בכלא שאטה, אחד מבתי הסוהר הקשים והקשוחים בישראל, הטלפון הציבורי הוא צינור תקשורת הכרחי לעולם שבחוץ. אסירים רבים מנהלים שיחות אינסופיות, אבל לא רומן זדורוב. "הוא לא דברן גדול", אומר סוהר במתקן. "יחסית לאחרים הוא ענייני, אנחנו אף פעם לא רואים אותו מחזיק שעות את הטלפון".
גם בשעות הערב של ה-13 במאי הוא בילה שם רק כמה דקות. זדורוב יצא מהתא שלו באגף 11, השאיר על המיטה את האוזניות שבהן הוא מאזין למוזיקה, בדרך כלל רוסית, וניגש לטלפון כדי לברר אם אשתו אולגה השאירה לו הודעות בתא הקולי כפי שהוא עושה מדי יום. הפעם חיכתה שם הודעה: "תתקשר דחוף".
ג', אסיר שיושב עם דזורוב, זוכר היטב את מה שקרה אחר כך. "כשרומן סיים את השיחה הוא חזר לאגף וראיתי שכל הגוף שלו רועד. לא הספקתי לשאול מה קרה כשהוא התחיל לצעוק 'אני לא נושם, אני לא נושם!'. חשבנו שהוא חטף התקף לב, שחס וחלילה הוא עומד למות. צעקנו שיבואו לבדוק מה קרה לו, והגיעו סוהרים וקצין בכיר. היו גם אסירים שניסו לעשות משהו, לראות שהוא איתנו. אחרי שהוא נרגע קצת הוא התפרץ פתאום כמו לבה מהר געש באיסלנד, נשבע שאני לא מגזים, וצעק: 'יש לי משפט חוזר!'".
אני מניח שידעו בכלא שזה עשוי לקרות. הרי הבקשה שלו למשפט חוזר עשתה כותרות ראשיות.
"כן, כל יום הוא היה מתקשר לאשתו ומברר שני דברים, מה קורה לגבי המשפט החוזר ומה שלום הילדים. בחודשים אחרונים היה ברור שהוא במתח, למרות שלא רואים את זה על רומן. יש לו פני פוקר והוא אדם סגור, קרחון. קשה לגרום לו לחייך".
השנה נחשפה א"ק בשמה, אולגה קרבצ'נקו (בתמונה), וטענה שאין לה קשר לרצח. במשפט החוזר ינסה סנגורו של זדורוב להוכיח כי למרות הכחשותיה, קרבצ'נקו היא הרוצחת האמיתית
והפעם?
"בחיים לא ראיתי אותו כל כך מאושר. הוא רקד בתא שלו".
איך הגיבו מסביבו?
"החברים הרוסים שלו בתא עשו לו חגיגה שחבל על הזמן, אפילו הסוהרים בירכו אותו וטפחו לו על הכתף. באגף אתה לא מבין מה הלך, כולם ניגשו לרומן וחיבקו אותו כאילו הוא זכה בלוטו. הוא היה בהלם ממה שקורה סביבו".
זדורוב ועוד 33
אסירים שהורשעו בפגיעה בילדים מתקשים בדרך כלל לעורר אמפתיה מצד חבריהם לאגף ולתא, אבל זדורוב הוא מקרה יוצא דופן, או ליתר דיוק נהפך לכזה: אסירים וסוהרים מספרים שבשנותיו בשאטה חלה תמורה משמעותית במעמדו וביחס אליו.
זדורוב הוא השף של התא. האסירים רוכשים מוצרי מזון מהקנטינה, והוא מבשל לכולם על פלטה חשמלית. "לך תדע", אומר האסיר ג', "אולי כשייצא לחופשי הוא ילך לתכנית בישול"
בעוד שזדורוב עצמו טוען מהרגע הראשון לחפותו, מתעקש שלא הוא רצח את תאיר ראדה ושהרוצח מסתובב חופשי, בתחילה לא היה מי שיקנה את זה. "השנים הראשונות שלו בכלא לא היו קלות", מספר ר', אסיר לשעבר שישב באגף 11. "האסירים לא האמינו לו והוא היה די מבודד, התערבב רק עם דוברי רוסית. רוב האחרים לא היו נחמדים אליו, היו בטוחים שהוא הרוצח. גם ככה הוא לא הטיפוס הכי חברותי שיש, בכל מקרה היה ריחוק מסוים ממנו, אבל היה כאן משהו נוסף. אפילו עבריינים כבדים רואים ברצח של ילדה חציית קו אדום. לכן היחס אליו היה בעיקר חשדני מאוד".
אבל עם הזמן – זמן שבמהלכו שודרה הסדרה הדוקומנטרית "צל של אמת", שם נטען שאישה בשם א"ק התוודתה על רצח ראדה – החלו גם בכלא לתהות אם זדורוב הורשע בצדק. "האסירים עקבו אחרי מה שקורה עם רומן, ומבחינתם המשטרה והפרקליטות תפרו לו תיק", מספר ר'. "זה הפך אותו לגיבור בכלא, המעמד שלו התחזק גם אצל האסירים וגם אצל הסוהרים".
במה זה התבטא?
"הוא קיבל יותר כבוד, התעניינו יותר בתיק שלו. בכל פעם שהייתה התפתחות בחדשות ניגשנו אליו ועודדנו אותו. אני זוכר מקרים שהוא ממש התרגש, כמעט בכה, שזה לא דבר שקורה הרבה אצל אדם כזה סגור".
עד כמה הוא פתוח לדבר על הפרשה, על ההרשעה שלו?
"רומן לא מדבר הרבה על הרצח, הוא ממילא קמצן במילים. אבל יש דבר ששמעתי אותו אומר: 'אני אצא מהכלא זכאי, עם הראש למעלה. אתה עוד תראה. תזכור טוב מה רומן אומר לך'".
רק 33 משפטים חוזרים נערכו בישראל מאז קום המדינה. השופט חנן מלצר החליט שזדורוב יהיה ה-34 בעיקר בגלל ראיה אחת: טביעת עקב נעל שהוכח כי אינה של זדורוב
מוקדם לדעת אם יש לזדורוב סיבות לאופטימיות, אבל עצם ההחלטה לערוך לו משפט חוזר היא אירוע יוצא דופן: מאז קום המדינה נערכו בישראל רק 33 משפטים חוזרים. החלטתו של שופט בית המשפט העליון חנן מלצר להפוך את תיק זדורוב למספר 34 נבלעה בגל האירועים המתוחים ששטפו את המדינה בחודש מאי – ירי הרקטות מעזה, המהומות שפרצו בערים המעורבות - אבל היא הייתה דרמטית לא רק בגלל הסטטיסטיקה דלעיל. מלצר, בפסק הדין האחרון שלו כשופט עליון לפני פרישתו, החליט על משפט חוזר בעיקר בגלל חשיפת ראיה אחת: טביעת עקב נעל שנמצאה בזירת הרצח, ושהוכח כי אינה של זדורוב. האם די בכך כדי להוביל לשחרורו של אחד האסירים המפורסמים והמדוברים שהיו כאן?
זדורוב עצמו משוכנע שכן. "עוד מעט אני הולך הביתה", שמעו אותו אומר לאחרונה באגף. "תתפללו בשבילי. סתם ישבתי 15 וחצי שנה".
ישראל מאמינה לרומן
זדורוב בן ה-45, אזרח אוקראינה, הגיע לישראל בשנת 2002 באשרת תייר. הוא התגורר עם אשתו אולגה בקצרין ולמחייתו עבד בשיפוצים, בין השאר כרצף בבית הספר "נופי גולן", שם טיפל במקלט של מבנה חטיבת הביניים שבה למדה תאיר ראדה, אז בת 13 ו-11 חודשים.
אילנה ראדה, אמה של תאיר (בתמונה), המשיכה לטעון במשך כל השנים וההליכים שזדורוב לא רצח את בתה וכי המשטרה והפרקליטות מחפות על הרוצח האמיתי
בשעות אחר הצהריים של ה-6 בדצמבר 2006, כשראדה בוששה לחזור מבית הספר, הוריה שמואל ואילנה דיווחו על היעדרותה בתחנת המשטרה. מעט לפני השעה שבע בערב, באחד מתאי השירותים, שוטרים שערכו סריקות בבית הספר מצאו את גופת הילדה. צווארה שוסף וכתמי דם רבים נמצאו בסמוך לה.
החוקרים חשדו בתחילה שהפשע בוצע על רקע סכסוך בין ילדים ותשאלו עשרות מתלמידי בית הספר. חבריה לספסל הלימודים סיפרו שיצאה מהכיתה במהלך שיעור תיאטרון, השאירה את התיק על הכיסא ולא חזרה. מאוחר יותר נעצר כחשוד ברצח תושב העיר בן 57, מחוסר דיור; הוא הכחיש, מסר אליבי שנבדק ואומת, ושוחרר כעבור חמישה ימי מעצר. גם גנן בית הספר נעצר, ושוחרר כעבור יומיים.
צוות החקירה המיוחד גישש באפלה. כשברקע גובר הלחץ הציבורי למצוא את הרוצח, הועלה חשד שמדובר בעבריין המין בני סלע שנמלט זמן קצר לפני כן במהלך דיון בבית משפט בתל אביב. סלע אכן ברח לצפון הארץ ונעצר באזור כעבור מספר ימים, אבל התברר שאין לו קשר למעשה.
ב-12 בדצמבר עצרו החוקרים את זדורוב. לטענת המשטרה הוא הכחיש בתחילה כל מעורבות ברצח, אבל בסופו של דבר נשבר והודה בפני מדובב שהושתל בתאו. לדברי המדובב, זדורוב אמר שלא התכוון להרוג את ראדה ושהדברים יצאו משליטה לאחר שהעליבה אותו כי סירב לתת לה סיגריה ("הרגשתי קצת שנאה, רציתי שתרגיש כאב, אבל לא רציתי לרצוח אותה"). זדורוב שחזר את הרצח בפני מצלמות המשטרה, אבל לאחר מכן חזר בו וטען שהודה עקב לחץ מאסיבי מצד החוקרים.
בינואר 2007 הוגש נגדו כתב אישום בגין רצח. במהלך הדיונים בבית המשפט המחוזי בנצרת חזר זדורוב על הטענה שהודאתו נלקחה ממנו באמצעים פסולים והמשיך להכחיש שביצע את הפשע, אבל השופטים קבעו ששיקר בעדותו והרשיעו אותו פה אחד. נגזרו עליו מאסר עולם ועוד שלוש שנים בגין שיבוש הליכי משפט. "אין לנו ספק שהנאשם שבפנינו הוא הרוצח של הנערה תאיר ראדה", נכתב בפסק הדין.
בשנת 2013 ערער זדורוב לבית המשפט העליון על הרשעתו. בערעור נחשפו סתירות מהותיות בין גרסתו לבין ראיות שנמצאו בזירה, ושופטי העליון החזירו את התיק לבית המשפט המחוזי בנצרת על מנת שהראיות ייבחנו מחדש. גם הפעם הרשיעו שופטי המחוזי את זדורוב, ובאוקטובר 2014 הוא שוב ערער לעליון. השופטים דחו את הערעור ברוב של שניים נגד אחד.
זדורוב למד עברית בכלא, אבל לפני לשון הקודש הפנים את השפה החשובה באמת. "רומן קלט מהר מאוד את הקודים של האסירים - מה מותר ומה אסור, מי הטובים ומי הרעים"
במשך כל השנים וההליכים המשפטיים המשיכה אילנה ראדה לטעון שזדורוב אינו האיש שרצח את בתה, וכי המשטרה והפרקליטות מחפות על הרוצח האמיתי. הלך הרוח הציבורי הושפע מהדברים ומגילויי "צל של אמת", ובשנת 2015 העלה סקר של "פאנלס פוליטיקס" שפורסם בערוץ הכנסת כי 38% מהציבור אינם מאמינים שזדורוב רצח את ראדה. השנה החליטה מי שהוצגה בראשי התיבות א"ק להיחשף בשמה המלא, אולגה קרבצ'נקו; היא טענה בסרט התיעודי "צל כבד" שאין לה קשר לרצח, שבן זוגה לשעבר העליל עליה שהתוודתה, וכי יוצרי "צל של אמת" נהגו בה שלא בהגינות (יוצרי הסדרה הגיבו בשעתו: "לא"ק עומדת חזקת החפות, אך יחד עם זאת ועם כל האמפתיה למצבה הנפשי, החשדות נגדה חייבים להיחקר ברצינות").
כאן נכנס לתמונה ירום הלוי, מבכירי עורכי הדין הפליליים בישראל, שהחליט לקחת עליו את תיק זדורוב ולהוכיח כי למרות הכחשותיה, קרבצ'נקו היא הרוצחת האמיתית. המשימה הראשונה של עו"ד הלוי הייתה לקעקע את הראיות בתיק ולהוכיח שזדורוב אינו הרוצח; הדברים שגילה, בראשם טביעת העקב שנמצאה על מכסה האסלה בזירת הרצח, שכנעו את השופט מלצר להורות על משפט חוזר.
בסקר מיוחד של מגזין mako שנערך השבוע, שבו נשאלו 503 מרואיינים המהווים מדגם מייצג של האכלוסייה אם על פי הידוע להם רומן זדורוב אשם ברצח תאיר ראדה, רק 6.2% מהנשאלים השיבו כי הוא אשם. 47.4% חושבים שאינו אשם, ואילו 46.4% אינם יודעים או שאין להם דעה בנושא*. במילים אחרות, מספר הישראלים שמאמינים בחפותו של זדורוב גדול כמעט פי שמונה מהמחנה שמאמין באשמתו. בפילוח מגדרי, 4.1% מהנשים ו-8.5% מהגברים ענו "אשם"; 45.7% מהגברים ו-48.9% מהנשים קבעו "לא אשם".
פתאום הוא שף
החשיפה התקשורתית, ההד הציבורי והטלטלות המשפטיות נתנו את אותותיהם באסיר זדורוב. "היו ימים שהוא חזר מבית המשפט לתא והיה ברור שהוא שבור מדיכאון", מספר האסיר ג', "אבל הוא כל הזמן נשבע באלוהים שהוא לא רצח את הילדה. הוא היה אומר, 'אני אוכיח לכולם שתפרו לי תיק. ניצלו את זה שאני לא יודע מילה בעברית'".
אוצר המילים העברי של זדורוב היה אכן מצומצם מאוד כשנעצר. במהלך שנותיו בכלא למד עברית, הן מאסירים והן באופן מסודר באגף החינוך של הכלא, אבל עוד לפני לשון הקודש הוא למד את השפה החשובה באמת. "רומן קלט מהר מאוד את הקודים של האסירים - מה מותר ומה אסור, מי הטובים ומי הרעים", אומר ג'. "הוא יושב בתא עם שישה-שמונה חבר'ה שכולם יוצאי ברית המועצות, מה שאנחנו קוראים 'התא של הרוסים', וזה עזר לו מאוד להתאקלם בסביבה החדשה. בימים הראשונים הוא היה בבלאק אאוט מוחלט, בהלם".
אסירים שפגעו בילדים מתקשים לעורר אמפתיה באגפים ובתאים, אבל זדורוב הוא מקרה יוצא דופן בכלא שאטה. ר', אסיר לשעבר: "מבחינת האסירים תפרו לו תיק"
סדר היום של זדורוב מתחיל בספירה ראשונה בארבע וחצי בבוקר. אחריה באות שלוש נוספות – ספירת צהריים, ערב ולילה, לפני כיבוי אורות. בשמונה בבוקר הוא מתייצב באחד מפעלי הייצור הפועלים בתוך הכלא; פעם קיפול קרטונים לארגזים, פעם ייצור אריזות לרשתות מזון גדולות. משכורתו החודשית נעה בין 2,000 ל-3,000 שקלים, תלוי בהספק שלו.
"רומן העדיף לעבוד במפעל ולא להיות 'אסיר חולייה' שמשרת את הסוהרים והאסירים בחלוקת אוכל באגפים ובניקיונות. יש לו כבוד, הוא לא רצה לעשות עבודות שחורות", אומר האסיר לשעבר ר'. "אצל הרוסים בכלא יש קודים של כבוד ומעמד, הם לא יתנו לאף אחד לרמוס להם את זה. אסירי חולייה זה הדבר הכי נחות, וזה בא לידי ביטוי גם במשכורות הנמוכות שהם מקבלים משב"ס לעומת אסיר שעובד במפעל ששייך לגורם פרטי".
סביב השעה שתיים מסיים זדורוב את עבודתו במפעל וחוזר לתא. הוא נח או מאזין למוזיקה עד חמש ואז יוצא לסיבוב בחצר, מתקשר לאשתו אולגה, משוחח עם ילדיו ובמידת הצורך עם פרקליטו, עו"ד הלוי. בערב הוא צופה לעתים במהדורות החדשות בעברית, אבל לרוב מעדיף את שני הערוצים דוברי הרוסית המותרים לצפייה, האחד חדשותי והשני בידורי.
אסירים רבים מחזיקים "צ'וטקה", שרשרת חרוזים עשויים חלקי פלסטיק או עץ, שהכין זדורוב. "הוא מכין לכל אסיר שמבקש. זה דורש המון השקעה, אבל יש לו סבלנות של פיל"
רבים מהאסירים דוברי הרוסית מחזיקים ב"צ'וטקה", שרשרת מאולתרת של חרוזים עשויים חלקי פלסטיק, עץ או אפילו דומינו. האסירים משחקים בצ'וטקה כמו שמוסלמים נוהגים למולל את מחרוזת התפילה המוסלמית, ה"מסבחה"; זאת בעיקר דרך להעביר את הזמן, אבל נראה שיש לה גם אפקט מרגיע, משכך מתחים.
בשאטה נחשב זדורוב למומחה מספר אחת לצ'וטקות. "הוא מכין אחת לכל אסיר שמבקש ממנו, הוא אלוף בזה", אומר ג'. "זאת חתיכת עבודה שדורשת המון השקעה, אבל לרומן יש סבלנות של פיל. כל מי שמקבל ממנו צ'וטקה נותן לו במתנה שני כרטיסי טלכרט לטלפון הציבורי, משהו שעולה 50 עד 100 שקל. זה שווה את זה כי הצ'וטקה עוזרת לאסיר להירגע, לחשוב חיובי ולא להיכנס לדיכאון".
אולי זאת הצ'וטקה, אולי האופי, אבל סוהר בשאטה מספר: "רומן אף פעם לא מתלונן על תנאי המעצר. הוא אסיר שקט מאוד, אף פעם לא היו איתו בעיות או עבירות משמעת. הוא לא מרים את הקול, תמיד מדבר יפה ובנימוס. אחד האסירים היותר טובים שפגשתי".
המשימה הראשונה של עו"ד ירום הלוי (בתמונה) הייתה לקעקע את הראיות בתיק. הדברים שגילה, בראשם טביעת העקב, שכנעו את השופט מלצר להורות על משפט חוזר
כשהוא לא משחיל חרוזים, זדורוב מבשל. בתא שלו הוא על תקן שף; כל אסיר תורם את חלקו לרכישת מוצרי מזון מהקנטינה לטובת ארוחות שזדורוב מבשל לכולם על פלטה חשמלית, בעיקר בשעות הערב ובסופי שבוע. "בניגוד לתאים של האסירים ילידי הארץ, הרוסים יותר מאוחדים", מספר ג'. "הם מדברים בקודים וסלנג משלהם והם דואגים אחד לשני, מוודאים שלא יחסר דבר בתא".
איך קרה שדווקא את זדורוב מינו לשף?
"ממה שהבנתי שהוא בשלן מעולה. לך תדע, אולי כשהוא ייצא לחופשי הוא עוד ילך לתכנית בישול".
כל העיניים על קיץ 2022
זמן קצר לפני מעצרו של זדורוב נולד לו ולאשתו אולגה בן בכור. בשנת 2015, לאחר שאושרו לבני הזוג ביקורי התייחדות, הם הביאו לעולם ילד נוסף. כיום מגיעים שני הילדים עם אמם לבקר את זדורוב בכלא אחת לשבועיים, זכות שנשללה מהם – כמו מרוב האסירים בישראל - בשנת הקורונה.
בשבועות האחרונים מרגישים בני המשפחה, וכמוהם האסירים באגף, את המתח שבו שרוי זדורוב. דיוני המשפט החוזר החלו כבר בסוף חודש מאי, אלא שמדובר בשלב מקדים שמטרתו לקבוע אם אכן יתקיים משפט כזה; באופן עקרוני עשויה המדינה להחליט שלא לקיים אותו, החלטה שמשמעותה זיכוי מיידי (כך קרה במקרה של עמוס ברנס, במשפט החוזר שלו על רצח רחל הלר זוכה "זיכוי אילם" לאחר שהמדינה החליטה לא לקיים את ההליך). אלא שהסיכוי לכך נמוך, וההערכה היא כי המשפט החוזר יימשך כשנה, עד קיץ 2022.
אסירים שמיודדים עם זדורוב אומרים כי אם יזוכה, הוא מתכוון להגיש תביעת נזיקין על סך מיליוני שקלים נגד מדינת ישראל – שוב, בדומה לתביעה שהגיש עמוס ברנס. זדורוב מאמין שגורלו יהיה דומה, אבל מי כמוהו יודע ששום דבר לא נגמר עד שהוא לא נגמר. "כולם יודעים שאני חף מפשע, אבל עוד מעט אני 16 שנה בכלא", אמר לאחרונה לחבריו באגף. "לא הרבה אנשים היו מחזיקים מעמד. היו נשברים, מתרסקים, אבל יש לי אמת אחת: אני לא הרוצח. הפסדתי הרבה בחיים בגלל המאסר, אבל אני מאמין שהשופטים יזכו אותי סוף סוף".
"רואים שרומן עוד רגע מתפוצץ ממתח. הוא רוצה שהכל יהיה מאחוריו והוא יחזור לחיות חיים שקטים ואלמוניים בחיק משפחתו", אומר ג'. "אבל גם אם נניח שמחר בבוקר יחליטו לשחרר אותו, הוא לא ירוץ כמו משוגע לשער כמו שעושה כל אסיר משוחרר. הוא ייקח את הזמן שלו להיפרד מכולם, יסדר את החפצים שלו בתיק וייצא מהכלא בחיוך".
השאלה היא אם זה יהיה חיוך של אדם שהוכחה חפותו, או של אדם שהצליח לתחמן את המערכת.
"אני מאמין לו ומתפלל בשבילו. לא רק אני, כל הכלא. הוא הפך פה לסמל, לגיבור שהוכיח שאפשר לנצח את המערכת ושאסור להישבר".