*כל השמות בכתבה, לרבות שם הכותב, הוחלפו בשמות בדויים. השמות המלאים שמורים במערכת מאקו
סקאלת הכאב שלי, מנמוך לגבוה:
1. מחבט שטיחים מפלסטיק. השטח של המכה מאוד רחב, מפחיד אבל לא ממש כואב.
2. מחבט שטיחים מבמבוק. הבמבוק פחות גמיש מהפלסטיק והרבה יותר כואב.
3. חגורה. הרעש של ההצלפה מוסיף הרבה, שטח המכה לא גדול והכאב שורף.
4. מקל מורה רגיל. מאוד כואב ונשאר לזמן רב יותר. משאיר סימנים.
5. חגורה עם אבזם. הברזל יכול לפצוע ולהשאיר צלקות, בעיקר אם הפין של האבזם פוגע בגוף.
6. סרגל מתכת. שורף. קשה לתאר את הכאב.
7. מקל מטאטא או לייסט של סוכה. כאב שחודר לעצם, כל כך חזק שאתה שוכח שהעור גם כואב.
8. כבל מאריך. הרעש כשהוא חותך את האוויר מצמרר, הכאב קשה מנשוא ושורף אימים. משאיר פסים של שטפי דם במשך זמן רב.
קוראים לי שמואל פרידמן. גדלתי במשפחה חרדית מהזרם הליטאי. ה"חיידר" שלי היה במרחק הליכה של כחמש דקות מהבית. בניין ארוך, שתי קומות, עם חצר אספלט נטולת מתקנים, מלבד שטח קטן עם חול ומגלשה לילדים הקטנים ביותר. החצר הייתה מוקפת גדר גבוהה כדי שהילדים לא יראו את העולם שבחוץ, והיום אני חושב, אולי גם כדי שהעולם בחוץ לא יראה מה קורה בפנים.
בקומה הראשונה היה לובי קטן שמוביל למסדרון ארוך. מול הלובי היה חדר המורים, ולאורך המסדרון – חדרי הכיתות הנמוכות. הכיתות הגבוהות יותר והחדר של המנהל החינוכי השמן, הרב ווייסנבך, היו בקומה השנייה.
לקראת סוף המסדרון, בצד שמאל, היה החדר של המנהל הרזה, הרב אייזנברג. "חדר החקירות" קראתי לו, ושם רצחו לי את הנפש במילים והפחדות. בסוף המסדרון נמצא חדר האוכל. לשמחתי לא "זכיתי" לאכול שם, אבל שמעתי סיפורים על ילדים שהכריחו אותם לאכול עד שהקיאו את נשמתם, או שמרחו להם חריף על הפה כי דיברו בזמן האוכל, או שאסרו עליהם לאכול בכלל.
בקדמת הכיתה שלנו היה לוח עץ עם גירים, ולפניו בימת עץ קטנה בגובה של כ-15 ס"מ שעליה עמדו הכיסא והשולחן של הרב. על השולחן היו מונחים הספרים ולידם כלי החינוך, כל מורה וסגנונו - מקל, סרגל או גם וגם. על הבימה היינו עולים לקבל מכות במקרים שלרב לא היה כוח לקום אלינו, או כדי שהוא יוכל להרביץ בעודו ממשיך ללמד.
אני נכנסתי למכינה בגיל ארבע וחצי. אבא עטף אותי בטלית גדולה, שלא אראה את הפריצות ברחוב ואשאר זך וטהור. אני זוכר גם את הרב בחיידר שהושיב אותנו לפני לוח עם אותיות הא"ב, שהיו מרוחות בדבש כדי לרמז על המתיקות והאהבה, לתורה הקדושה.
החלוקה החברתית שיצרו הרבנים הורגשה מיד. יחס שלילי היה מובטח לך אם היית שייך למשפחה בעלת מעמד חברתי נמוך - ספרדים, חוזרים בתשובה, הורים עובדים וכן הלאה. מזלי לא שפר עליי, ואבא שלי, למרות היותו רב שכתב ספרים רבים, נהג ללמוד בבית כנסת ששייך לכיפות הסרוגות. בנוסף, ההורים שלי נהגו לארח נערים ונערות של חוזרים בתשובה, ובתקופת העלייה הגדולה מרוסיה, גם רוסים. זה דבר חמור להכניס לביתך סוג כזה של אנשים שמקלקלים את הילדים.
אלימות לא זכורה לי מהשנה שלי במכינה. אני כן זוכר את הפחד הגדול מזה שבקרוב היא תיגמר ונעלה לכיתה א'.
כל בוקר בכיתה א' התחיל בעמידה ליד השולחנות, בדום ובשקט מופתי. לאחר שהרב התיישב ניתן גם לנו האישור לשבת, והשיעור התחיל. הרב שלי באותה שנה היה איש נמוך. קראתי לו "הגוץ". יום אחד נרדמתי בשיעור והתעוררתי מזה שהוא הרים אותי באוויר מהאוזן. אני זוכר את ההלם של היציאה מהחלום אל התלייה באוויר, בלי לדעת מה כואב יותר, האוזן או העור מהצד השני של הפרצוף שהרגיש עומד להיקרע. אם נרדמנו, דיברנו או סתם חלמנו, היינו מקבלים סטירה או נשלחים לעמוד בפינה לשארית השיעור. פעמים רבות זה נמשך גם לאורך ההפסקה.
כדי לעזור לי עם הדיסלקציה, זמן קצר אחרי תחילת השנה העבירו אותי לבית הספר של "החינוך העצמאי", רשת בתי ספר חרדיים שבניגוד לחיידרים נמצאים תחת פיקוח משרד החינוך. זו הייתה התקופה המאושרת של ילדותי - בית הספר היה רחוק מהבית והייתי נוסע לשם שעה וחצי בהסעה. זמן לחלום, להשתגע ולעצבן את הנהג. בית הספר ההוא היה ענק. עם עצים, מתקנים ומקלטים שאפשר לגלוש מהגגות שלהם. היו גם מגרשי כדורסל וכדורגל, בשונה מהחיידר שבו כדורגל היה אסור בתכלית האיסור. בסוף כיתה א' הכנו הצגה וקיבלתי תפקיד ראשי. אמא שלי הייתה איתי ואני הייתי אחד מכולם. שם לא הגדירו אותי לפי המעמד המשפחתי.
התקופה היפה הזו, פנינת הילדות שלי, נגמרה בסוף כיתה א'. בחברה שבה גדלתי לא ייתכן שילד בן שש ילמד לימודי חול ויצירה ויעשה הצגות בבית הספר, מה גם שדבר כזה פוגע במעמד של המשפחה ובסיכויים של הילד להיכנס לישיבה טובה לאחר סיום הלימודים.
בכיתה ב' חזרתי לחיידר והכרתי את "הגרר", חסיד גור שגר בניינים ספורים מבית הורי. היה לו זקן מגולגל פנימה, פאות קשורות מתחת לכיפה ומכנסיים תחובים בתוך הגרביים. למדנו אצלו חוּמש. הוא היה מסתובב בין השולחנות עם סרגל עץ, ומי שלא חזר בקול רם על הפסוקים שהקריא, חלם או שיחק, היה מקבל מכה על השולחן לאזהרה. בפעמים הבאות הסרגל היה פוגש את העורף שלנו או את היד שלא הצביעה על הפסוק בספר. לפחות ההליכה שלו בינינו שמרה על ערנות גבוהה וחסכה לנו מכות.
אצל מחנך כיתה ג' כבר לא היינו צריכים לעשות שום דבר מיוחד בשביל לחטוף. קראו לו הרב זילבר ושמעתי עליו סיפורים עוד לפני שפגשתי אותו. היה למשל סיפור גבורה אחד על תלמיד שהבריח את היד מלקבל מכה מסרגל המתכת שלו, ובמקום שהוא יפגע ביד של התלמיד, הסרגל פגע ברגל של הרב והתעקם מהמכה. הילד נזרק מהחיידר.
על קצה השולחן של הרב זילבר היו מונחים בסדר מופתי סרגל ממתכת ולייסט עץ ארוך של סוכה בעובי סנטימטר וברוחב ארבעה. הלוח היה תלוי על קורה שיצרה רווח של כ-40 ס"מ בינו לבין הקיר. לרווח הזה הוא קרא "הכלוב".
היו לו אינספור שיטות חינוך. לא זכור לי שיעור אחד שלו שבו לא נענש לפחות ילד אחד. הוא היה מעמיד אותך עם הפנים אל הקיר במשך שעות ומי שנענש חויב בדרך כלל להמשיך לעמוד גם בהפסקות. הידיים היו חייבות להיות למעלה ולפעמים להחזיק ספר באוויר. אסור היה בשום פנים ואופן להישען או להניח רגל על הקיר. מי שלא עמד בכללים – חטף. הורדת יד, מכות על היד. הרמת רגל, מכות על הרגל. הידיים והרגליים היו רועדות ממאמץ.
היו לו גם עונשי כתיבה. זה התחיל לרוב בכתיבת משפט 100-200 פעם, ואת זה היינו עושים בחדר האוכל, בזמן השיעורים וגם בהפסקות, כדי שכל הילדים יוכלו לראות את הנענשים. שם היינו פוגשים מדי פעם את המנהל החינוכי, הרב ווייסנבך, והוא היה מוסיף את המנה שלו לעונש - לרוב הצלפה עם החגורה והשפלות עליי, על משפחתי, ועל אחיי הגדולים שלמדו שם לפני.
כשהיינו מגישים את העונש לרב, לא היה לזה הרבה סיכוי. אם הכתב לא היה מספיק יפה, אם נמצאה שגיאה או שהשורות לא היו מסודרות, העונש היה מוכפל. אם כתיבת 200 פעם לקחה לנו חצי שעה, היינו מקבלים 45 דקות לכתיבת 400 פעם. לפעמים העונש היה מגיע לאלפי פעמים ואז היינו צריכים להקדיש לזה מחברת מיוחדת, לסדר שורות עם סרגל ולכתוב הכל בסדר מופתי. זה לקח ימים שלמים. את המחברות המלאות עם העונשים הוא היה קורע וזורק לפח.
אני לא זוכר אף פעם שעמדתי במשימה עם הדיסלקציה שלי, והייתי משלם על זה, לרוב בכליאה בכלוב או בהכפלת העונש ובסדרת מכות. אסור היה לדמעות ליפול על הדף. זה היה פוסל אותו.
לרב זילבר הייתה משנה סדורה למכות. הילד היה צריך לבוא אליו, לפשוט יד לפנים ולא לזוז בזמן שהוא היה מכה עליה במקל או בסרגל. היינו מוכרחים להיות חזקים, כי מי שהבריח את היד קיבל שוב. הוא גם אהב לשחק ב"מי יותר זריז": הרב היה מרים את היד לתת סטירה, וכשהילד היה מגן אינסטינקטיבית על הפנים, היד השנייה הייתה מרביצה עם המקל על הירך. הידיים יורדות להגן על הירך, והיד הראשונה נותנת סטירה לפנים.
אני הייתי שם ידיים על הפנים, לא משנה מה הגיע. זה היה משגע אותו שלא שיחקתי איתו את המשחק. הייתי נלחם עם עצמי לא להישבר, ממלמל בתוך הראש: "שמואל, אסור לך לבכות. תהיה חזק. אל תיתן להם לנצח אותך. לא לבכות לא לבכות לא לבכות". ההצלחה הייתה חלקית. פעמים רבות הוא הצליח לשבור אותי.
היו עונשים שנמשכו זמן רב, לפעמים שיעור שלם. הוא היה מעמיד אותנו לידו, ממשיך ללמד ומחטיף לקרבן התורן שלו. לפעמים הוא משך באוזן ואסור היה להתכופף. הילד היה חייב להתנגד ולהצליח להישאר עומד ישר. לפעמים זה היה רק לסובב את האוזן או את הלחי, ולפעמים הוא היה מחזיק לנו את היד כשהיא חצי קפוצה לאגרוף ולוחץ בכוח את המפרק העליון של האצבעות אל המפרק התחתון. כאבי תופת.
היו פעמים שהוא העמיד אותנו לידו עם הפנים לכיתה כשהירך לצד היד שלו, ונתן אגרופים לירך או הצלפות עם הלייסט או הסרגל. לפעמים הוא היה מאבד את העשתונות ואז לא היו חוקים. הכל היה כשר. סטירות מימין, משמאל, גב יד, רגל, בטן, פרצוף. מה שהגיע הגיע.
באחד הימים הוא איחר. מרוב התלהבות, הילדים התחילו לשיר "אחת שתיים שלוש ארבע, הרֶבֶּה זילבר לא בא". ואז הוא פתח את הדלת.
הכיתה השתתקה. הוא הורה לנו להצמיד את השולחנות לקירות והעמיד את כולנו במרכז הכיתה המפונה כשכל ילד מושיט יד קדימה. הרב הרים את המקל, שר "אחת" והכה ביד המושטת. "שתיים", עוד מכה. "שלוש", עוד אחת. רק אחרי המילה האחרונה, "בא", הוא עבר לתלמיד הבא בתור. מי שבכה קיבל סיבוב שני. בסופו של דבר נשברו כולם, אם מהמכות ואם למראה ההתעללות בחברים שלהם. כולם קיבלו סיבוב נוסף חוץ ממני. אני החזקתי מעמד.
כשהשולחנות הוחזרו והתלמידים התיישבו לשיעור, הוא העמיד אותי בכלוב. עד סוף השיעור הרקיד אותי עם מכות על הרגליים.
הדברים שבגללם קיבלנו מכות בכיתה ג': איחורים. לילדים שבתחתית הסולם לא עזר גם פתק מההורים, ולפעמים זה היה מלווה בלגלוג על כתב היד של ההורים, בעיקר אם היו בו שגיאות כתיב. מי שדיבר, מי שחלם, מי שהציץ מהחלון, מי שסובב ראש לאחור או סתם מי שהיה קרוב מספיק לרבה בשביל לחטוף, חטף. פעמים רבות לא היה צריך לעשות כלום. מספיק שלא באת לו טוב, וחטפת.
גם בכיתה ד' היו קצת מכות, אבל יחסית לשנה עם זילבר היה בסדר, ובכיתה ה' כבר היו בקרים ממש נעימים ורגועים. המחנך היה אפילו מפנק אותנו: הוא היה מושיב לידו את החלשים כדי לעזור להם ללמוד, עם חיבה יתרה. היה מסדר להם את החולצה במכנסיים ממושכות, שוב ושוב. במכנסיים שלו היה חור מקדימה והוא היה דוחף לשם את העט ומגרד. פעם הוא נתן לי להריח את העט ושאל אותי מה אני חושב. בתוך כל הטירוף, אלו היו שעות של רוגע, נחמה ואפילו תחושות של אהבה. בעיקר בהתחשב בזה שאחר הצהריים חיכה לנו השטן בכבודו ובעצמו. הרב זלמן פרסלר.
הוא היה בן מאומץ של אחד מגדולי הדור, רב חדש בלי סיפורים מפחידים משנים קודמות. היו לו פאות מסולסלות וזקן מדובלל וביום הראשון הוא הגיע לכיתה עם תיק ג'יימס בונד, הניח אותו על השולחן, פתח אותו בעדינות והוציא שעון יד ומקל עגול עטוף ביסודיות באיזולירבנד לבן. "זה מקל הקסמים", הוא הכריז והסביר: "הוא מסדר הכל".
אם הייתה תחרות סדיזם בין הרב פרסלר, הרב זילבר והמנהל השמן, פרסלר היה זוכה. אצלו הכל היה מחושב והגיע עם הסברים. את החלשים ובעלי המעמד החברתי הנמוך הוא הושיב מקדימה בכיתה. הידיים שלו שימשו לצביטות, משיכות אוזניים ושפשוף של התנוך או הלחי עד שהעור היה משנה צבעים, אבל מקל הקסמים היה החביב עליו ביותר. הוא היה נותן מכות על כף היד, או שהיה דורש להצמיד את האצבעות כמו שמסמנים "רגע" ומכה על הציפורניים. זה כואב רק מלהיזכר בזה.
לפעמים היינו צריכים להניח את הידיים על השולחן בזרועות פשוטות, בלי לקפוץ את האצבעות ובלי לקפל ידיים, והוא היה מכה עם המקל על האצבעות. לפעמים הוא היה מכה על הזרוע והכאב בעצמות נשאר שבועות. יום אחד לא קיבלנו הפסקה ובמשך יותר משעתיים הוא העמיד את אחד הילדים לידו וסובב לו את הלחי. סובב וסובב עד שבסוף השיעור הלחי הפכה כחולה והעור התקלף.
היה לו כובע מוזר. יום אחד, בהפסקה, חבשתי אותו לרגע ולמזלי הרע הוא נכנס לכיתה. הוא קצת איבד את זה והרביץ לי עם המקל על הראש. במבט לאחור נראה לי שעברתי זעזוע מוח. הלכתי מסוחרר כל היום.
באחד השיעורים ליקקתי את השפתיים.
"למה אתה מוציא לי לשון?".
"הרב, לא הוצאתי לשון, השפתיים היו יבשות".
"אתה שקרן, בוא לפה מיד".
"אבל הרב, באמת השפתיים שלי יבשות. תראה, יש לי גם פצע".
"פרידמן השקרן, תגיע לפה מיד". הוא לא חיכה שאבוא. הוא הגיע, תפס אותי בשפה וגרר אותי לשולחן שלו. אבל אני הייתי נחוש. במוד של גיבור, לוחם צדק ואמת.
"תביא את היד, מגיע לך שבע מכות".
הוא הכה ואני הייתי גיבור.
"למה עשית לי פרצוף?".
"אני לא".
"פרידמן השקרן".
עוד שבע ליד השנייה.
"למה עשית לי פרצוף?".
"סליחה, הרב, רציתי לצחוק עליך".
"אתם רואים, עוד פרידמן שקרן. על הפרצוף מגיע לך שבע ועל השקר עוד שבע, סך הכל 14".
הוא שוב הכה ואני נשארתי שקרן וגיבור.
"אני רואה שזה לא מחנך אותך, אז נאזן את היד השנייה בעוד 14".
לא בכיתי, אבל הידיים היו בין אדום לכחול ולא הייתי מסוגל לסגור אותן. כשנגמר השיעור הלכתי להתלונן אצל המנהל הרזה, אייזנברג, עם כמה חברים שבאו איתי כגיבוי. דפקנו בדלת בפחד, כי אסור היה להפריע לו. כשהוא פתח הראיתי לו את הידיים ואמרתי לו שהרב פרסלר הרביץ לי סתם. "עד החתונה זה יעבור", הוא אמר וסגר את הדלת.
בסוף היום ליוו אותי חברים הביתה כדי שיאמינו לי ולא אחטוף בבית סיבוב נוסף. לפעמים הצלחתי להסתיר את המכות, אבל היו פעמים שזו הייתה משימה לא פשוטה. כל דבר שהיה חשוף לעין הצריך טיפול. לפעמים גירדתי את היד על קיר שפריץ וזה היה מקבל צורה של שפשוף, ויכולתי לספר שנפלתי. לרוב אהבתי ללכת עם חולצות ארוכות. למזלי, במשפחה עם 11 אחים ועוד כל מיני מאומצים שהסתובבו אצלנו, לא היה זמן לדאוג לכל אחד, כך שאת רוב המכות פשוט לא ראו.
בשנה שאחרי, כשכבר לא למדתי אצל הרב פרסלר, הוא קרע לילד אחד את הלשון. לא הייתי שם, אבל זה מה שהחברים סיפרו: הוא הידק נייר במהדק, פתח את הסיכה וביקש מהילד להוציא לשון. הוא קיפל את הנייר, תפס את הלשון עם הסיכה הפתוחה ומשך את הנייר והלשון של הילד נקרעה. הילד נשלח לבית החולים, תפרו אותו והיה חולה זמן רב. רק אז פיטרו אותו, אבל הבעיה פשוט נשלחה למקום אחר. הוא עבר לעיר אחרת ושם הוא מרביץ ומלמד עד היום.
בכיתה ז' היו הכאפות של הרב טייטלבוים. הוא היה איש כבד מאוד ששתה בזמן השיעורים מרק עוף בכוס בירה גדולה. היה קל להתחמק ממנו, אבל כאפה שלו הייתה כמו נבוט. אתה חוטף ונופל במקום. לא היה לו הרבה כוח להרביץ, אז הוא היה נעזר במנהל. הכיתה שלו הייתה סמוכה לחדר של המנהל השמן ווייסנבך, והוא היה מוציא אותנו למסדרון בשאגות שהגיעו לווייסנבך, שמצדו לא היה חוסך מעצמו את ההזדמנות לצאת ולהרביץ.
הייתה פעם שטייטלבוים נתן לאחד הילדים בעיטה שהעיפה אותו חצי מסדרון, וכשוויינסבך הגיע לכתה להרביץ, טייטלבוים חסם את הדלת שלא יהיה אפשר לברוח מהחגורה.
ככה העברנו את הימים עד סוף כיתה ז'. סטירות, בעיטות, צביטות, אגרופים וכל רב עם המקל, הסרגל והשיטות המיוחדות שלו. בכיתה ח' קיבלנו את הרב שטיינגרט, שהיום מנהל סמינר לבנות. לא זכורה לי אפילו פעם אחת שהוא הרים יד, אבל הוא היה רוצח אותנו במילים ובהשפלות. כשמישהו לא היה בסדר, הוא היה משאיר אותו בפינה בהפסקה ופותח את הדלת כדי שכל התלמידים מהכיתות הנמוכות יראו אותו עומד.
פעם אחת הוא עבר איתי בין כל הכיתות וסיפר לתלמידים סיפור שמוסר ההשכל שלו היה שאני טמא, "מזרוחניק", שם גנאי לחובשי הכיפות הסרוגות שמשולים לנזם זהב באף חזיר (הציונות היא החזיר, נזם הזהב הוא התורה). כל זה בגלל שאבי למד בבית כנסת ששייך להם. פעם אחרת הוא לקח אותי לשיעור של כיתה א', העמיד אותי בפינה והסביר כמה שאני דפוק וכמה שהמשפחה שלי דפוקה.
הצלקות שנשארו לי מהרב שטיינגרט טבועות עמוק יותר מכל המכות שחטפתי. המכות עוברות עם הזמן, אבל ההשפלה חקוקה בי עד היום.
את מחול השדים הזה ניהלו שלושה: הטיפש, השמן והרזה. כך כיניתי אותם לעצמי. המנהל הטיפש היה נחמד, כמעט ולא הרביץ, ולא אזכיר אותו כאן יותר. המנהל הרזה, הרב אייזנברג, מרצה ידוע בתחומי חינוך ואמונה וכיום מנהל בית ספר לבנות. כשהוא היה מתעצבן, העיניים שלו היו מרצדות בחוריהן. הוא היה עושה לנו מבחנים בעל פה מדי פעם, ואלו היו הפעמים הבודדות שהייתי מצליח, כי קשיי הכתיבה שלי לא הפריעו. אבל הייתי נחות, כך שכמעט אף פעם לא נשאלתי שאלות.
הסטירות של אייזנברג היו משהו מיוחד. אחרי שהרב זלמן פרסלר פוטר בגלל הסיפור עם הלשון, אחד התלמידים החשובים התחיל לגמגם ואבא שלו בא לחיידר לשאול שאלות. אני סיפרתי לו קצת על מעללי פרסלר ואייזנברג הגיע באמצע. זה היה סוף ההפסקה וכל השיעור פחדתי שהוא יגיע, אבל הוא לא בא. הצלצול הגואל הגיע, יצאנו להפסקה ואז הוא עלה במדרגות בטירוף. עבר בין כל הילדים שיצאו מהכיתות, תפס אותי ונתן לי את הסטירות הכי חזקות שקיבלתי בחיים. בסטירה הראשונה הרגשתי שהראש זז מהמקום. המשקפיים עפו ופצעו אותי ליד העין, יש לי צלקת עד היום. לא היה זמן להרים ידיים, והיד השנייה הטיסה את הגולגולת לצד השני. חטפתי מטר של סטירות כשמסביבי עשרות ילדים מסתכלים. הפרצוף שרף, והאמת שהוא שורף עד הרגע.
והיה את השמן, הרב ווייסנבך. הוא מת, אך זיכרונו אינו ברוך. גוץ אדם שלא הצליח להחזיק את המכנסיים, ובכל זאת החגורה הייתה רוב הזמן אצלו ביד. הוא היה המנהל הראשי, המחנך, זה שנתן את הטון בחיידר והיה המודל לחיקוי.
אחד העונשים הרגילים היה לצאת לעמוד במסדרון. זה היה פרס, כי היה אפשר לדבר עם חברים או סתם לזמזם. אבל אם השמן היה מגיע, זה שינה הכל. לפעמים הוא היה דופק את הראש או את האף בקיר. לפעמים הוא רק נתן סטירה. היו מקרים שהוא ביקש להצמיד את הלחי לקיר, נתן לי סטירה והסביר לי כמה הוא חסכוני מלגעת בי, בפרידמן, כי הקיר נתן את הסטירה השנייה במקומו.
אם הוא היה תופס אותנו יושבים בזמן העונש, אז החגורה הייתה מצטרפת. היא הפליקה על ימין ועל שמאל בלי לחשוב לאן היא הולכת, תמיד מלווה בצעקות ובהשפלות. נתקלת בו בזמן משחק, חטפת. שלחו אותך לחדר המנהל, חטפת. אני לא יודע מתי הוא נח.
במסיבת חנוכה בכיתה ח' הצטופפו כל ילדי החיידר בחדר האוכל. אחי הצעיר היה בכיתה ג'. הוא היה שובב וחצוף, אבל הייתה לו טקטיקה שעבדה: עוד לפני שהוא חטף מכה הוא היה צורח כאילו שוחטים אותו, וזה חסך לו הרבה מכות. הוא היה יושב שבועות שלמים מחוץ לכיתה ואפילו ווייסנבך לא התעסק איתו יותר מדי. בזמן המסיבה הוא טיפס על השולחן כדי לראות את ההגרלה, וכשהשמן קלט אותו, הוא הפיל אותו משם בצעקות ש"שולחן זה מזבח", ביטוי תלמודי שמחייב לנהוג כבוד בשולחן. אחי צרח מול כל החיידר, אז השמן לא העז להרביץ לו. הוא זרק אותו מחדר האוכל וצווח עליי שאלך להרגיע אותו. יצאתי והוא אחריי, מרביץ לי עם החגורה בצד של האבזם. בשלב מסוים הפין של האבזם קרע לי את חולצת השבת שלבשתי לכבוד המסיבה ופצע אותי. הוא קלט את זה, תפס אותי בראש וגרר אותי לאורך כל המסדרון עד לחדר המורים. בדרך אמרתי לאחי "תהיה חזק".
בחדר המורים הוא הרביץ לי עם כבל של קומקום חשמלי. לא ידעתי שאפשר לצרוח ככה. נראה לי שהגרון כאב לי יותר מהגב, אבל אף אחד לא שמע. כולם חגגו. אני לא יודע אך הצלחתי להסתיר את זה, כי החולצה הייתה קרועה, אבל לא זכור לי עונש מהבית.
אני בוכה כרגע. לא מספיק, אבל גם זה משהו. זו הייתה ילדותי.
איפה היו ההורים בתוך כל הסיפור? באופן אישי למדתי גם בבית את טעם השוט, כך שלספר להורים גרר סיבוב נוסף. הדרך הטובה ביותר הייתה להסתיר עד כמה שאפשר.
צריך להבין שבחברה החרדית, הרב עומד מעל הכל. הרב הוא האמת, הילד הוא השקרן. לא סתם נכתב "פרא אדם נולד". ההלכה מצדדת ברבנים, החל בפסוק הידוע "חוסך שבטו שונא בנו" וכלה בגמרא שקובעת "רב המכה את תלמידו ומת, הרב פטור". הורים שהאמינו לילד והעבירו אותו לחינוך העצמאי היו צריכים לשאת בהשלכות החברתיות הקשות של זה.
היום אני יודע שיש הורים שמשלמים שוחד לרבנים כדי שהילדים שלהם לא יקבלו מכות. מטורף, אבל בחברה החרדית זה יותר מעשי מלהתלונן או מלגשת למשטרה. הרי לאדם חרדי אסור ללכת למשטרה של הציונים: מי שהולך נשרף מבחינה חברתית עד לרמה של נידוי וזריקת הילדים ממוסדות הלימוד.
כשהייתי חייל שמעתי על ילד שהרב בחיידר גזר לו במספריים את הזרוע, והוא נמצא בחדר המיון לתפרים. אחי צלצל למשטרה, אבל רב אחד מגדולי הדור הפעיל לחץ אדיר על ההורים למשוך את התלונה. הם עשו כדבריו, התיק נסגר, והילד קיבל רכבת חשמלית כפיצוי.
לילד חרדי שלומד במקומות האלו אין לאן לפנות. האנשים שאמורים להגן עליו הם אלה שמתעללים בו, ההורים חסרי אונים, או במקרים מסוימים שותפים. והחברה החילונית והדתית לא יודעת, או לא ממש רוצה לדעת.
אולי אתם שואלים למה נזכרתי בזה פתאום אחרי יותר מ-20 שנה. אכן עבר המון זמן: הספקתי לעזוב את הבית, לשרת כלוחם ומפקד בנח"ל החרדי, לצאת בשאלה, לעבור נידוי מוחלט מהמשפחה שלי, לעשות בגרויות, להשלים תואר ראשון בחינוך ואמנות, להיות שנה בהודו ולעבור תשע שנות טיפול אצל פסיכולוגית שהתאפשר באמצעות סבסוד של "הלל", האגודה ליוצאים בשאלה.
רק בגיל 26 הבנתי שעברתי בילדותי אלימות קשה. כשסיפרתי לפסיכולוגית באחת הפגישות קצת על המכות, זה היה כבדרך אגב. היא הזדעזעה ולא ממש הבנתי למה. היא הסבירה לי שעברתי התעללות ולא הבנתי מה היא רוצה.
אחרי המפגש הזה שאלתי חברים חילונים מה היה אצלם. מישהי סיפרה שהיא קיבלה סטירה מאבא שלה והיא לא שוכחת לו את זה כל החיים, ואני לא הבנתי מה הביג דיל. למה לא הבנתי את זה - בגלל שכולם חטפו? כי היו ילדים שחטפו הרבה יותר ממני ?כי הדחקתי את זה? אין לי באמת תשובות, אבל אני מכריח את עצמי להיות מודע. כן, חוויתי אלימות קשה.
לפני כחודשיים הקמנו אחי ואני קבוצת פייסבוק סגורה ליוצאים בשאלה. באחד הפוסטים שעלו בה, חבר ביקש שיגידו לו שזה בסדר לבכות. זה החזיר אותי לילדות ולרב של כיתה א' שהרים אותי מהאוזן באוויר. נזכרתי בילדון בן ה-6 שנשך את השפתיים כדי לא לבכות ובילד בכיתה ג' שהרב הרקיד אותו במכות על הרגליים. כתבתי תגובה, סיפרתי שכילד נלחמתי לא לבכות עד כדי כך שעד היום אני לא ממש יודע איך בוכים וזה לרוב נעצר בעפעפיים. כתבתי שבעיניי לא לבכות זו חולשה. שבעיניי, לבכות זה אומץ.
אחר כך התיישבתי וכתבתי פוסט על האלימות שעברתי, כמו רשימת מכולת עם קצת סיפורים קצרים. משהו בקבוצה התפרץ בשלב הזה ומהר מאוד הבנתי שהחיידר שלי ממש לא היה חריג, שהאלימות הייתה נפוצה מאוד, גם אצל בנות. התגובות נעו בין "מה שאתה מספר זה גן ילדים בהשוואה למה שעברנו" ל"גם אצלי זה היה ככה". תוארה שם אלימות מסמרת שיער שרק השטן יכול להמציא.
הסיפורים שעלו בקבוצה היו כל כך קשים שלפעמים באמת חשבתי שאני לעומתם חייתי בגן ילדים. אני לא יכול לספר דבר ממה שעלה שם, אלו עדויות שנכתבו בין חברים ואינן מיועדות לפרסום ציבורי, אבל אני כן יכול לספר דבר עצוב מאוד שהתחוור לי: זה קורה גם היום. קיבלתי עדויות על חיידרים שעדיין מכים בהם תלמידים ועל הורים שפוחדים להתלונן כי החברה תפגע בהם.
אחרי התגובות בקבוצה קיבלתי אומץ ופרסמתי את הפוסט שלי גם בפרופיל הפרטי. הפוסט שותף פעמים רבות וסיפורים נוספים עלו בתגובות. לאחר מכן הוא שותף גם בקבוצות של חרדים, ואני חייב לציין שהופתעתי מאוד לטובה: הם תמכו, הוסיפו עדויות מעצמם ואף הביעו רצון לייצר שינוי.
לפוסט שלי הוספתי את ההאשטג #זו_ילדותי. זה פתח גל נוסף של סיפורים שעכשיו כבר מכונה "קמפיין MeToo של החרדים". את הכתבה הזאת אני מפרסם בשביל לתת כוח לעוד אנשים לספר את סיפורם, להאמין להם ולחזק אותם. אני מקווה שככל שעוד ועוד עדויות ייצאו, המודעות תגדל ואולי יהיו ילדים שיזכו בילדות שלהם. לגבי הרצון שהסדיסטים ישלמו את המחיר על מעשיהם - בשביל זה יש את רשויות החוק, אבל זה לא יקרה בלעדיכם.
אני מזמין אתכם להצטרף לדף הפייסבוק "זו ילדותי", שנפתח במיוחד כדי לתמוך במספרים. אם עברתם דברים כאלה, אנא שתפו בדף. אם קשה לכם לכתוב בשמכם, אפשר לשלוח שם הודעה ומנהלי הדף יפרסמו את סיפורכם באופן אנונימי. בדיוק כמו הכתבה הזאת, שלא נחשפים בה שמות מתוך תקווה שהטיפול במתעללים ייעשה לבסוף מכוח החוק ולא מכוח התקשורת.
מי שרוצה לסייע, לתרום מזמנו, להתנדב, לעזור - פסיכולוגים שמוכנים לטפל בנפגעים במחיר מוזל, עורכי דין, פוליטיקאים או כל אדם שרוצה ויכול לדבר או לסייע - אנא שלחו אימייל לכתובת zuyalduti@gmail.com. הפושעים פורחים בחסות השתיקה. בואו לא ניתן להם את זה יותר. הגיע הזמן לעשות.