לבד במרכז הזירה, כאוב ומתנשם, המתאבק הוותיק הסיר את הכפפות, פשט את המעיל והניח על הרצפה את כובעו השחור. לאט לאט הוא הקיף את הזירה, ניגש אל אשתו ונישק אותה. ככה ידענו שהפעם זה על אמת. רק לעתים נדירות ראינו אותו שובר את הדמות.
אחרי קרוב ל-27 שנים ב-WWE, ארגון ההיאבקות המיתולוגי של וינס מקמהון, ואחרי יותר מ-30 שנה בעולם ההיאבקות המקצועית, מארק קלווי הפסיק להיות האנדרטייקר, הקברן. לקול תשואות הקהל הוא שם קץ לדמות הכי מפורסמת בענף שעליו הוא השפיע יותר מכל אדם אחר. תחשבו על הפרישה של מייקל ג'ורדן מכדורסל, על הרגע שבו ליאו מסי יעזוב את הכדורגל, על מצב שבו יימאס למרשל מאת'רס להיות אמינם. אותו דבר, רק יותר גדול, יותר אלים, יותר קשוח.
זה קרה בקרב האחרון של אירוע ההיאבקות הגדול של השנה, "רסלמניה 33". אחרי קרב של כ-20 דקות מול רומן ריינס, אחד השמות הבולטים כיום ב-WWE והיורש שהארגון סימן לקלוויי, האנדרטייקר רשם את ההפסד השני שלו ברסלמניה ושבר את ליבם של עשרות מיליוני האוהדים. לא שהם הופתעו במיוחד: ההנחה עוד לפני הקרב הייתה שזה הסוף, אבל מהתסריט הזה חששנו גם בשנה שעברה ובשנה שלפניה. כמו רבים אחרים הערכתי שהוא יפסיד בקרב ויילך הביתה, דרך מקובלת לעזוב את הזירה, אבל פשוט הדחקתי. עד שזה קרה.
וכן, כנראה נראה אותו מסתובב גם ברסלמניה 34. הוא עדיין דמות סופר-פופולרית בארגון ההיאבקות הגדול בעולם, והופעת אורח קטנה למעריצים לא תזיק. אבל לא נראה אותו איפה שזה משנה באמת - בזירה, מוכה ובעיקר מכה אחרים בלי רחמים. ואם ראיתם אותו בזירה, אתם יודעים שזה כבר לא יהיה אותו הדבר.
הכי דרמטי בספורט הכי דרמטי
"סטון קולד" סטיב אוסטין, חתיכת מתאבק בפני עצמו, סיפר פעם שהוא היה מתכנן את הקרבות נגד האנדרטייקר לפרטי פרטים, מדמיין מהלכים שיעזרו לו לנצח - ואז קלווי היה מופיע מולו והוא היה שוכח הכל. מהאנדרטייקר עצמו לא חסרים דברים לזכור: המוזיקה שליוותה את כניסתו לזירה. ההליכה האיטית אל מרכזה. התלבושת האיקונית שלו. תנועת שיסוף הגרון שלפני המכה הסופית. הקרבות שבהם הכניס את מתחריו לתוך ארון מתים. ועוד לא אמרנו מילה על היאבקות, כן?
ראיתי אותו בפעם הראשונה כשהייתי בגן חובה, אי שם בתחילת שנות התשעים, אח צעיר לשלושה אחים גדולים ופיזיים במיוחד. נשביתי בדרמה שמייצרים האנשים האלה, העצומים והחזקים, באנרגיה שלהם, בדרך שבה הם עומדים על שלהם - פיזית, אבל לא רק. הקרבות בין האנדרטייקר ליוקוזונה, מתאבק אגדי בפני עצמו (ששוכב כיום בקבר אמיתי לגמרי), ריתקו אותי ואת האחים שלי למסך. בשאר הזמן ריתקנו אחד את השני למזרונים שפרשנו ברחבי הבית, מדגימים את התרגילים מהטלוויזיה או לפחות מנסים. מובן מאליו שמעולם לא זכיתי להיות האנדרטייקר, זאת פריבילגיה של האחים הגדולים. במקרה הטוב הייתי לקס לוגר.
עד שהאנדרטייקר נכנס לזירה ב-1990, היו שני סוגי מתאבקים: אלה שמציגים בזירה גרסה מזוקקת של האופי האמיתי שלהם (כמו ברט "דה היטמן" הארט), או דמות גימיק מוחצנת ושטוחה (טרי "האלק" הוגאן). קלווי היה משהו אחר. הוא היה ענקי, מכוער ומפחיד. כמו סצינת המקלחת ב"פסיכו", זה היה משהו שלא נראה כמוהו עד אותה תקופה. הוא היה האיש שהכניס את האימה להיאבקות, חיבור שהיום נראה לנו טבעי. והוא עשה את זה בדיוק בזמן: בתקופה שבה החל עידן שידורי ההיאבקות הישירים, שהביאו אותה מאולמות הספורט בדרום ארה"ב לכל רחבי העולם.
וכן, מדובר באולמות ספורט, לא באולמות בידור. כי היאבקות מקצועית זה ספורט לכל דבר, בואו נגמור כבר עם הדיון הזה. הכי פשוט בעולם להתעלם מהעבודה הקשה שמתאבקים משקיעים בזירה ולסקר היאבקות כאילו זה קרקס עם ליצנים ולהטוטנים. אין שטות גדולה יותר מהטענה שזה "לא כואב להם", ואין דבר יותר קטנוני וחסר פואנטה מאשר להיתפס לזה שהקרבות מתוסרטים, שזה לא על אמת. מדי שבוע מתאבקים נכנסים לזירה ועושים מהלכים שמסכנים את הגוף שלהם בשביל הצופים. עד כמה שזה מבוקר ובטיחותי, הסכנה בזירה היא ממשית. אין כאן את הפעלולנים, העריכה והבימוי של הסדרות והסרטים, שהופכים את האקשן למנוכר. המאמץ, הכאב, הכעס, העצבים של המתאבקים - כל אלה אמיתיים לגמרי, ולא משנה מה התסריט.
אני מודה שהרבה פעמים היאבקות נראית כל כך אידיוטית שהיא גורמת לי להתבייש שאני רואה אותה, אבל כשזה עשוי כמו שצריך זה מדהים. וכשזה מדהים, זה לא רק ספורט, אלא הדרמה הכי טובה שאפשר לראות. יותר ממשחקי הכס, יותר מכל ספר או סרט או הצגה. הזירה היא מקום שבו מספרים סיפורים, ומהבחינה הזאת לא היה מתאבק יותר דרמטי מהאנדרטייקר, וגם כנראה לא יהיה. לא היה לוחם שמחויב כל כך לדמות שהוא מגלם, שנותן את כל מה שיש לו כדי לספר עוד סיפור אלים, אפל, מסוכן וכיפי.
הכלוב הפך לגיהנום, קלווי הפך לשטן
באמצע שנות ה-90 ה-WWF, שהפך בעקבות סכסוך משפטי ל-WWE, הגיע לפופולריות שיא - בעולם, וגם בכבלים בישראל. באופן טבעי החלו לצוץ מתחרים: הבולט ביניהם היה ארגון WCW, שהלך על קווי עלילה יותר ריאליסטיים, פחות ילדותיים ומצועצעים. זאת הייתה אסטרטגיה יעילה, שתרמה לכך שה-WWE נכנס למשבר הגדול בתולדותיו. באותה תקופה מקמהון עמד לדין על שחילק סטרואידים למתאבקים, אחד הבולטים שבהם - ג'רי "דה קינג" לולר - הואשם בתקיפה מינית, והקרב נראה אבוד.
כתוצאה מכך, רבים מהכוכבים הגדולים של ה-WWE עזבו אותו לטובת הארגון המתחרה. האקסודוס כלל שמות כמו טרי "האלק" הוגאן, "מאצ'ו מן" רנדי סאבג', "דה נייצ'ר בוי" ריק פלייר, קווין נאש וסקוט הול. במילים אחרות, כמעט כל הכוכבים הכי גדולים של וינס מקמהון, אבל רק כמעט. כי האנדרטייקר נשאר שם, החלטה שהשתלמה לו מאוד בהמשך. הוא הפך להיות מנהיג חדר ההלבשה: יד ימינו של מקמהון, המתאבק שכולם עושים לו כבוד והפנים התקשורתיות של ה-WWE.
מודה אני ומתוודה, הייתי צופה אדוק של WCW באותה תקופה. הייתי נער בסוף היסודי, ואז בחטיבה, והרגשתי שה-WWE כבר קטן עלי. במקביל התפתחתי גם לענפי ספורט אחרים: לראות את ביל גולדברג משפד את יריביו בזירה הכניס אותי לעולם הרוגבי, שם הצטרפתי שוב לשלושת אחיי הגדולים. זה היה נחמד, אבל ככה פספסתי בזמן אמת את התקופה הכי טובה של ה-WWE מאז ועד היום - תקופת ה-Attitude.
כשהרייטינג צנח, הכוכבים נעלמו ובכל שבוע המתחרים אכלו אותו בלי מלח, וינס מקמהון החליט ב-1996 לעשות צעד דרסטי. הוא ויתר על הילדים הקטנים והחל לכוון את התוכנית לקהל בוגר יותר, ופתאום הכל נראה אחרת. ההיאבקות הפכה אלימה, מינית ומופרעת יותר. את הזירה הסטנדרטית החליפו, ביותר ויותר מקרים, קרבות גימיק פסיכיים לחלוטין: עם סולמות, עם כיסאות, בתאי ברזל. זה היה לא נורמלי, אפילו בקנה המידה של ימינו.
גם האנדרטייקר השתנה, או יותר נכון הקצין. מי שהתחיל את הקריירה בקריצה למפלצות מסרטי האימה של פעם, מין דמות פרנקנשטיינית שכזו, הפך להיות משהו הרבה יותר שטני. דמות על-טבעית, מרושעת, שלא פועלת לפי החוקים הרגילים. זאת הייתה התקופה הכי משמעותית בקריירה של קלווי, ולגלות בימי התיכון למה הוא הפך היתה חוויה אדירה. הוא חלק את הזירה עם שמות כמו דווין "דה רוק" ג'ונסון, "סטון קולד" סטיב אוסטין ושון "HBK" מייקלס, אגדות בפני עצמן, אבל היה בליגה אחרת. "כל הסיפורים עליו היו נכונים", אמר עליו מאט סטרייקר, מתאבק לשעבר ב-WWE, בראיון לערוץ היוטיוב rfvideo, "ברגע שהוא היה נכנס לחדר נהיה קר. זה היה מפחיד. אף אחד לא התעסק איתו".
בלתי אפשרי להתייחס לתקופת ה-Attitude בלי להזכיר קרב מונומנטלי אחד – האנדרטייקר מול מיק "מאנקיינד" פולי. זה היה קרב מהסוג שמכונה Hell in a Cell. החוקים פשוטים: שני מתאבקים נכנסים אל כלוב שתלוי באוויר, ובפנים הכל הולך. זה היה הקרב ששבר את וינס מקמהון, שבו הבין שהוא הלך צעד אחד רחוק ומסוכן מדי, אבל זאת גם הסיבה שהוא בלתי נשכח עד היום. אחרי הקרב הזה פולי אושפז בבית החולים, ולא זכר שום דבר ממה שהתחולל בזירה. בין הדברים שהוא לא זכר שהאנדרטייקר עשה לו: לזרוק אותו על שולחן השדרנים מהכלוב, לעשות לו Chokeslam דרך גג הכלוב, והדובדבן שבקצפת - Tombstone Piledriver על זירה מלאה בנעצים. אם המונחים האלה לא אומרים לכם כלום, חפשו אותם ביוטיוב ותשתדלו לא להתעלף.
למרות כל המהלכים המוטרפים האלה, הדבר הכי מדהים בקרב הזה היה קור הרוח של מארק קלווי. האופן שבו הוא לא שובר את הדמות, לאורך כל השתלשלות האירועים בזירה, הוא פשוט לא ייאמן. עזבו אותי מאוסקרים וסדרות איכות בטלוויזיה. אם אתם רוצים לראות אדם שמחויב לדמות שהוא מגלם, תראו את האנדרטייקר זורק אדם מכלוב בגובה חמישה מטרים בלי להניד עפעף. אני יודע כמה מזעזע המשפט הזה עשוי להישמע, אבל זה הרגע שבו הבנתי שהיאבקות היא חלק בלתי נפרד ממני.
התקופה הזאת, והימים המעט שפויים יותר שבאו אחריה, הביאו את האנדרטייקר לשיאו הדרמטי והמקצועי. ג'ים רוס, פרשן היאבקות ולשעבר אחראי על מחלקת הכשרונות ב-WWE, מגדיר אותו בתור המתאבק הטוב ביותר בכל הזמנים - ובצדק. מילות המפתח כאן הן ורסטיליות והתמדה: קלווי היה יכול לתת יופי של קרב היאבקות קלאסי, אבל גם אחלה טראש-רסלינג. הוא שילב באופן מושלב בין יכולת אתלטית אדירה, קשיחות בלתי נתפסת, חוכמת תנועה, לוחמה פסיכולוגית והמחויבות המוחלטת לדמות, והוא עשה את כל זה לאורך יותר זמן מכל אחד אחר.
לצד הקרב מול פולי, את ההוכחה האולטימטיבית לכך קיבלנו בשנת 2009, ברסלמניה 25, שבו הוא התמודד מול שון מייקלס. הקרב הזה מוגדר על ידי רבים מהפרשנים כטוב בכל הזמנים. בזירה התייצבו שני שועלים ותיקים, שנפגשו לקרב היאבקות קלאסי – בלי גימיקים, בלי הפרעות, בלי עזרה מהצד. באמצע הקרב ההוא, אחרי כמה דקות של מאמץ-על, קלווי ספג זעזוע מוח כשקפץ אל מייקלס מעל החבלים. כן, אנחנו מדברים על אדם בגובה 2.08 מטרים ובמשקל 136 קילוגרם שקפץ מעבר לחבלים על אדם אחר. זאת הכוונה ביכולת אתלטית, שלא לומר טירוף. והחלק של הקשיחות? האנדרטייקר המשיך להילחם - וניצח.
לא יהיה אדם שיקריב יותר בשביל הזירה
קרב אחרי קרב, רסלמניה אחרי רסלמניה, האנדרטייקר סחב אותה את ה-WWE על הכתפיים. לאורך השנים היא קמה מהעפר, השתקמה, מיזגה לתוכה את ה-WCW והפכה להצלחה מטורפת, במלוא מובן המילה. ההצלחה הזאת נמשכת עד היום, עידן שבו הקרבות הגדולים משודרים בתשלום ברשת ומושכים בעיקר פנאטים - אבל הרבה מאוד פנאטים. תעשיית ההיאבקות נראית כיום חזקה, רווחית ובריאה (טוב, תלוי איך אתם מגדירים בריאה) מתמיד. יש עתיד, יש אקשן, יש למה לצפות. ובכל זאת, השבוע שעבר היה צביטה אחת גדולה בלב.
ישבתי בסלון עם שני חברים טובים שלי, וראינו את "רסלמניה 33". כמוני גם הם כבר לא ילדים, יש להם עבודות ודירות נחמדות וחיים אמיתיים, וגם הם נשארו פנאטים של היאבקות. במשך שמונה שעות נרשמו בזירה לא מעט אירועים מונומנטליים, לפחות מבחינתנו: האליפויות בקטגוריות השונות החליפו ידיים, מתאבקי עבר חזרו ל-WWE וחשבונות ארוכים נסגרו בזירה. כל קרב היה סיפור בפני עצמו, אבל כולנו ידענו טוב מאוד לשם מה התכנסנו.
עם כל הכבוד לקלווי, להיסטוריה ולמעמד, בגיל 52 ההתנהלות של האנדרטייקר בזירה הייתה שוברת לב. הוא כבר מזמן לא היה הקברן שהכרנו, ולראות אותו מתמודד עם מתאבק שצעיר ממנו ביותר מ-20 שנה היה קשה לצפייה. אחרי שנים שבהן הוא נתן למקצוע את כל מה שיש לו, הקריב את הבשר שעל גופו ואת שלמות עצמותיו, הזמן עשה את שלו. המהירות והביצועים הם כבר לא מה שהיו פעם. קלווי לא סחב בזירה, ואני ישבתי עם הידיים על הפנים. רומן ריינס הצמיד את הכתפיים שלו לקנבס ורשם את ההפסד האחרון של האנדרטייקר ב-WWE. זה היה הסוף העגום של האיש הענקי שהיה שליווה אותי בילדות, בתיכון ובצבא. הדמות הכי אהובה, אהודה ומפחידה בהיסטוריה של ההיאבקות המקצועית.
אבל לא רק אני הזלתי דמעה. לא במקרה כל אתרי החדשות סיקרו את טקס הפרישה של האנדרטייקר: הוא נגע ללבם של הרבה יותר מאשר צופי היאבקות אדוקים כמוני. הקברן היה האיש שהפך את ההיאבקות, את הזירה, את הספורט, את האמנות שנקראת ללכת מכות, לגדולים מהחיים. לא היה ולא יהיה אדם שהקריב כל כך הרבה בשביל שזה יקרה. ועכשיו, אחרי 27 שנים, הגיע הזמן לתת למארק קלווי לקבור את הדמות שהפכה אותו לאגדה, ולתת לה סוף סוף לנוח על משכבה בשלום.