לאחר ההתרגשות העצומה מפעימות השחרור של הנשים והילדים שנחטפו בידי מחבלי חמאס, מדינת ישראל החלה לזעוק השבוע את זעקת הגברים החטופים. זה בא מהמשפחות, זה עלה בדיונים בקבינט, זה צף ברשתות החברתיות. "בבקשה אל תכעסו שאני כותב את זה, אבל מה עם החיילים ושאר הגברים שבשבי? האם החיים שלהם שווים פחות?", תמצת בפייסבוק גולש בשם אלכס את רוח הדברים. "מאיפה הגיעה ההסכמה הכללית שחותרים לשחרורם של הילדים והנשים, ועל הגברים כרגע לא מדברים בכלל? מתי זה הפך למובן מאליו?".
את קולן של משפחות החטופים בנושא השמיעה בין השאר הדס קלדרון, שילדיה סהר וארז הוחזרו לישראל בפעימה האחרונה של עסקת שחרור החטופים, אבל נקרעו מאביהם עופר שנותר מאחור. "סהר רוצה אבא. ארז רוצה אבא. עופר חייב לצאת מהאופל ולחזור לחייו ולחיק משפחתו, לילדיו. אל תשכחו את הגברים", התחננה קלדרון בנאום שנשאה ב"כיכר החטופים" בתל אביב. גם שי בנימין - בתו של רון בנימין, שנחטף ליד קיבוץ בארי – הביעה תחושות דומות. "אני לא מבינה למה לא מחזירים את הגברים", אמרה בריאיון לכאן רשת ב'. "גם לי בא שאבא שלי יהיה בבית, גם לי בא לחבק את אבא שלי שוב".
קבוצת הפייסבוק "אבא פגום", על 300 אלף עוקביה, הכריזה על מיזם "אבא חטוף". "כולנו שמחים ומתרגשים לראות את החטופות והחטופים שמשתחררים הביתה, אבל נקרע לנו הלב לחשוב על רבים שעוד נשארים בשבי חמאס. בעיקר קשה לנו לחשוב על האבות שהופרדו מילדיהם, ולפעמים גם מנשותיהם ובנות הזוג שלהם", כתבו מנהלי הקבוצה. הציירת בלה איזגייב העלתה לפייסבוק סדרה של רישומי פחם שיצרה כדי לעורר מודעות למצבם של הגברים החטופים; היא מספרת שהשאלה "מה עם הגברים" מכה בה מדי יום, ורישומיה מעטרים את הכתבה שלפניכם.
פרופ' דפנה הקר: "כמי שעברה פגיעה מינית בעצמה כילדה, ברור לי כמה התעללות מיניות היא זוועה. אבל במצב הדברים הנוכחי, העדפה אוטומטית של נשים היא אפליה נגד גברים"
הדיון בפייסבוק גלש גם לעמוד של העיתונאית והפעילה הפמיניסטית אופיר סגרסקי, שם צף חלק מורכב אחר של הדיון. "וואי וואי, מה יהיה עם הגברים בשבי", כתבה סגרסקי וזכתה לתגובה מגולשת שגם היא מגדירה את עצמה פמיניסטית: "רצינו שוויון, לא? בזמן שיש נשים שצועקות חזק למען שוויון וש'אין הבדל בין נשים לגברים', עדיין גברים הם בתחתית סדר העדיפויות. למה? אם אנחנו שואפים לשוויון, אנחנו אמורים לדרוש את כל הזקנים הילדים והחולים קודם. לא 'נשים וילדים'".
הטיעון המשמעותי ביותר בעד תעדוף הנשים הוא התיעוד של פגיעות מיניות בחטופות, נושא שתוחקר בכמה מכתבי העת החשובים בעולם. אלא שהשבוע פורסמו עדויות קשות במיוחד על פגיעות מיניות ומעשי סדום גם בגברים החטופים, ואלו העלו חששות גדולים למצבם. בריאיון ל-mako אמרה יעל שרר, מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית, כי אומנם הגיעו יותר עדויות על נשים שחוו התעללות מינית, אך מחבלי חמאס לא ריחמו גם על הגברים.
"שוחחתי עם אנשים מבסיס שורה ומהמכון לרפואה משפטית, הם לא ראו דברים כאלה מעולם", סיפרה שרר. "הגיעו גם נשים וגם גברים עם דימומים ופציעות קשות באיברי המין, דברים שהם לא התעללות מינית 'רגילה'. הייתה שם התעללות והפעלת כוח שהיא פסיכוטית, הילולה של רצח ואלימות שמוּנעת משנאה וגזענות וסמים. זה לא עניין של הגעה לפורקן מיני, זה נועד להשפלה. זה היה סאדיזם משוגע". בעקבות הדברים כתב גולש בשם ניר בפייסבוק את מה שחשו רבים: "למה לא סופרים את הגברים? לא שמעתם מה קורה להם בשבי?".
אמהות שחזרו עם ילדיהן מעזה, אך בני זוגן נותרו מאחור, תיארו לפרטי פרטים את הקושי שחוו החטופים בלי קשר למגדר. "אתם חושבים שהגברים הם חזקים?", זעקה בדיון בקבינט אישה ששוחררה מהשבי. "בעלי היה מרביץ לעצמו כל יום, נותן אגרופים לפרצוף שלו עד שהוא מדמם כי היה לו קשה מנשוא, ועכשיו הוא לבד. אלוהים יודע באיזה תנאים".
בשבוע שעבר פורסם בחדשות 13 כי ישראל היא שהתעקשה וממשיכה להתעקש שחמאס ישחרר את הנשים ואת הילדים לפני הגברים והחיילים. ובעוד ישראלים רבים מצדדים בגישה הזו, השבוע החלו רבים ורבות אחרים לפקק בהיגיון שבדרישה – שמאחוריה, ראוי להזכיר, עומדים קבינט מלחמה על טהרת הגברים, וקבינט מדיני-בטחוני עם רוב גברי מוחץ.
"חלק מהתפיסה המגדרית המושרשת הוא שהגבר יקריב את עצמו ואת חייו למען המשפחה, לא האישה", אומר תמיר אשמן, המנהל האקדמי של התוכנית השנתית להנחיית מעגלי גברים בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ומנהל בית הספר ליחסים "ללמוד לכעוס נכון". "בהפגנות אנחנו זועקים שדם נשים אינו הפקר, וכמובן אני מסכים, אבל האמת העצובה היא שדם הגברים הוא הפקר בחברה הישראלית. אני אבא לשתי בנות ובן, ואני חושש שהבן שלי יופקר אם ייחטף לרצועה. יותר מזה: אנחנו ניאבק על שחרור הילדים והאמהות, אבל נשאיר את האבות מאחור, כי בחברה הישראלית עדיין לא מבינים כמה קריטי האב לבריאות הנפשית והפיזית של הילדים".
ולכן האמהות חוזרות ראשונות מהשבי?
"תראי, אנחנו מתמודדים עם מצב חסר תקדים. יש מאות חטופים, ובפרדיגמה הישראלית היה ברור לכולנו באופן כמעט גורף שהנשים והילדים יוחזרו קודם. אני בטוח שכולנו נסכים שהילדים צריכים לחזור ראשונים, מוסרית וערכית, אבל למה גם בטיטניק, בשנת 1912, הצילו קודם את הנשים? זו לא המצאה ישראלית. זו המצאה פטריארכלית".
עסקת השבויים בקונספציה
לא רק אשמן חושב שתפיסת ה"נשים וילדים תחילה" היא תולדה של הלך רוח מיושן, פטריארכלי. דברים דומים משמיעה גם דפנה הקר, פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים ובתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. "מכל המרחבים החברתיים, המלחמה נשארה הכי ממוגדרת", אומרת פרופ' הקר. "בשבועות האחרונים דיברו הרבה על הטנקיסטיות ועל הלוחמות, אבל הרוב המכריע בחזית הם הגברים, ומי שנשאר לטפל בעורף הן בעיקר נשים. תסתכלי על קבינט המלחמה, תסתכלי מי מדבר איתנו בתקשורת: עוד ועוד גברים, גם בין מנהלי המו"מ עם חמאס, שלא לדבר על הצד השני. אנחנו באירוע אולטרה-ממוגדר, וכל דבר בו - לרבות הקריאה לעצור את הפסקת האש אם לא נקבל את כל הנשים - מגדיל את השסע המגדרי".
באיזה מובן?
"חוויה כל כך מזעזעת מכניסה אותנו לתחושת חוסר ביטחון נוראה, וזה מחזיר אותנו לאוטומט, לתפיסות לא מודעות. אנחנו רוצים סדר, והסדר שאנחנו מכירים למרבה הצער הוא שיש נשים חלשות וגברים גיבורים".
את לא רואה היגיון בדרישת הקבינט לשחרר תחילה את הנשים?
"אני לא יודעת את כל השיקולים, וכנראה יש דברים שהם יודעים ואני לא, אבל כן יש התכחשות לעובדה שגם גברים עוברים אונס בשבי. אני אמפתית לתחושת החרדה וחווה אותה בעצמי, אבל זו תהיה בכייה לדורות אם נאפשר לכוחות השמרניים בישראל להחזיר אותנו למקום שבו גופהּ של האישה הוא האתר שבו מתנהלות המלחמות, והתפקיד של הגברים הוא להגן על הנשים ועל הגאווה הלאומית. זה פוגע לא רק בנשים אלא גם בגברים".
ועדיין, גם מהעדויות הקשות שנשמעו השבוע עולה שנשים הן הקורבנות העיקריים של תקיפות מיניות בידי מחבלי חמאס.
"בהרבה מאבקים לאומיים האישה נתפסת כחלק מהאדמה והמולדת. כשאונסים אותה במלחמה זו לא פגיעה רק בה אלא פגיעה בקולקטיב הלאומי. האויב אונס נשים כדי להשפיל את הגברים בקבוצה שלהן. באופן אישי, כמי שעברה פגיעה מינית בעצמה כילדה, ברור לי כמה התעללות מיניות היא זוועה. החשש התמידי הוא שהנשים והצרכים שלהן יישכחו, בטח כשאין נשים סביב שולחן מקבלי ההחלטות. מצד שני, אני לא שותפה לדגש המאוד ווקלי שיש בארץ ובחו"ל סביב האלימות המינית. חמאס עשה ועושה פשעים נגד האנושות, ולהתמקד רק באלימות המינית מגמד את כל הזוועות האחרות. נשים, ילדים וגברים נרצחו".
ד"ר דנה אולמרט: "במושגי הפמיניזם הליברלי, נשים יכולות לעשות הכל בדיוק כמו גברים. לפי ההיגיון הזה, אם אישה יכולה להיות לוחמת, אז למה היא לא יכולה להיות שבויה?"
העמדה שמציגה פרופ' הקר היא היבט מורכב נוסף של הדיון הספונטני שנוצר בדף הפייסבוק של סגרסקי. מה "נכון" מנקודת מבט נשית ומתפיסת עולם פמיניסטית – הדרישה לתעדף את הנשים או דווקא הקריאה לראות בהן שוות לגברים גם בהקשר הקשה הזה? ד"ר דנה אולמרט, ראשת התוכנית ללימודי נשים ומגדר, מציגה זאת כך: "במושגי הפמיניזם הליברלי, נשים נלחמות להוכיח שהן יכולות לעשות הכל בדיוק כמו גברים. לפי ההיגיון הזה, אם אישה יכולה להיות לוחמת, אז למה היא לא יכולה להיות שבויה? זאת דרך אחת להסתכל על זה, אבל המחשבה הפמיניסטית הרדיקלית יותר מצביעה על כך שהמלחמה כולה היא תוצר של דפוסי התנהלות וחשיבה שהובלו ב-99% מהמקרים בידי גברים. לפי התפיסה הזו, הנשים הן קורבנות של אלימות גברית, ולכן החובה המוסרית כלפיהן קודמת לחובה המוסרית כלפי גברים. כך או כך, לשחרר נשים וילדים זה למסגר אותם כאוכלוסייה חלשה".
מצד שני, אף אחד לא מתווכח עם הצורך לשחרר תחילה את החלשים ביותר.
"יש גברים חולים שלא משחררים, כי הקטגוריה שנקבעה היא מגדרית. הרי גם מצב בריאותי הוא קטגוריה מאוד משמעותית, אבל איך תתחילי לברר את מידת התלות? זה זמן שבו אנחנו הכי צריכים חשיבה מורכבת, ואת זה הכי אין במלחמה".
מה את מבינה
בשבועות האחרונים הגיעו מארה"ב דיווחים על כך שחמאס אינו מעוניין לשחרר עוד נשים ישראליות, מחשש שבשובן יספרו על הזוועות שעברו. אבל כעת ברור שהגברים החטופים מצויים גם הם בסכנה גדולה לפגיעות והשפלות – ואשמן מדגיש שהתפיסה הרווחת בהקשר הזה מוטעית לא רק בנוגע למצבי מלחמה, אלא גם בחברה האזרחית. "לפי הסטטיסטיקות הקיימות, נערים עד גיל 15 נאנסים ונפגעים מינית במספרים כמעט זהים לנערות. נוצר מצג שווא ולפיו הגבריות היא המגדר החזק, אף על פי שלמעשה הוא פגיע וניתן להתעללות מיניות, פיזיות ונפשיות כל הזמן – ובעיקר בשבי, דבר שראינו למשל במלחמת יום כיפור. גברים אונסים גברים, גברים מתעללים בגברים, ואנחנו עדיין משחררים קודם את הנשים".
אבל זו החלטה של קבינט גברי מאוד. אפשר לטעון שדווקא הוא לא מוטה למען הנשים.
"ודאי שיש פה סיפור של גברים שמנהלים את המדינה. זו תרבות גברית שעדיין שבויה בתפיסות ישנות, כמו הדיכוטומיה של ניצחון ותבוסה".
חטופים ששוחררו ופדויי שבי סובלים במקרים רבים מפוסט-טראומה חריפה. גם כאן מזהה אשמן בעיה בתפיסת המגדר שלנו. "בחברה הישראלית מדמיינים נשים כשחושבים על פוסט-טראומה, אבל מרבית המתמודדים עם ההפרעה הם גברים. אנחנו יודעים גם שלגברים קשה יותר להתמודד עם שכול מאשר לנשים, ושבערך 90% מהמכורים המטופלים בשירות הציבורי הם גברים. זה דפוס ויסות של גברים פוסט-טראומטיים. ה'חוסן הגברי' יוצר מגדר פגיע, וזה המגדר שאנחנו צריכים מאוד לדאוג לבריאות הנפשית והפיזית שלו ב'יום שאחרי'".
הגבריות הישראלית מחוברת לדמות הלוחם. המדינה דאגה לטפח את תדמית הצבר הפייטר, "הראשון שמתייצב", שביטחון המדינה קודם לביטחונו האישי ולזה של משפחתו. לאחרונה כתבה כאן רחלי רוטנר על הקאמבק המשונה שעשתה התדמית המיושנת הזו בדמות גילויי תשוקה של נשים לחיילים בכלל ולקרביים בפרט, אבל יש לזה גם צד הרבה פחות משעשע. "אתוס הגבריות שלנו נבנה על טראומות – המלחמות, השואה, העקירה מצפון אפריקה", אומר אשמן. "ב-7 באוקטובר הייתה חזרה לחוויות המודחקות הללו, ועכשיו במעגלי גברים אני שומע חבר'ה מספרים שהם מרגישים שהם נכשלו, לא משנה אם הם היו בבארי או בתל אביב. התפקיד הבסיסי ה'גברי' של להגן על הבית קרס עבורם, והצו 8 הקולקטיבי הוא ניסיון לנקום את המפלה העצומה שקרתה בשורש הגבריות הישראלית".
אבל זו לא תופעה ייחודית לישראל, החיבור הזה בין גבריות ללוחמנות.
"זה משותף להרבה גברים בעולם, ועדיין יש התמודדות ייחודית של כל מדינה. ברוב המקומות מתרחש דיכוי של עולם הרגש הגברי, אבל ישראל היא מדינה במלחמה מתמדת, והגבריות היא הישרדותית, לוחמת. גבריות על ספידים. וזה לא שבנים נולדים עם יכולת מובנית להתמודדות עם קונפליקטים, אלא הסללה שבנים עוברים בארץ. העובדה שתינוק ישראלי מגויס בבטן אמו, שאומרים לאישה בהיריון 'הוא יהיה בגבעתי'. יש לי חבר, רופא משפחה, שאמור לטפל במפונים מהעוטף. הוא התקשר אליי מהמלון שהם נמצאים בו וסיפר שיש המון טיפולים, סדנאות, קבוצות – והגברים לא פונים. הם בלובי, שותים ים אלכוהול, מעשנים סיגריות וסמים, אבל אף אחד מהם לא מבקש עזרה. אלה גברים שלמדו עוד מאבא לא להפגין חולשה, שרגשות הם משהו שצריך להתבייש בו".
תמיר אשמן: "בהפגנות אנחנו זועקים שדם נשים אינו הפקר, וכמובן אני מסכים, אבל האמת העצובה היא שדם הגברים הוא הפקר בחברה הישראלית"
גם הנשים בישראל, מזכירה ד"ר אולמרט, גדלות לתוך עולם מושגים שמסרב להשתנות. "אנחנו במלחמה שיש בה נשים לוחמות, אנחנו אחרי 7 באוקטובר, שבו נשים הנהיגו כיתות כוננות, וכאילו נגמרה הסוגיה של שילוב נשים בעמדות הללו. מצד שני את שומעת את סיפורי התצפיתניות שלא הקשיבו להן כשהתריעו על מה שקורה בעזה, את הנגדת מ-8200 שחזתה במדויק את התקפת חמאס ושמעה מהמפקד שלה שזה תרחיש דמיוני. לאן זה מושך אם לא לכיוונים הקלאסיים של 'טוב, נשים, מה הן יודעות'".
פגישה, חצי פגישה
הסיפורים שמתחילים להישמע מפי החטופים ששוחררו מעידים בעיקר על הצורך להחזיר את כולם הביתה. לשאלת התעדוף, אותו משפט שלֹמה מזוויע שמדינת ישראל נקלעה אליו שלא מרצונה, קשה מאוד למצוא תשובות נחרצות – וגם על הסוגיות המגדריות, או בנוגע להתלבטות הפמיניסטית, לא בטוח שראוי לקבוע מה נכון ולא נכון. ואף על פי כן, לדעתה של פרופ' הקר יש פתרון – והוא לדרוש דבר אחד שנמצא כל העת בשולי סוגיית החטופים.
"אנחנו שבויים במסגרת האכזריות הברברית של חמאס, שלא מאפשר לצלב האדום לפגוש את החטופים", מזכירה הקר. "זה נושא קריטי, כי היה אפשר לעשות תעדוף ענייני אם הצלב האדום היה פוגש אותם: היה לנו מידע שהגבר הזה פצוע קשה יותר, שהאישה הזו עברה דברים איומים. אבל במצב הדברים הנוכחי, כל העדפה אוטומטית של נשים היא אפליה נגד גברים. זה לא שמפגש עם הצלב האדום היה חוסך את כל הדילמות, אבל לפחות הן היו מבוססות על אנשים קונקרטיים ולא על הנחות קבוצתיות. זו הדרישה הכי בסיסית, וחמאס לא מאפשר את זה. היינו יכולים לדעת מי בחיים, מה מצבם. יכולנו לדעת שיש גורם שמוודא שלא מתעללים בהם, ועל זה צריכות להיות ההפגנות. לא על האם נאנסו נשים או לא. עלינו להסביר לחלקים בעולם שמסרבים להבין שחמאס הוא ארגון טרור. על מי אתם מדברים כשאתם אומרים שאתם 'עומדים לצד חמאס?'".
ושוב, מה עם הגברים?
"ראשית אנחנו צריכים לאסוף את העדויות שיש על אלימות מינית נגד נשים, לתת קדימות לנשים שאנחנו יודעים שנמצאות בסכנה, ואז כמובן לתת להן את הטיפול ואת החיבוק ואת המרחב הנחוץ למי ששרדה אלימות מינית. בה בעת, אנחנו צריכים לעשות כל מה שאפשר כדי להחזיר הביתה את כל החטופים, ללא קשר למגדר. אסור לנו להתנהג כאילו גברים שנמצאים חודשיים בשבי זה משהו שאפשר לעבור עליו לסדר היום. החיים שלהם בסכנה, וישראל חייבת לאזרחים הגברים שלה החזרה מיידית. התעקשות שגוררת סבב לחימה נוסף כשיש לנו יותר ממאה אנשים בחוץ היא בעיניי לא מוסרית. צריך להחזיר גם את הגברים הביתה".