ההזדמנות השנייה של סיגלית חיימוביץ' 

בנובמבר 2021 יצאה סיגלית כהן מתוך השער של כלא נווה תרצה. בדממה מוחלטת, כשמסכת קורונה מכסה מחצית מפניה, היא נכנסה למושב האחורי של רכב שהמתין לה ונסעה להתחיל את חייה מחדש. זה קרה 25 שנה אחרי רצח הנער אסף שטיירמן, כשכהן הייתה חיימוביץ' ורק בת 17 וחצי.

את הרצח הזה אף אחד לא ישכח. הוא היה מהאיומים שראינו כאן, רצח למען רצח, ללא שום סיבה הגיונית. רצח שהגתה חיימוביץ' בדצמבר 1996 בבית הוריה שבכפר סבא, כשישבה עם חבריה במרפסת הצופה לחורשה המכונה עד היום יער אוסישקין. שטיירמן עבר שם ולא חזר.

ארבע שנים לאחר הרצח נתפסו חיימוביץ' ורעי חורב, המבצע המרכזי, והועמדו לדין. חורב נשפט למאסר עולם, שהוא ממשיך לרצות כיום, אבל רבים זוכרים מהפרשה בעיקר את חיימוביץ' ואת ההבעה שלה בעת המשפט – פנים קפואות, עיניים שהיה מי שהגדיר כריקות. היא לא ביקשה סליחה ולא הביעה חרטה מפורשת. לאחר שנגזר דינה וניתנה לה הזכות לשאת דברים התייחסה חיימוביץ' למניע ואמרה: "אני לא יכולה בשום דרך להבין, ואני אומרת את זה אחרי שנה וחצי של חיטוטים יום-יומיים בזה, לא לבד אלא בהליך טיפולי. אני לא יכולה לספק לכך מניע. אני יודעת שזה חשוב, ואין לי. אין לי מה להגיד. המילים פשוט ריקות". בדבריה על "שנה וחצי" התייחסה למשך הדיונים; האם לא חשבה על הרצח בארבע השנים שקדמו למעצרה?

גופתו של אסף שטיירמן נמצאה ביער אוסישקין ועליה סימני אלימות קשים. חיימוביץ' הורשעה כשותפה מלאה לרצח; נקבע כי נתנה לרעי חורב את האבן שבה רוצץ את גולגולתו של שטיירמן

"כולם חושבים שאני מפלצת והבן אדם הכי קר בעולם. אולי, אני לא יודעת. אני לא שופטת אובייקטיבית של עצמי", אמרה אז חיימוביץ'. "האשמה נשארת איתי עד סוף החיים. אני מנסה להבין איך זה קרה […] אתם יכולים לומר שהמעשה שפל ונתעב, וזה לא מתקרב לזה. אני לא חושבת שיש מקום אפילו לבוא ולבקש סליחה, כי אין על מה לסלוח. לבקש סליחה זה להוריד את זה לרמה של משהו שאפשר לסלוח עליו […] לחשוב שאני הבאתי כל כך הרבה צער לאנשים שאני מכירה ולאנשים שאני לא מכירה. יכולתי למנוע את זה ולא מנעתי. חשוב לי שתדעו שאני כן חושבת על זה ומנסה להבין איך בכל זאת זה קרה ואין לי תשובות, אני מחפשת אותן".

21 שנה ישבה חיימוביץ' בכלא. ב-2018 ו-2019, כשהחוק התיר זאת, הגישה לוועדת השחרורים בקשות לקיצור עונשה. הן נדחו; זה קורה בדרך כלל כשחברי הוועדה לא מוצאים שהאסיר או האסירה עברו שיקום משמעותי ועמוק והכירו בחומרת מעשיהם. רחל (שם בדוי), אסירה לשעבר שלפני כ-15 שנה הכירה בכלא את חיימוביץ', נותנת מושג על מצב הדברים לאחר שריצתה כרבע מעונשה: "שאלתי את סיגלית על מה היא יושבת, והיא ענתה, 'זה לא נושא לדיון, אבל זה על משהו שלא עשיתי'".

יפעת (שם בדוי), שהכירה את חיימוביץ' בשנת 2008 במסגרת עבודתה: "לא רציתי לחטט יותר מדי, אבל התרשמתי שהיא הייתה בעיקר מרוכזת בסבל של עצמה ובאיך היא הופכת את החיים בתוך הגיהינום של הכלא לטובים יותר. היה חשוב לה לקבל את כל הפריווילגיות שאפשר בזכות התנהגות טובה".

מה היא אמרה על הרצח?
"היא דיברה בהערצה על רעי חורב, סיפרה על החברות איתו, אמרה שהם היו הכי קרובים ושהוא נורא מבריק, האיש הכי חכם שהיא פגשה. היא אמרה שאם הוא רק לא היה מתוודה מול אשתו אחרי שהרביץ לה, שום דבר לא היה מתגלה. אני זוכרת שזה נורא צרם לי".

"סיגלית אף פעם לא הצטערה על האירוע, אלא רק על הישיבה שלה בכלא. באחת הפעמים שהיא קיבלה סירוב מוועדת השחרורים היא בכתה יום שלם", מספרת מיכל (שם בדוי), שהייתה שותפתה של חיימוביץ' לתא החל מאמצע העשור הקודם. "כשהיו מזכירים את הרצח בטלוויזיה, הייתי אומרת 'מסכן הבחור ומסכנים ההורים שלו', אבל היא הייתה מתעלמת".

חיימוביץ' יצאה מכלא נווה תרצה בנובמבר 2021. בדממה מוחלטת, כשמסכת קורונה מכסה מחצית מפניה, היא נכנסה למושב האחורי של רכב שהמתין לה ונסעה להתחיל את חייה מחדש

כמעט עשור עבר מאז שחיימוביץ' אמרה ליפעת דברים חמים על חורב ועד שדיברה עם מיכל על שותפה לפשע. "היא כעסה עליו מאוד כי הוא סיפר לאשתו על הרצח והכל התפוצץ", מספרת מיכל. "סיגלית אמרה שרעי חורב הרס לה את החיים". זה לא היה הדבר היחיד שהשתנה בשנותיה האחרונות של חיימוביץ' בכלא; בנובמבר 2021, כשעמדה שוב בפני ועדת השחרורים, היא הצליחה לראשונה לשכנע את חברי הוועדה – אנשים שמכירים היטב כל מניפולציה – שאכן השתקמה.

"גרמתי לסבל ולכאב שאני לא יכולה לתאר אותו ואני חיה עם זה כל הזמן", אמרה חיימוביץ' לחברי הוועדה. "ככל שאני מתקרבת לעצמי במהלך הטיפול אני יותר מבינה מה עשיתי [...] לא היו לי את ההבנות האלה כשהייתי בת 17 ולא כשהייתי בת 25 בכלא. הייתי צריכה לעצור את זה (הכוונה לרצח – י"פ, ל"ש). אחר כך הייתי צריכה לעצור את החיפושים, את חוקרי המשטרה שהיו צריכים לטפל בתיק כל כך מזעזע, את המשפחה הכואבת שחיה עם זה ולא ידעה מי הרוצח [...] לשאלת הוועדה, אני משיבה שאני מתייפחת בתוך הכרית על מה שעוללתי למשפחת שטיירמן. אני תמיד אהיה הרוצחת שלו. אני לא מצפה שמישהו יסלח לי אי-פעם על הדבר הזה".

הוועדה קבעה שחיימוביץ' תזכה לשחרור מוקדם, שלוש שנים לפני התאריך המקורי. הנימוקים היו שהתנהגותה הייתה ללא דופי במשך כל שנותיה בכלא, וש"כל הגורמים, ללא יוצא מן הכלל, מחמיאים לאסירה על הדרך השיקומית המאוד משמעותית שעשתה וכן על השינוי התודעתי המעמיק שעשתה".

חיימוביץ' מתגוררת כיום לבדה במועצה המקומית אָזוֹר. לא הרחק מביתה עומדות וילות; בשכונה שלה עומדים בניינים ישנים, מוזנחים, אבל הכל טובע בירוק. גם הבניין שאליו עברה חיימוביץ' לפני מספר חודשים ראה ימים יפים יותר, אבל את חזותו מרעננת החורשה המוריקה הצמודה.

חייה החדשים של חיימוביץ' מתנהלים כאן בשקט. היא מתגוררת בקומה האחרונה, בדירה שנשקף ממנה נוף אחר לגמרי מהאפור-עד של נווה תרצה. אולי הוא מזכיר לה את הנוף שהכירה כנערה, תלמידה מבריקה ובת אהובה שערב אחד השתתפה ברצח של נער בן גילה בין העצים מול ביתה.

מישהו שכח מאמון הציבור  

מדי בוקר יוצאת חיימוביץ' מדירתה בשעה תשע, נכנסת לרכב ונוהגת למקום העבודה שלה, שנמצא לא רחוק משם. היא עובדת בטלמרקטינג, משמרת לקוחות עבור חברת ביטוח. "ברשות לשיקום האסיר יש מערך תעסוקתי שמקיים קשרים עם מעסיקים שמוכנים לקבל אסירים משוחררים ומודעים לעבר הפלילי של האסיר", אומר ד"ר רונן זיו מהמכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית.

בשנת 2006 התחתנה חיימוביץ' עם האסיר שחר כהן, גם הוא רוצח מורשע. "אני התרשמתי שהיא לא אהבה אותו", אומרת אסירה לשעבר. "היא רק רצתה להחליף את שם המשפחה שלה"

כשחיימוביץ' עברה לדירתה לפני חודשים ספורים, היא פרסמה בפייסבוק תמונות של ספה ותנור חימום למכירה. הדף שלה ברשת החברתית פעיל מאז שנת 2012; אסירים ואסירות בחופשות פותחים לעתים חשבונות ברשתות החברתיות, כך שלא נדיר להיתקל בדפים פעילים של אנשים שנמצאים מאחורי הסורגים.

לפני ששכרה דירה התגוררה חיימוביץ' בהוסטל המשמש משכן זמני לאסירים משוחררים. אז גם החלה לעבוד במשרתה הנוכחית. "כשאסירים משתחררים להוסטל שמנהלת הרשות לשיקום האסיר, הם מתחילים את תהליך השיקום ב'שלב דיירות' שנמשך כתשעה חודשים", אומר ד"ר זיו. "בתקופה זו הם חיים בהוסטל, ישנים שם, מבשלים שם ביחד. בשעות היום הם עובדים בחוץ, ובערב משתתפים בקבוצות טיפול. הם גם עוברים בדיקות שתן ונמצאים במעצר לילה בתוך ההוסטל. אחרי תשעה חודשים הם עוברים ל'שנת מעקב' – שוכרים דירה סמוך להוסטל ומגיעים לפעילות שיקומית וטיפולית בתדירות של פעמיים–שלוש בשבוע. הם עדיין נמצאים בפיקוח של ההוסטל ומחויבים להישאר בבית בלילות, אבל מתחילים לחיות חיים עצמאיים".

יש להניח ששכניה של סיגלית כהן אינם יודעים שפעם היא הייתה חיימוביץ'. שנים רבות עברו, פניה נשכחו. "היא חיה היום חיים מאוד אלמוניים מאוד, עובדת למחייתה, מנהלת שגרה משעממת לחלוטין – הולכת לעבודה, חוזרת הביתה ונמצאת בקשר עם המרכזים הטיפוליים שמלווים אותה מאז השחרור", אומר אדם שמכיר ומלווה אותה בשנים האחרונות. 

בשנה שעברה, כשהוחלט לשחרר את חיימוביץ', קמה ביקורת ציבורית – יעל רוזמן, אמו של אסף שטיירמן, הביעה התנגדות ופקפקה בכנות החרטה של מי שלקחה חלק ברצח בנה וביכולתה להשתנות – אלא שהעניין נשכח במהרה. מאז רוזמן לא מדברת בתקשורת, והיא ביקשה שלא להגיב גם לכתבה זו. העניין מכאיב לה מדי, אומרים המקורבים לה.

חברי ועדת השחרורים כתבו על ההחלטה לשחרר את הרוצחת: "נאמר בגילוי לב כי בחותמנו על החלטת השחרור, ידינו רועדות ולבנו הולם בחוזקה, שכן מדובר במי שחיללה ורמסה ברגל גסה ובבוטות שאין דומה לה את העיקרון האוניברסלי המקודש מכל – ערך קדושת החיים".

"ההחלטה להקדים את השחרור של חיימוביץ' היא נכונה ומשקפת הכרה במציאות האנושית – היא הייתה בת פחות מ-18 בעת הרצח, והמערכת המשפטית מכירה בכך שהיכולת הקוגניטיבית של מתבגרים לקבל החלטות רציונליות ולנהוג בצורה אחראית היא פחותה בהשוואה לבגירים, וסיכויי השיקום שלהם גבוהים יותר", אומר ד"ר זיו. "זו הסיבה שקטינים שהורשעו ברצח לא נידונים למאסר עולם, ולא מונעים מהם לבקש שחרור מוקדם. כמובן, זה לא פוטר מתבגרים מעונש, אבל אני מאמין בתהליכים השיקומיים בשירות בתי הסוהר וברשות לשיקום האסיר, שמקדמים שינוי אישי משמעותי ויכולים לשנות התנהגות עבריינית ולשפר את החיים של אסירים משוחררים". 

ועדיין, משפחתו של שטיירמן אומרת – שתרצה את מלוא עונשה.
"יש חשיבות לתמיכה באנשים לאחר מאסר ממושך, שיש לו השלכות אישיות שליליות – פיתוח פוסט-טראומה או ניתוק קשרים משפחתיים למשל. הספרות המחקרית מראה בצורה חד-משמעית שתמיכה נפשית וחברתית בתהליך של יציאה מבית הסוהר היא קריטית להפחתת הסיכון שאסירים משוחררים יחזרו לבצע עבירות, כלומר, שיקום אסירים משוחררים הופך את הסביבה שלנו למקום בטוח יותר. מעבר לזה, ההחלטה לשחרר את חיימוביץ' משקפת אמון ביכולות של אנשי מקצוע בתחום שיקום אסירים בישראל. האסירים עוברים תהליך אישי קשה, ארוך, מדורג ומקצועי ובמהלכו המסוכנות שלהם יורדת. תמיכה שיקומית בסיגלית חיימוביץ' ובאסירים משוחררים היא אינטרס חברתי מובהק".

שיקום הוא מושג חמקמק, אבל גורם משפטי שמכיר היטב את חיימוביץ' אומר: "היא הייתה בת 17 כשעשתה את המעשה המזעזע, היא לא אותו אדם היום. היא באמת עברה שיקום והיא במקום אחר בחיים".

לרה צינמן, יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות ואמה של גנית צינמן, שנרצחה בשנת 1996: "כשנודע לי על השחרור המוקדם הייתי גמורה. לא ברמה של יעל רוזמן, אבל לקחתי את זה מאוד קשה. סיגלית חיימוביץ' קיבלה פרס כשניתן לה גזר דין שהוא לא מאסר עולם, כך שהיא נהנתה מחופשות ארוכות כבר משנת 2007. בשנים האחרונות היא כמעט ולא הייתה בכלא אלא עבדה בחוץ, וחזרה לנווה תרצה רק כדי לישון. סעיף 10א' בחוק מדבר על מצב ששחרור מוקדם פוגע באמון הציבור במערכת המשפט, ובקשות השחרור של חיימוביץ' נדחו פעמיים גם בגלל הסעיף הזה. חבל שבפעם השלישית הוועדה החליטה לא להתייחס אליו.

"אחד מהנימוקים לקיצור העונש היה הבעת חרטה כנה. אילו היו לחיימוביץ' רגשי חרטה ורחמים אמיתיים כלפי משפחתו של אסף ז"ל, היא הייתה צריכה לרצות את עונשה עד סופו. בכך היא היתה חוסכת מיעל רוזמן סבל וזעזוע בהתמודדות עם בקשותיה חוזרות ונשנות".

חיימוביץ' יוצאת מדי בוקר מדירתה בשעה תשע, נכנסת לרכב ונוהגת למקום העבודה שלה, שנמצא לא רחוק משם. היא עובדת בטלמרקטינג, משמרת לקוחות עבור חברת ביטוח

צינמן מספרת שלאחר החלטת הוועדה פתחו היא ורוזמן עצומה על מנת שהפרקליטות תערער על ההחלטה. "לצערנו זה לא קרה", היא מסכמת. על הלך הרוח של רוזמן אומרת צינמן: "כל דיון בוועדת השחרורים הוא סבל שלא יתואר עבורה ועבור בני משפחתה. לדיון האחרון יעל לא הגיעה באופן אישי, אלא רק שלחה מכתב. היא לא הייתה מסוגלת לעבור את זה. לראות את הרוצחת מול עיניה זה מעמד מאוד מאוד קשה, בלתי אפשרי".

ועדת השחרורים עצמה התייחסה למכתב המדובר: "אמו של אסף ז"ל מבקשת מהוועדה לשוות לנגד עיניה את הדרך האכזרית שבה בוצע הרצח. התבקשנו להעלות בדמיוננו את אסף המנוח מתחנן על חייו ברגעיו האחרונים כשהרוצחת ושותפה אינם חסים עליו, כשכל חטאו היה שעבר במקום ובזמן הלא נכונים. לדברי האם, האסירה אכן יוצאת לחופשות ולכאורה אף הביעה חרטה, ברם אין לה אמון בהבעת החרטה שלה. תפיסת העולם שמגלה סימפטיה לרוצחת איננה מובנת לאם השכולה. לדבריה, מעשיה של הרוצחת אינם ברי סליחה, שהרי בנה שלה – אסף ז"ל – לעולם לא יפנה בבקשת הקלה".

האסירה שלא מדברים איתה  

חיימוביץ' הורשעה, נכלאה והמשיכה בחייה. בשנת 2006, לאחר ארבע שנות מאסר, התחתנה עם אסיר בשם שחר כהן, שבסופו של דבר שוחרר מהכלא זמן קצר לפניה. ב-1997 נידון כהן ל-30 שנה על רצח אלפרד כהן, חייל ששירת אותו בבסיס; לאחר סכסוך מתמשך ביניהם וריב על שיחת טלפון, שחר כהן דרך את נשקו וירה מספר פעמים בחברו לנשק.

חיימוביץ' וכהן הכירו במהלך תחרות כישרונות לאסירים ב-2005. הם היו בקשר טלפוני, ורק פעם אחת נפגשו לביקור מיוחד. לאחר מכן ביקשו להתחתן. טקס החופה ארך ארבע דקות בלבד, ובני משפחה, חברים או אסירים לא הוזמנו אליו. ב-ynet דווח כי חיימוביץ' לבשה שמלה לבנה שתפרה בעצמה.

סיפור האהבה של שני הרוצחים לא החזיק מעמד זמן רב. "בהתחלה הם היו מדברים הרבה בטלפון, ותרצי לא תרצי – את שומעת הכל", מספרת מיכל, השותפה לתא לשעבר. "השיחות ביניהם היו בהתחלה רומנטיות, מלאות הומור, אבל אחרי החתונה זה השתנה".

השתנה איך?
"אני התרשמתי שהיא לא אהבה אותו, רק רצתה להחליף את שם המשפחה שלה, ומה יותר טוב משם נפוץ כמו כהן. אני לא אשכח את היום שהיא ביקשה לשנות בתעודת הזהות את שם המשפחה ואת הסטטוס לנשואה, כי במסדר בוקר ולילה הסוהרות קוראות בשם האסירה, ותמיד היו קוראים 'סיגלית' והיא הייתה עונה 'חיימוביץ''. מאותו יום היא קראה 'כהן'. אחרי זמן קצר הם התגרשו, ולדעתי הוא יזם את זה כשהבין שהיא לא אוהבת אותו. אפילו לביקורי התייחדות היא הייתה הולכת עצובה. אחרי שהם התגרשו היא המשיכה לקרוא לעצמה כהן, ואסירות חדשות לא ידעו עליה כלום. זה מאוד נדיר שלא יודעים על מה מישהי יושבת, אבל אני חותמת שכמה מהבנות שישבו איתה יהיו בהלם אם הן יידעו".

"התרשמתי שהיא לא מאוהבת בשחר", נזכרת יפעת. "לדעתי היא הייתה איתו כי הוא היה חריג בנוף, התאים לה יותר מגברים אחרים. שניהם היו רהוטים ונבונים, בשניהם יש מידה של עומק. הוא עשה רושם של בחור מתוק, עזר לאסירים עם בעיות פסיכיאטריות. הדיבור שלו היה נעים, רחוק שנות אור מהדיבור של הפסיכופתים והעבריינים. הוא למד באוניברסיטה הפתוחה, קרא הרבה ספרים. אם הם לא היו מבצעים את הזוועות שביצעו, שניהם היו בטח סטודנטים מצטיינים באוניברסיטה. הם התאימו, שניהם היו חריגים בנוף, אבל היא לא אהבה אותו".

ליהי גלוזמן נמלטה מזירת הרצח, אבל למחרת כבר נהפכה לבת זוגו של רעי חורב. זה נמשך כשנה. בהמשך, בצעד מעורר מחלוקת, גלוזמן הפכה לעדת מדינה והפלילה את חבריה

שלי (שם בדוי), אישה המקורבת לסיגלית, מספרת סיפור אחר על הנישואים ועל הגירושים: "סיגלית התחתנה כי היא רצתה אהבה. לשנות שם היא יכלה גם לבד, אין שום מניעה לשנות שם בישראל. אבל הקשר ביניהם לא תרם לתהליך השיקום של סיגלית, והיא הבינה שכדאי להם להתגרש כי הקשר איתו משמר אצלה דפוסים בעייתיים. לקח כמה שנים עד שהם התגרשו באופן רשמי, כי לא פשוט לתאם הגעה לרבנות כשכל אחד מבני הזוג נמצא בבית סוהר אחר".

כל מי שהכיר את חיימוביץ' במהלך שנותיה בכלא מציין את האינטליגנציה שלה, אבל לא רק אותה. "סיגלית מאוד חכמה והייתה מאוד דומיננטית בכלא", אומרת רחל. "היא השתתפה בכל החוגים של אגף החינוך, למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה והוציאה תואר בפסיכולוגיה. היא גם קיבלה בכלא יחס של VIP, כי ככה זה בנווה תרצה – הרוצחות מנהלות את הכלא. ההיגיון שם אומר, 'רוצחת לא תרצח שוב, גנבת תצא מהכלא ותגנוב שוב'. סיגלית הייתה אחראית באגף התעסוקה, נותנת הוראות לאסירות. מפקחת כזאת מרוויחה 1,500 שקל לחודש כשאסירות אחרות מרוויחות 400–500, עובדות בפרך בלספור ניירות אפייה ולהכניס כל עשרה לשקית. סיגלית הכירה את כל האסירות בגלל התפקיד שלה, והיא הייתה שואבת מהן מידע ומוסרת להנהלה. לכן היא קיבלה כל כך הרבה פריווילגיות". 

היו לה מוניטין של מלשינה?
"היא בפירוש הייתה מלשינה על האסירות, הייתה יד ימינו של הסגל. כל נווה תרצה ידעו את זה, מה גם שזה תמיד ככה עם אלו שיש להן מאסר ארוך. את מקבלת הטבות תמורת מידע, הלשנות ושיתוף פעולה. אסירות יודעות מי קרובה לסגל, כי מה שמותר לה אסור להן". 

מה עושות אסירות שיודעות שהן יושבות עם מלשינה?
"אנחנו היינו נמנעות מלדבר איתה. גם היא לא נידבה מידע על עצמה".

איזה רושם היא עשתה עלייך?
"נכון הצפונבוניות הסנוביות הלא צפויות? אז היא הייתה כזאת, סנובית עם משהו רע בעיניים. לרוב היא הייתה מתבודדת עם ספרים, תמיד דרוכה, פנים קפואות. היא הייתה מרוחקת מכולם, וכשהיא רצתה לדבר תמיד חשדנו בה שזה בשביל להוציא מידע. ועדיין, הסנוביות שלה הייתה נעלמת לפעמים. היא הייתה נחמדה אם פנית אליה והיא לא הפנתה לך את הגב".

היו לה חיי חברה?
"היא הבינה שלא כדאי לה להתערבב עם אסירות מאגפים אחרים, נרקומניות ומקרים פסיכיאטריים, והייתה יותר עם האסירות מאגף סביון, עם האלפיון העליון מה שנקרא. היא הייתה חברה של אתי אלון (מי שהורשעה במעילת הענק בבנק למסחר – י"פ, ל"ש), עוד אחת שקיבלה הרבה פריווילגיות. כל ערב הן היו עושות הליכה במסדרון של אגף סביון. היא הייתה חברה גם של ילנה צ'רנין (שסייעה כקטינה בשני מעשי רצח שביצע בן זוגה יחיא פרחאן – י"פ, ל"ש). סיגלית הייתה החונכת שלה. אבל אני לא חושבת שמישהי הייתה ממש חברה שלה, לא באמת. היא תמיד הייתה לבד".

למה שלא תקראי על אלימות 

משנת 2007 ועד לשחרורה יצאה חיימוביץ' ל-197 חופשות, ומעולם לא ניצלה אותן לרעה או איחרה לשוב לכלא. היא הייתה משולבת באגף השיקום במשך שש שנים וחצי, שלוש וחצי מהן בשיקום פרטני שמשמעותו יציאה וחזרה של האסירה לעבודה וממנה ללא כל ליווי. כל אלה פעלו לטובתה של חיימוביץ' בהחלטת הוועדה לשחרר אותה. בשנותיה בנווה תרצה עבדה בין השאר גם במטבח של הסגל ובאפסנאות, ניהלה זמן מה את הקנטינה והוצבה גם בספרייה. "כספרנית היא כל הזמן הציעה לי לקחת ספרים שיש בהם רצח ואלימות", מספרת רחל. "אני אף פעם לא לקחתי".

ביקרו אותה בכלא?
"המשפחה שלה הייתה מגיעה שבוע כן, שבוע לא, כמו שעון. היו מביאים לה כל מה שהיא רצתה, אף פעם לא חסר לה כלום. היא הייתה מבקשת מהם סיגריות למרות שהיא לא עישנה, אלא כדי לעזור לאיזו אסירה שלא היה לה. היא הייתה נדיבה מהבחינה הזאת, ואם למישהי היה חסר כסף לקנטינה, הייתה קונה לה".

רבים זוכרים מהפרשה בעיקר את חיימוביץ' הצעירה ואת ההבעה שלה בעת המשפט – פנים קפואות, עיניים שהיה מי שהגדיר כריקות. היא לא ביקשה סליחה ולא הביעה חרטה מפורשת

רחל מספרת שהייתה עם חיימוביץ' בחוג טיפולי שבו עבדו האסירות עם כלבים. "פעם בשבוע היו מגיעות שתי מאלפות עם 15 כלבים, וכל אסירה הייתה בוחרת לעצמה כלב ומאלפת אותו. הכלב של סיגלית היה תוקפני, היא חינכה אותו להיות כזה. הייתה מבסוטה ממנו שהוא לא פראייר". עם זאת, לא ברור אם רחל מדייקת כאן. אין לדברים אישור ממקור אחר, וידוע שהמאלפות מעולם לא השאירו את האסירות לבד עם הכלבים.

סופי (שם בדוי), אישה שנמצאת במגע עם אסירות במסגרת משלח ידה: "סיגלית הייתה אסירה חכמה שידעה עם מי לדבר ואיך. היא לא עשתה בעיות, לא נכנסה לריבים, מאוד שמרה על עצמה. בניגוד לאסירות אחרות, שתמיד היה להן לא נוח, לא מתאים וקשה, היא גם לא עשתה בעיות לסגל". 

טוב, אסירות לשעבר אומרות שהיא הייתה מקורבת מאוד לסגל.
"הסוהרות סמכו עליה, אבל לא היה לה איתן קשר מיוחד. יש אסירות שעוזרות לסגל, אבל סיגלית לא כזו באופי שלה, זה לא הבן אדם. היא לא חנפנית, להפך: היא פעלה בשקט כדי להרוויח באופן מסודר את הזכויות שהגיעו לה כאסירה טובה. בשנים שלה בכלא היא למדה לשרוד, הבינה שזאת המציאות והיא חייבת להסתדר במערכת".

שלי מוסיפה בסוגיית היחסים עם הסוהרות: "הסגל בנווה תרצה היה דווקא מאוד קשה עם סיגלית. היא הייתה צריכה לערב עורכי דין שיעזרו לה בבקשות הכי טריוויאליות, כמו למשל לקבל נעליים סגורות לעבודה". 

סופי מספרת שחיימוביץ' "תפסה מהר מאוד את מקומה בכלא, הבינה שהיא לא תהיה מקובלת על כולן ולא כולן יתחברו אליה. אז היא בחרה לחיות בשקט שלה. היא לא הייתה מנהיגה, לא מלכת החבורה, וכמעט לא דיברה על רגשות או על החיים האישיים שלה. היא שמרה על עצמה, ואפשר להשליך את זה גם על החיים שלה בחוץ. אני לא מאמינה שנראה אותה על איזה שלט חוצות".

אסירות מספרות שהיא הייתה זוכה לפריווילגיות יוצאות דופן.
"זה קרה כשהיא הייתה בשיקום הפרטני, וזה הטופ של הטופ של נווה תרצה. אלה שני חדרים של ארבע בנות, והם כמעט אף פעם לא מלאים. אגב, היא הייתה צריכה למצוא אז לעצמה את העבודה מחוץ לכלא, בחופשות או דרך שיחות עם המשפחה. הקרובים שלה היו מאוד מעורבים בשלב הזה, עשו כל מה שאפשר כדי לשלב אותה בחברה".

יפעת (שם בדוי), שהכירה את חיימוביץ' ב-2008: "היא דיברה בהערצה על רעי חורב, סיפרה על החברות איתו, אמרה שהם היו הכי קרובים ושהוא נורא מבריק, האיש הכי חכם שהיא פגשה"

בניגוד לאסירות, שמעולם לא שמעו את חיימוביץ' מדברת על שטיירמן, דווקא הסוהרת לשעבר אורנה (שם בדוי) שמעה ממנה כמה מילים על הנער שסייעה לקפד את פתיל חייו. "היא הייתה אסירה חיובית, נראתה נורמטיבית על פניו, הסוהרות מאוד אהבו אותה", מספרת אורנה על חיימוביץ'. "אני זוכרת מצוין את היום שבו היא דיברה איתי פתאום על הרצח".

מה היא אמרה?
"לא נידבה יותר מדי פרטים, רק סיפרה בקווים כלליים מה שהיה שם. אני זוכרת שהיא דיברה על זה בקור רוח".

וליהי גלוזמן מוזמנת לכנסים

גופתו של אסף שטיירמן, בן 18 במותו, נמצאה ביער אוסישקין ועליה סימני אלימות קשים. הרצח, שבוצע ב-4.12.1996, נותר לא מפוענח במשך ארבע שנים, שבמהלכן נעצרו מספר חשודים ושוחררו מחוסר ראיות. פריצת הדרך בחקירה קרתה בדצמבר 2000, כשאישה בת 36 הגיעה לתחנת משטרה בירושלים להתלונן שבעלה הכה אותה. בעלה היה רעי חורב, והיא סיפרה לשוטרים שבעבר הוא התוודה בפניה על רצח שטיירמן. באותו יום נעצר חורב והובא למשטרת כפר סבא.

חורב הודה מיד שביום הרצח ישבו הוא, סיגלית חיימוביץ' וחברתם ליהי גלוזמן במרפסת ביתה של חיימוביץ' ועישנו מריחואנה. לדבריו, כשעובר אורח התגרה בהם, חיימוביץ' הציעה "בואו נהרוג אותו". שלושתם ירדו למטה למצוא את האלמוני, אבל מצאו את שטיירמן. חורב הכיר אותו – הוא היה חבר של אחותו – ואחרי שישבו יחד ועישנו, חורב התנפל עליו ותקף אותו בפגיונות ובאגרופים. בסופו של דבר רצח אותו במכת אבן. חיימוביץ' עזרה לו לסיים את מה שהתחיל. גלוזמן נמלטה מזירת הרצח, אבל למחרת כבר נהפכה לבת זוגו של חורב. זה נמשך כשנה.

גלוזמן שינתה את שם משפחתה והיום היא ליהי דרנל, תושבת תאילנד. היא הקדישה את זמנה לדוקטורט בפסיכולוגיה ומתמחה בטיפול באנשים "באמצעות חמלה, קבלה עצמית ואהבה"

חיימוביץ' המשיכה לחיות חיי תיכוניסטית טובים ומלאים, וסיימה בגרות בציונים גבוהים מאוד. כחודשיים לאחר הרצח כתבה לה יועצת בית הספר: "את משמשת מופת בחוכמתך, בחריצותך ובהתמודדות שלך עם בעיותייך".

כשחורב ואחריו גלוזמן נעצרו, חיימוביץ' טיילה בקוריאה הדרומית. המשטרה גרמה לה להגיע לארץ בתואנת שווא, והיא נעצרה בשדה התעופה. גלוזמן הפכה לעדת מדינה והפלילה את חבריה; על חורב נגזר מאסר עולם באשמת רצח, וחיימוביץ' הורשעה כשותפה מלאה לרצח. השופטים קבעו בין השאר כי הוכח שנתנה לחורב את האבן שבה רוצץ את גולגולתו של שטיירמן.

במשפט נפתח לקהל הרחב דיון שבדרך כלל מתנהל בדלתיים סגורות. אישיותה של חיימוביץ' עמדה במרכזו, ובין השאר הושמעה בו חוות דעת פסיכיאטרית שלפיה אינה אדם תוקפני, והיא סובלת מהפרעה נפשית חמורה ומתהליך סכיזופרני. ההמלצה הייתה להטיל על הנאשמת עונש מופחת. התביעה הסכימה שהיא סובלת מהפרעה נפשית, אבל טענה שאינה חמורה.

בגיל 16, כשנה לפני הרצח, אובחנה אצל חיימוביץ' הפרעה נפשית עם קווים נרקיסיסטיים, וכן רמה מסוימת של "דחפים תוקפניים ומיניים בלתי מעובדים ובוז לאובייקט". מנגד, חוות דעת שהוצגו על ידי התביעה הצביעו על כושר שליטה עצמית ויכולת לעמוד מול לחצים. בסופו של דבר דחו השופטים את טענת סנגוריה של חיימוביץ' כי יש להרשיע אותה בסיוע בלבד ולא ברצח. נדחתה גם הטענה שלא הייתה מודעת למעשיה בעת האירוע. בהכרעת הדין צוין כי התנהגותה בעת החקירה הייתה "כשל כל עבריין מצוי", וכי שיקרה בקור רוח: "תמונת החקירה מצביעה באיזה כושר של שליטה עצמית ניחנה הנאשמת, באיזו הבנה מעמיקה לגבי הסובב אותה, ובאיזה כושר להחליט מה לומר ומה לא".

"קראתי פעם משהו שהיא כתבה לוועדת השחרור וראיתי שם ביטוי של אמפתיה לקורבן ומחשבה על המשפחה שלו'", אומרת יפעת. "הרגשתי שהיא התכוונה למה שכתבה, אבל עד כמה היא הפנימה את זה רגשית? היא הבינה, לא יודעת אם הרגישה. כך או כך, בכלא שמים דגש גדול על עניין האמפתיה לקורבן, במיוחד אצל רוצחים. מאלצים אותם להתמודד עם כל פרט בכתב האישום. לאורך השנים משהו נפתח אצל סיגלית בעקבות הטיפולים שעברה, וגם בגלל שבכל זאת יש שם איזה חלק אנושי. אני אומרת את זה עם הסתייגות, כי מה שהיא וחורב עשו זה בלתי נתפס, והם עשו את זה מתוך בחירה ולא במצב פסיכוטי".

בעת שחורב ממשיך לרצות את עונשו וחיימוביץ' מציינת שנה של חופש, ליהי גלוזמן השאירה את הפרשה מאחוריה – או לפחות ניסתה. היא הייתה בת 22 כשהפכה לעדת מדינה, וההסכם איתה עורר זעם ציבורי לאחר שהתברר שלא עשתה דבר כדי להציל את הקורבן, נמלטה מהמקום ולא הזעיקה עזרה. אחד החוקרים בפרשה טען על דוכן העדים כי השחזור של גלוזמן ביחס לחלקה ברצח היה לא אמין וכינה אותו "הצגה".

באותה שנה, 2001, משפחתו של שטיירמן הגישה נגד הוריה של גלוזמן תביעה אזרחית על סך 10 מיליון שקל. בכתב ההגנה טענו הוריה של גלוזמן שבתם אינה אדם אלים, שהיא עצמה הייתה קורבן למעשה מגונה בילדותה ושהייתה תחת השפעת סמים ובמצב דיכאוני בעת הרצח. לטענתם, למחרת הרצח הציעה גלוזמן לחיימוביץ' לדווח למשטרה, אך חברתה הפחידה אותה בטענה שחורב הוא אדם מסוכן.

כמו חיימוביץ' שהפכה לכהן, גם גלוזמן שינתה את שם משפחתה לדרנל לאחר שהתחתנה. היא חיה כיום עם ילדיה בבנגקוק, תאילנד, וידוע שהקדישה את זמנה לדוקטורט בפסיכולוגיה; היא מתמחה בטיפול באנשים "באמצעות חמלה, קבלה עצמית ואהבה". בשנת 2020 הייתה אורחת בכנס זום על סוגיית בריאות הנפש בראי הקורונה. "גברת דרנל מתמחה בטיפול בחרדות ודיכאון, היא רשומה ובעלת רישיון של פסיכולוגית בישראל ובסינגפור", תוארה בתוכנייה.

באותה שנה זיהתה ישראלית ששהתה בתאילנד את גלוזמן-דרנל. פוסט בפייסבוק הפך לוויראלי כשהציג תמונה עדכנית מתוך חשבון הפייסבוק שלה, שנמחק מאז. 

אין תשובות בפייסבוק 

בחשבון הפייסבוק של חיימוביץ' לא נרשמה מעולם פעילות רבה. הלייקים הבודדים שמופיעים בו הם של אמה, של אתי אלון ושל שתיים–שלוש אסירות לשעבר.

סופי (שם בדוי): "בכלא סיגלית כמעט ולא דיברה על החיים האישיים שלה, ואפשר להשליך מזה גם על החיים שלה בחוץ. אני לא מאמינה שנראה אותה על איזה שלט חוצות"

הפעילות המתועדת הראשונה של חיימוביץ' בפייסבוק היא מפברואר 2011, אז כתבה ברכה על הקיר של אלון גל, ככל הנראה בעקבות פרק בתוכנית שלו. במרץ 2012 כתבה את הפוסט הראשון שלה, או לפחות הראשון שהוגדר כפתוח לקריאה: "'אם נדמה לכם שאתם קטנים מכדי לחולל שינוי, נסו לישון עם יתוש'. זה הדלאי לאמה אמר, לא אני, אבל אני מסכימה ב-100 אחוז. איזה יתוש מניאק היה לי בלילה".

באותה שנה שיתפה חיימוביץ' פוסט ובו משפט באנגלית: "סליחה אמיתית היא תהליך של ריפוי עצמי שמתחיל ממך ומתרחב לכל האחרים". הכותרת שנתנה לפוסט הייתה "שנה מלאה בסליחה ומחילה".

עוד בפייסבוק נמצא השנה רמז לכך שבנוסף לעבודתה בטלמרקטינג, חיימוביץ' מנסה להרוויח את לחמה גם מתרגום מאנגלית לעברית: בחודש יולי שאלה באחת מהקבוצות אם "נשמע הגיוני להצעת עבודה אינטרנטית של תרגום מאנגלית לעברית, 30 עמודים ב-850 דולר? אני חוששת שמדובר בתרמית כלשהי ולא בטוחה שאני יודעת מה לבדוק מבחינת אבטחה אישית". באוגוסט השנה פרסמה בשתי קבוצות של בגדים יד שנייה זוג נעלי עקב שחורות, מידה 37, תמורת 150 שקל. "נלבשו פעם אחת לשעה", תיארה אותן.

טביעת היד הדיגיטלית של חיימוביץ' לא מספקת תשובות ברורות יותר לשאלת החרטה ובוודאי לא מצליחה להוכיח אם הייתה כנה מול ועדת השחרורים – או שאמו של אסף שטיירמן צדקה לכל אורך הדרך. "אין אף אחד שיחתום לך שהמסוכנות של אדם נעלמה", אומר ד"ר זיו. "זה תלוי בעבריין, בדפוסי האישיות שלו ובתהליך השיקומי שעבר. גורמי הסיכון של אדם יכולים להשתנות עם הזמן, ולאורך השנים אפשר לשנות אותם. אולי לא להעלים אותם, אבל בהחלט אפשר לעבוד עליהם".

תחקיר נוסף: גולן, "ים חקירות"