אוטוטו יחגוג סר רונולף פיינס, בריטי רזה עם פנים מרשימות, את יום הולדתו ה-70. חלקכם בוודאי חושבים שזה בדיוק הגיל הקלאסי לטורנירים של ברידג', טבילת עוגיות בתה והתכרבלות בשמיכת משבצות מול אופרת הסבון היומית בטלוויזיה. אלא שפיינס, אשר כונה "ההרפקתן הגדול ביותר שחי כיום" על ידי ספר השיאים של גינס, הוא מסוג הטיפוסים שמרגישים הרבה יותר בנוח על קצה צוק בקוטב הצפוני, במינוס שבעים מעלות ועם דוב עצבני שאורב לו מחוץ לאוהל – מאשר בתוך סלון ביתי מחומם ומפנק. גם בגילו המתקדם, כבש פיינס שיאים פיזיים וגיאוגרפיים שצעירים רבים לפניו לא זכו להגיעו אליהם, תוך שהוא מפגין יכולות גופניות מטורפות ושורד בתנאים קיצוניים. בקיצור, מומלץ שתחפשו קשיש אחר לשחק איתו ברידג'.
פיינס אוהב להקפיץ את סף האדרנלין שלו הכי גבוה שאפשר, וכדי להגיע לשם - הוא חי על הקצה, בכל מובן אפשרי. רשימת ההישגים שלו תגרום לכם התקף חרדה, רק מעצם המחשבה על הכוחות הפיזיים שנדרשו כדי להגיע אליהם. כך, בין השאר, פיינס הוא האדם הראשון בהיסטוריה שערך מסע רציף מהקוטב הדרומי לצפוני; הראשון שחצה את יבשת אנטרקטיקה ברגל וגם הבריטי הכי זקן שטיפס אי פעם על האוורסט. לא פלא שהספר שלו, המסכם את כל מסעותיו, זכתה לכותרת הממצה "קור".
פיינס החל להתאמן למסעות שלו בנורבגיה בקור של מינוס 18 מעלות, אבל מאז ועד היום צעד בטמפרטורות מחממות לב שהגיעו למינוס 40 ומינוס 50 מעלות. במסע שלו בקוטב עומס הקור הרגיש כמו 122 (!) מעלות: "הקור מרגיש שונה כשהטמפרטורה כל כך נמוכה", סיפר בשבוע שעבר בהרצאה שהעניק ב"פסטיבל המילים" של קיימברידג' בבריטניה, "ברור שאני לובש בגדים מבודדים, אבל זה כלום בטמפרטורות האלו, זה מרגיש כאילו אתה עירום. המבודד הכי טוב של הגוף הוא שומן הגוף ואני מגיע לטמפרטורות הללו אחרי מאמץ פיזי שבמסגרתו הגוף שלי שורף את כל השומן שלו ומתחיל בעצם בתהליך קניבלי, שהשריר אוכל את עצמו, אז אתה מרגיש את הקור בצורה אחרת. למעשה, צריכה להיות מילה מיוחדת במילון לקור כזה".
המסעות של פיינס מלאים ברגעים מחרידים ועוצרי נשימה, כאלה שבמהלכם הוא יכול היה למות בייסורים יותר מפעם אחת. רגע אופייני כזה התרחש במהלך מסע שערך לבדו בשנת 2000 אל הקוטב הצפוני. "עד אז יצאו למסע כזה עם זריחת השמש, כשיש אור והטמפרטורות חמות יותר, ומגיעות רק למינוס 40 מעלות, אבל אני החלטתי לצאת שלושה שבועות קודם ולהסתמך על אור הירח", הוא מסביר, "לצערי, היה מעונן וחשוך, ובאיזשהו שלב הגיע שיא של גאות – אז הקרח התחיל להתבקע. הבנתי מאוחר מדי שהכל נשבר סביבי. ניסיתי להגיע לקרח שנראה לי ישן ויציב, אבל המגלשת שלי נפלה למים הקפואים וגם הרגל שלי החליקה. ידעתי שאם אני לא נכנס לאוהל שלי ומדליק את הגזייה תוך 15 דקות אני מת, אז הוצאתי את המגלשה מהמים באמצעות היד שלי. זה היה טיפשי, אבל זה מה שעשיתי. הבעיה היא שאחרי שהיד שלך נכנסת למים בטמפרטורה כזו, היא פשוט חסרת תועלת, כמו גוש בשר, אבל לפחות הצלחתי להכניס את אחד העמודים של האוהל בשרוול ולהיכנס פנימה, כדי להתגונן מהרוח".
בעקבות המקרה הזה פיינס נאלץ לחזור הביתה. הרופא שלו הבהיר לו שיצטרך להיפרד מכמה קצוות אצבעות, אך ביקש לחכות כמה חודשים לפני הכריתה, בכדי לעודד צמיחה של רקמה בשר בריאה. פיינס לא עמד בכאבים ובאחד הימים, לקח מסורית והסיר אותן בעצמו, בבית.
הקרב המר עם הנורווגים
לקורא הישראלי פיינס עלול להצטייר כרודף ריגושים הזוי, אך באנגליה הוא דמות נערצת וב-1993 אף זכה בתואר אבירות מהמלכה. הייתם מצפים שהמסעות הללו ירפדו את חשבון הבנק שלו במיליונים, אך למרות התואר והתהילה הארצית שהוא זוכה לה, פיינס לא מקבל כל תשלום על מסעותיו. כל סכום המשולם לו עבורם נתרם על ידו לצדקה, כך שעד היום הוא תרם 16 מיליון פאונד לקרנות צדקה שונות – ביניהן לחקר הסרטן, חקר הלב וטיפול בעיוורון.
הוא מתפרנס בעיקר מהרצאות ומספרים. עד לא מזמן התגורר בבית ענק באקסמור, אך לפני שלוש שנים מכר אותו בכדי לממן את אחד ממסעותיו לאנטרקטיקה, ורכש במקומו בשרופשייר שבמערב-מרכז אנגליה. אגב, אם חשבתם שבין הרצאה להרצאה הוא מסתובב בבתי מלון מפנקים – הנה עוד טעות: "אין לי בית בלונדון, אז אם התגמול עבור ההרצאה נדיב - אני מזמין לעצמי מלון. אבל אם לא, אני מחנה את הפורד מונדאו שלי בחניית התושבים אחרי עשר בלילה, מוציא שק שינה ומוודא שאני יוצא לפני 8:30 בבוקר, כדי שלא אקבל דו"ח", הוא אמר בנונשלנטיות לכתבת ה"דיילי מייל", "זה מאוד נוח, למעשה".
אז מה גורם לאדם לא צעיר לצאת למסעות כל כך קיצוניים, בתנאים פיזיים כל כך קשים שמסתיימים לא פעם בפגיעות בלתי הפיכות – ועוד בחינם? האם זה בגלל רצונו להיכתב בין דפי ההיסטוריה או שזו פשוט הפרעה נפשית שמחפשת מימון? פשפוש קצר בהיסטוריה הלאומית והאישית של פיינס שופך מעט אור על המניעים שלו. פיינס הוא דודנם מדרגה שלישית של השחקנים רייף וג'וזף פיינס, וקרוב משפחה רחוק של משפחת המלוכה. הוא ברון מלידה – אבא שלו, סגן אלוף בצבא הבריטי, שמת חודשים ספורים לאחר לידת בנו, היה ברון והתואר עבר אליו בירושה. אמו של פיינס עזבה את בריטניה וגידלה אותו בדרום אפריקה, עד שבגיל 11 חזר לממלכה, כתלמיד בפנימיית איטון היוקרתית (בה למדו ראשי ממשלות בריטים וגם בני המלוכה, כולל הנסיכים וויליאם והארי). למרות הייחוס ובית הספר היקר – פיינס נכשל בבגרויות והכשלון הזה שינה את חייו: "כנראה שלא הייתי עושה את כל זה אם הייתי עובר את הבגרויות שלי", התוודה בראיון ל"גרדיאן" הבריטי, "הייתי חוגג עד גיל 24 ואז מפתח קריירה צבאית כמו אבא שלי".
ואכן, אחרי סיום לימודיו התגייס פיינס לשירות צבאי למשך 8 שנים, עד שהחליט לפרוש מהצבא ולהקדיש את חייו לגילויים ולשבירת שיאים. "ב-38 השנים האחרונות אני חלק מקבוצה של 52 אנשים מ-9 מדינות שונות שעוסקים בשבירת שיאי עולם קוטביים", הוא אומר, "ומה שמשותף לכולם הוא שאף אחד מאיתנו לא מקבל תשלום אף פעם, אין פה אינטרסים כלכליים".
אז למה זה קורה ולמה דווקא בקוטב, אתם שואלים? ובכן, פה נכנסת לסיפור ההיסטוריה הבריטית, שמעודדת את פיינס להחזיר קצת מהכבוד האבוד של הממלכה בתחום שיאי הסיבולת. "הממשלות שלנו שלחו לאורך ההיסטוריה מאות שליחים לצפון, כדי לחקור את חבלי הארץ צפונית לסקוטלנד ולאיסלנד", הוא מסביר, "אבל הם נשלחו עם ספינות לא מתאימות ובמסלול מסוכן מאוד. הקיץ בקוטב קצר ואז מגיעה גאות. במהלך הגאות בקוטב, 300 מיליון טון של קרחונים צפים לעברך במהירות של 4 מייל לשעה. הקרחונים חסמו לספינות את הדרך, והצוות - שהיה מביא עמו אוכל לתקופה של שנתיים - נתקע באיזור למשך שנים ארוכות ולבסוף גווע ברעב. בכל קיץ הם קיוו שאחד הקרחונים יזוז או יימס, והם יוכלו לחזור הביתה. אבל השנה השניה והשלישית עברה וזה לא קרה, אז הרבה פעמים הם התחילו לאכול אחד את השני. ולמרות כל הזוועה הזו, הממשלות הבריטיות המשיכו לשלוח צוותי חיפוש אחר משלחות שאבדו, גם 15 שנים אחרי שיצאו, וגם צוותי החיפוש האלו לא שבו. כך קרה שיותר מ-46 ספינות בריטיות נשלחו למשימה הקשה הזו. אני חושב שבסוף כל הזוועות והסבל, זו בושה שמי שהגיע בסוף ראשון לקוטב הצפוני ב-1910 היה אמריקני ומי שהגיע לקוטב הדרומי ב-1911 היה אפילו גרוע יותר – נורווגי!",
העובדה שהמשלחת הנורווגית הקדימה את הבריטית בהגעה אל הקוטב הדרומי ב-35 ימים בלבד בשנת 1911 היא כשלון חריף, שצרוב בראש הבריטי של פיינס. המשלחת הבריטית גם מצאה את מותה בדרך חזרה הביתה, ברעב ובקור. מהנקודה הזו ואילך החלו הבריטים והנורווגים לתחזק יריבות גדולה בכל הנוגע לשיאי סיבולת ולחקר ארצות, ופיינס רואה עצמו כחייל בריטי נאמן. "חשבתי שאנחנו חייבים לעשות משהו עם המצב הזה בו לבריטים אין שום שיא", הוא מספר "כבר הגיעו לקוטב הצפוני, הגיעו לקוטב הדרומי – אבל אף אחד לא הגיע לשניהם!". כך קרם לו עור וגידים הרעיון למסע מסביב לעולם, על קו המשווה האנכי שלו, שמכיל את שני הקטבים כמובן – אשר הפך בהמשך לשיא הראשון שלו.
רוב בני האדם היו נחרדים לשמוע שבן זוגם מתכנן מסע התאבדותי כזה, אבל פיינס מספר שאשתו דאז, ג'ייני, הייתה דווקא הכוח המניע במשימה: "היא זו שהעלתה את הרעיון שנצא למסע דרך שני הקטבים", הוא משחזר, "נשלחתי לספריה כדי להביא ספרים שיעזרו לנו לתכנן את המסלול הטוב ביותר. מהר מאוד תפס פיינס שלאיש שהיה הכי קרוב להישג הזה לקח לא פחות משנתיים ללכת אל הקוטב הצפוני לבדו – מבלי לכלול במסע את שאר 52,000 המיילים. הוא חזר הביתה ואמר לאשתו ש"זה רעיון מטופש לגמרי", הוא מספר. אבל ג'ייני לא התרשמה מהגישה התבוסתנית של בעלה ושלחה אותו בחזרה לספרייה. במשך שבע שנים תמימות תכננו פיינס ואשתו את המסע, שלצורך מימושו חיברו בין לא פחות מ-19,000 ספונסרים שונים, שסייעו במימונו.
בקתות מנייר, ביצים בשלג
המסע הזה יצא לפועל בסופו של דבר בשנת 1979, כשלפיינס הצטרפו, מלבד אשתו, גם שני שותפים: צ'רלי ברטון ואוליבר שפרד. ספינה בת 42 שנה, שקיבלו מאחד הספונסרים הורידה אותם בצד המערבי של אנטרקטיקה בתקווה לאסוף אותם בצד השני, חודשים מאוחר יותר: "אנטרקטיקה יותר גדולה מסין ומהודו יחדיו, רק שאין שם סופרמרקט באמצע", מסביר פיינס את הקושי שעומד בפני מי שרוצה לעמוד באתגר כזה, "זה גם לא שיכולנו פשוט לרדת מהספינה ולהתחיל ללכת 4,000 ק"מ. לפני כן היינו צריכים לחכות במשך שמונה חודשים של חורף חשוך". במהלך שמונת החודשים האלו התגורר הצוות בתוך בקתות קלות מנייר שעיצבה ג'ייני, אשתו של פיינס, ושהוצנחו אליהם ממסוק. הבקתות נוצרו כך שיעמדו בטמפרטורה של מינוס 30 מעלות וברוח של 40 מייל לשעה, אך בזמן שהצוות בילה באנטרטיקה, הגיעה הטמפרטורה המשוקללת עם הרוח למשהו שהרגיש כמו מינוס 122 מעלות והרוחות עצמן למהירות של 160 מייל לשעה. בכל מצב אחר, המשלחת כולה היתה מתה בקור. אך למרבה המזל, השלג על הבקתות יצר בידוד, ושמר על המשלחת בחיים.
ואיך שומרים על אוכל במהלך החודשים הארוכים הללו? פיינס, אשתו ושלושת חברי המשלחת הנוספים חפרו מנהרות עמוקות, הטמינו בהן 2,000 קופסאות ממוספרות עם מזון, וסימנו את מיקומן בדגלים ממוספרים. "עוברים 8 חודשים ולך תזכור מה חפרת איפה", הוא נזכר, "אם רצית ביצים, הסתכלת בספר וגילית שהן בקופסה 202, והיית צריך ללכת ולחפור אותה החוצה".
כשהחורף סוף סוף נגמר, יצאו פיינס ושותפיו סוף סוף למסע חציית היבשת. הם עשו זאת כשהם לבושים בחמש שכבות של ביגוד תרמי ובמעיל מעור זאב – פריט חובה עבור כל מי שיוצא לקור קיצוני שכזה. לביגוד נוספו גם שלוש שכבות של הגנה לרגליים, כפפות, כובעים, משקפיים ומסכת פנים, ולמרות כל זאת מצהיר פיינס, מצהיר שהקור חדר לעצמותיהם כאילו היו ערומים.
אך הקור היה רק חלק קטן מהקשיים איתם נאלצו להתמודד. שפשפות, למשל, היו עניין שבשגרה, ויותר מכל נאבקה המשלחת עם הניווט בשטח. שנת 79', להזכירכם, היא טרום עידן ה- GPS , והניווט התגלה כמשימה מתעתעת ומסוכנת. "כדי לדעת איפה לעזאזל אתה נמצא ולאן אתה צריך ללכת, אתה חייב למדוד גורמי שמיים", מסביר פיינס, "בקיץ זו השמש, ובלילה זה הירח, אם כי אסור לסמוך עליו כי אז הולכים לאיבוד - ואת זה למדתי על בשרי. בחורף אתה חייב לדעת איזה כוכב אתה מודד. בגלל שיש עננים והרים – חובה להכיר לפחות 64 כוכבים ואת המיקום שלהם".
החישובים המסובכים של המיקום והניווט נעשו מדי ערב, מיד כשהחבורה סיימה לצעוד ולסחוב את הציוד, והקימה אוהל במהירות האפשרית: "כשאתה מפסיק לזוז בטמפרטורה של מינוס 50 מעלות, אתה מסתכן בהיפותרמיה. אז בסוף היום אתה נכנס לאוהל כמה שיותר מהר", מסביר פיינס.
באפריל 1981 סיימה המשלחת את חציית אנטרקטיקה והמשיכה לחציית הקוטב הצפוני על סירה סירה קטנה." לרוע המזל, הספינה שלנו קפאה 4,000 מיילים מהקוטב עצמו והיינו חייבים לגלוש את המרחק הזה", משחזר פיינס, "לא היו לנו מפות טובות של האיזור אז הלכנו לאיבוד, והקרח סביבנו התחיל להישבר. אלה ימים מלחיצים מאוד. אתה ישן באוהל ויודע שהשבירה הבאה יכולה להתרחש מתחת לשק השינה שלך. חייבים לבחור למשימה כזו אנשים שלא סובלים מדמיון מפותח מדי", הוא מגחך. כשלא ישנו על שכבת קרח שבירה, נאלצו להתמודד עם הדובים. הצוות ביצע פיטרול דובים תמידי והצטייד באקדח. "הדובים הם הדבר המפחיד באמת בקוטב", אומר פיינס, "אבל הם תוקפים תמיד את האדם שצועד אחרון בטור אז פשוט דאגתי תמיד להוביל".
פיינס מרבה לשחרר פאנצ'ים ציניים מושחזים, אבל מודה שהמסעות האלו כוללים רגעי משבר נפשיים קשים ביותר, וצריך להיות מוכנים אליהם. "אתה גורר ציוד כבד, סובל משפשפת כואבת, לא מתקלח זמן ארוך, ויודע שיהיו לך בעיות עור", הוא אומר, "אבל אתה יודע גם שאתה שובר שיא. יש קול קטן בתוך הראש שלך שאומר לך לעצור. הוא מגיע ואתה חייב להילחם בו. אנשים עם אמונה דתית מצליחים להילחם בו אבל האמונה הדתית שלי לא חזקה מספיק אז הייתי חייב למצוא משהו אחר שיעבוד. אני פשוט מדמיין את שני האנשים שאני הכי מעריץ בעולם - אבא שלי וסבא שלי, שלא פגשתי מעולם אבל שמעתי עליהם סיפורים. אני מדמיין אותם צופים בי ואני לא רוצה לאכזב אותם ולהיות הראשון להיכנע". פיינס לא נכנע. הוא סיים את המסע הכפול לקוטב הדרומי והצפוני בהצלחה.
"טיפסתי על האוורסט דווקא בגלל שיש לי פחד גבהים"
אבל היו גם כשלונות. מפוארים יותר ופחות. ב-2008, חמש שנים לאחר שחווה התקף לב מאסיבי וניתוח מעקפים ("12 פעמים נתנו ללב שלי שוק חשמלי. מאז אני לא פוחד יותר מהמוות"), החליט פיינס לטפס על האוורסט. "אחרי חודשיים של טיפוס הגעתי למרחק של שש שעות מהפסגה", הוא משחזר, "היה לילה, הייתי תלוי על חבל הטיפוס ופתאום הרגשתי שהחוט שבו תפרו אותי אחרי התקף הלב מאיים להתפקע ולהיקרע. התחלתי לחפש את הכדורים שאשתי הכריחה אותי לקחת איתי. אתה בחושך, קשור לחבל, עם כפפות ומסכה – לוקח זמן למצוא אותם. עד שהצלחתי לאתר את הצנצנת ולפתוח אותה, כבר נכנסתי לפאניקה והעליתי קצף כמו כלב. שפכתי את התכולה של הבקבוק לפה וזה עזר. כשהגעתי לרופא בבסיס למטה הוא היה בשוק: מסתבר שהמקסימום שמותר לקחת הוא שני כדורים ואני לקחתי שמונים".
התקרית הזו כמובן לא הכניעה את פיינס ואחרי שנה הוא חזר על המסע והפך לבריטי הזקן ביותר שהצליח להשלים אותו ולעלות על האוורסט. "כבר ידעתי למה לצפות, אז זה היה קלי-קלות", הוא מבהיר, "הדבר היחיד שהרתיע אותי היתה העובדה שיש לי פחד גבהים. אבל זו הסיבה שהחלטתי לטפס על האוורסט מלכתחילה".
הכישלון האחרון של פיינס טרי וכואב מכולם: במרץ השנה יצא לדרך המסע השאפתני שעמד בראשו, ושזכה לשם "המסע הקר ביותר". מדובר בניסיון לחצות לראשונה את אנטרקטיקה בחורף, בחשיכה ובקור קיצוני. פיינס הוביל משלחת של שישה אנשים, במסגרתה היה אמור להיות האדם היחיד והראשון שיחצה את היבשת בחורף, על מגלשיים. אבל בסוף פברואר, באימון באנטרטיקה, רגע לפני היציאה למשימה, מצא את עצמו שוב בסכנה: "רק נחתנו בקוטב והיה כל כך נחמד”, סיפר בראיון ל”דיילי מייל”, “ואז הקשר במגלשיים שלי התרופף. הורדתי את הכפפות כדי לקשור אותו והיד השמאלית שלי פשוט קפאה. האצבעות שלי הפכו לבנות כמו של פסל שיש. אתה לא מרגיש כאב, היד הופכת להיות כמו בול עץ, היא מתה. זה לקח 15 דקות וידעתי שזה נגמר".
כלי הרכב שליוו את פיינס המתינו כשעתיים וחצי נסיעה ממנו ומכשיר הקשר שלו לא עבד. הוא עלה על המגלשיים כדי לגלוש אליהם, אך אז חטף את אחותה המרושעת של ה"בלאק אאוט" - ה"וייט אאוט": "לאן שאתה לא מסתכל, אתה רואה צמר גפן", הוא מסביר. לבסוף הצליח לנווט אל הרכבים שהמתינו לו, תוך שהוא נעזר בתלוליות שהותירו בשלג צמיגי המכוניות. הוא גלש ביד ימין עם מקל אחד – ותחב את יד שמאל עמוק לתוך מכנסיו, בכדי לחמם אותה.
כשהגיע לבסוף לטיפול רפואי, גילה שמצבו חמור יותר משחשב – פיינס לקה בסכרת סוג 2, מצב בעייתי מאוד בתנאים הללו, והוא נאלץ לעזוב את המשלחת ולחזור הביתה. "אני מאוד מתוסכל אבל אני לא מסוג האנשים שיבכו על חלב שנשפך או על אצבעות שקפאו", אמר בפנים חתומות רגע אחרי שנחת. החדשות הטובות, אם תרצו, הן שגם המשלחת שנשארה בשטח לא הצליחה לחצות את אנטרקטיקה בחורף, כך שפיינס לא פספס שום שבירת שיא.
ומה עם מנוחה או חופשה קצרה? איפה. פיינס, נשוי בשנית ללואיז, בילה גם את ירח הדבש שלו על האוורסט. בהמשך החליט לקחת אותה למסע למקורות הנילוס – נשמע רומנטי, עד שמגלים שלואיז היתה אז בחודש החמישי להריונה. "כן, זה לא היה כל כך מתחשב מצידי”, הוא מודה, "בפעם הבאה נצטרך להיות יותר מקוריים". כשאני שואלת אותו האם הוא מתכנן כבר אתגר נוסף או שהוא מתכוון לנוח קצת, פיינס מיישר אלי מבט ממזרי: "הייתי מספר לך", הוא עונה, "אבל איך אדע שאין כאן איזה נורווגי שיגנוב את התכנית שלי?".