים, מתיישב עליהם, רוכב לתחנה המרכזית, מוכר אותם ועושה סמים. קרה גם שעצרו אותי ואני עם אלף שקל ממכירת אופניים חשמליים ובכסף הזה אני משלם ערבות ומשתחרר". 

עורכת הדין אמרה לי, "אתה לא תצא מעוד סיבוב"

יום אחד נעצר מילגרום על גניבת אופניים דווקא כשהוא לא עשה את זה. "אלוהים שלח אליי את השוטרים שנייה לפני שאני מת", הוא אומר, "הרבה פעמים הוא שלח אותם אליי. לא פחדתי מהכלא, כלא בשבילי היה כמו משפחה, שם אתה אף פעם לא לבד והבדידות תמיד הייתה זאת שהפילה אותי. חמש פעמים נגמלתי ותמיד חזרתי לסמים בחגים. כשאתה בסטלה אתה לא צריך אף אחד".

חמישה חודשים היה עצור בפעם האחרונה הזאת. בזמן הזה נגמל פיזית. "עורכת הדין שלי אמרה לי, 'מה יהיה אחרי שתשתחרר? אתה תעשה עוד סיבוב'. אמרתי לה, 'אז עוד סיבוב'. היא ענתה, 'אתה לא תצא מעוד סיבוב. לך לבית המשפט הקהילתי".

בתי המשפט הקהילתיים, שפועלים במסגרת בתי משפט השלום ובראשות שופטי שלום, קיימים בישראל משנת 2014. הדגם שאומץ מארה"ב מבוסס על התפיסה שלפיה ענישה לבדה אינה מספיקה כדי למנוע פשיעה; חלק גדול מהעבירות הפליליות מבוצע על רקע בעיות חברתיות וכלכליות, מכורים חוזרי על עבירות כדי לממן את ההתמכרות. לראיה, יותר מ-40 אחוזים מהאסירים המשתחררים ממתקני הכליאה בישראל חוזרים לכלא. לבתי המשפט הקהילתיים מופנים מי שהוגשו נגדם כתבי אישום בבתי משפט השלום, בדרך כלל על עבירות רכוש, סמים ואלימות. נאשמים שמודים במיוחס להם עוברים תהליך שיקום ובמקום להישלח לכלא משלמים קנסות או מרצים עבודות שירות לתועלת הציבור. אחוזי ההצלחה של בתי המשפט הקהילתיים גבוהים מאוד, אבל הם נועדו לעבריינים עם תיקים פליליים. מכורים שאינם כאלה וזקוקים לתכנית שיקום נופלים בין הכיסאות.

"אני ביקשתי להתקבל לקהילה הסגורה הזאת והצלחתי", מספר מילגרום. "זה והמגורים אצל דוד מ'אכפת' הצילו את חיי. מתנדבת הלכה איתי לכל הסידורים הביורוקרטיים כי אנחנו מאוד חוששים מביורוקרטיה, לא סומכים על אף אחד. הם קישרו אותי לעורך דין מהסנגוריה הציבורית והוא עשה לי הסדר פשיטת רגל. הם טיפלו בי רפואית, עשו לי שיניים - אני חצי והם חצי. פתאום אני בא לשופט והוא מדבר איתי כמו חבר, זה בית משפט אחר לגמרי".

מה נדרש ממך?
"לתת שתן נקי, לא לעשות עבירות. יש טיפולים קבוצתיים, שיחות פרטניות ומשימות שנותנים לך. ואם אתה לא מבצע אותן, אתה מעכב את התהליך שלך. מעיפים רק על שימוש בסמים ועבירות, ואז תוך שנייה אתה חוזר לכלא. ההתחייבות היא שאם אתה עובר את התכנית בהצלחה, אתה מקבל רק מאסר על תנאי. הרבה הולכים לזה כדי לא להיכנס לכלא, אבל אני רציתי להציל את החיים שלי. שם הבנתי שאני צריך עזרה, התחלתי לבקש אותה והתחלתי לראות תוצאות".

במה זה מתבטא?
"יש לי מעטפת עכשיו. אני לא לבד, אני מוקף אנשים נורמטיביים. אני לומד כבר שנה שנייה באוניברסיטה, גם זה דרך בית המשפט. זה עולה 250 שקל ל-22 מפגשים, הם שילמו על זה בשנה שעברה ואני ממשיך. למדתי משפטים, עכשיו זה מנהל עסקים, אחר כך רפואה ופסיכולוגיה. פעם בשבוע יש הסעה שלוקחת אותי לשיעור, פתאום אני מוצא את עצמי בסיור עם הכיתה בבנק ישראל. אני לומד ליהנות מהדברים הפשוטים, מטעמים, מהים, כל מה שלא עניין אותי כשהייתי מכור".

הוא בסך הכל קוף, עשה את זה בשביל מנה

דוד אגייב פוגש אותי באחד משבעת ההוסטלים השיקומיים לדרי רחוב שמפעילה עמותת "אכפת" בתל אביב ובבת ים. 124 דיירים גרים בהם, ביניהם גרי מילגרום.

אגייב (35) הוא עולה מאוזבקיסטן שהגיע לארץ כילד, הסתובב ברחובות והסתבך בפלילים. הוא עצמו עבר בצעירותו תהליך שיקום והפך מנער עם עשרות תיקים פליליים לאדם שמקדיש את חייו לעזרה לחלשים ביותר. 

"כל ההוסטלים שלנו הם לנקיים מסמים מלבד זה של גרי, שמיועד למי שלוקח תחליף סם", מספר אגייב. "בעולם כבר רווח הרעיון של 'דיור תחילה' - קודם נותנים לחסר בית דירה משלו ללא שום תנאי. 90 אחוז מהאנשים שאנחנו שולחים לטיפול נופלים כי אין להם איפה לגור. כשאדם כזה מקבל בית יש ירידה בהתנהגויות שליליות, בגניבות, כי יש לך קורת גג, אוכל, מי שדואג לך. לא כולם צריכים ישר טיפול".

אתה לא מאמין בטיפולי נפשי?
"אני מאוד מאמין, אבל האנשים האלה עברו כל כך הרבה טיפולים שהם מרגישים כישלון, ובן אדם חייב דברים חיוביים שיפעילו אותו. נרקומנים עוברים טיפול ושוב חוזרים לאותו המעגל, כי עדיין אין משפחה עוטפת ואין קורת גג ויש עיקולים. אז הם אומרים 'טוב, אני אלך לגמילה כי אני גמור ואין לי כסף', אבל הם מיד חוזרים לרחוב".

אז מה הטעם לקחת אותם לגמילה כמו שעשתה העירייה?
"יש טעם, כי מדובר בהתמכרות פיזית ואני חושב שעיריית תל אביב והרשות המקומית מאוד משתדלות, אבל היכולות שלהן מוגבלות. אנחנו בעמותה לוקחים את הנרקומן חסר הבית, מביאים אותו לכאן ואומרים 'הנה מקלחת, אוכל, בגדים נקיים ומיטה. כשתסיים גמילה, יש לך לאן ללכת'. זה מה שקרה עם גרי, אבל גם אנחנו מוגבלים במקום וביכולות".

המשטרה ביצעה לאחרונה המון מעצרים. זה שינה משהו?
"כשלקחתי אליי את גרי לחלופת מעצר ופתחתי את הפרוטוקול שלו, ראיתי שהוא מצטייר שם כאיזה סוחר סמים מטורף. אבל הוא בסך הכל קוף, הוא עשה את זה בשביל מנה. המשטרה אומרת 'תראו כמה תיקים פתחנו', ואני רואה - זה שמואל, זה יוסי. אני מכיר אותם טוב מאוד, הם לא סוחרי סמים, הם רק קופים. אני יודע מיהם הסוחרים הגדולים, אדוני השוטר, ואני לא רואה אותם כאן". 

שנתיים גר מילגרום בהוסטל של "אכפת". הוא חי מקצבת נכות וסיוע בשכר דירה, בסך הכל 4,000 שקלים בחודש. 2,000 מתוכם הוא משלם על המגורים. "פעם הייתי רודף אחרי הכסף. היום אני לא רוצה, כי כל פעם שהיה לי כסף, רק הסתבכתי. היום יש לי מאה שקל - אני עשיר. עם הסמים, גם אם יש לך אלף שקל, בעוד שעתיים לא תהיה לך אגורה. וכשאתה מכור ואין לך בית, גם אם עברת גמילה, אתה צריך לעשות הכל לבד. למצוא עבודה, דירה, לסדר את העניינים שלך. הבדידות הזאת היא אחד הגורמים הידועים שדוחפים את האדם לסמים. אז עם הכסף של שכר דירה שאתה מקבל, 1,200 שקל, תעדיף לעשות קומבינה עם בעל בית שייקח לעצמו 200 ואתה תגור בבית נטוש, אבל מסומם. אני כל הזמן מצטער שלא התחלתי עם זה קודם, אבל זה היה צריך לקרות בדיוק ככה והכל לטובה".

הוא עדיין לא עובד. הוא גם חולה מאוד, ולא עזב את התחנה המרכזית שממשיכה למגנט אותו אליה. אלא שעכשיו הוא מגיע לשם כדי לעזור. "אני חושב שיש לי יד בגמילה של שלושה חברים מהרחוב, ואני מאוד גאה בזה", הוא אומר. "אני נפגש עם קבוצת בוגרים של בית המשפט הקהילתי ואנחנו עוזרים לחדשים. אני חי את היום ולא מתכנן יותר מדי את העתיד, אבל לאחרונה התחלתי לסמן פגישות ביומן. כבר היו לי ניסיונות גמילה בעבר, לכן אני לא אומר שלא אפול שוב, אבל הגישה שלי היא שהיום אני לא משתמש. יום כן, יום לא, היום לא".

והבת שלך?
"אני לא מפחד שהיא תגיד 'איפה היית עד עכשיו?', אלא שהיא תקבל אותי ואני אכנס לחיים שלה ושוב אפול ושוב אעזוב. אבל אני מוכן לקחת את הסיכון. לשבת איתה שעתיים, להגיד לה 'יש לך אבא, הוא קיים, תעשי עם זה מה שאת רוצה'".

אתה מרגיש שהפעם הזאת היא שונה? 
"כן, כי הבעיות שלי קיבלו מענה אמיתי. גמילה פיזית היא שטויות, אבל אחריה אתה נותר עם הריקנות בפנים ואתה חייב למלא אותה. אם אין לך אלטרנטיבה אחרת ואף אחד לא עוזר לך, אתה תחזור לסמים".