ימים ספורים לאחר התאבדותו של גיל רונן, ממובילי מאבק האבות הגרושים ומייסד ארגון "הפמיליסטים", הגיעה בתו תמי לפנות את יחידת הדיור הקטנה שלו בקיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה. במהלך האריזה, במדף מעל המחשב שבו השתמש רונן כדי לשלוח חיצים רהוטים, רעילים ומכוונים היטב לעבר ארגוני הנשים ומי שהוא כינה "פמינאציות", מצאה תמי רונן דף נייר מקופל לשניים.
רק הקרובים אליו ביותר ידעו כמה שברירית הייתה נפשו של רונן, ניגוד גמור לפרסונה הציבורית מעוררת האימה שלו. פעיל זכויות הגברים שכינה את רומן זדורוב "קורבן של המאפיה הפמיניסטית השמאלנית", טען שתוכנית ההתנתקות הייתה קונספירציה פמיניסטית והתריע מפני אלימות נרחבת של נשים כנגד בעליהן עד לכדי ניסיונות רצח, נאבק בעוד מאבק אחד פנימי, סמוי מן העין - למצוא טעם לחיים ולהיאחז בהם.
על הדף שנמצא בקיבוץ הדפיס רונן את המשפטים הבאים: "מכיוון שאיני יכול להתאבד: אנסה לחיות את חיי בצורה מכובדת ככל האפשר ומהנה ככל שניתן. אחפש אהבה ופרנסה. פרנסה ואהבה. להקים משפחה בשנית. עם אישה שניתן לסמוך עליה. לא אחשוב על הדברים שאיני יכול לשנות. אנסה להתעלם מהם ולייפותם במוחי ככל שניתן. אתעמל מדי יום, פעמיים. אתפלל בלי לייחס יותר מדי חשיבות לנושא. אטפל כמיטב יכולתי בענייני הבריאות, אולי עם מדיטציה. אתקשר טלפונית לילדים שלי. לא אכתוב להם בווטסאפ גם אם זה קל יותר. ניתן גם לפעול להשיג אקדח כדי שתהיה לי שליטה מסוימת וביטחון. אשפר את המראה של הבית שלי. החל מעכשיו".
על פי הדוח המשטרתי נטל רונן את חייו ביום שישי ה-1 במרץ. לאחר חמישה ימים גילה בנו ארז את גופתו, אלא שידיעות על כך פורסמו רק ב-7 במרץ, ערב יום האישה הבינלאומי שצוין למחרת. זה היה מקרי, אבל האות ניתן ומלחמה פרצה ברשתות החברתיות. גבר שנחשב למיזוגן בעל עמדות מסוכנות בוחר בהתאבדות מתריסה דווקא במועד הזה? ודאי אות לשנאתו היוקדת כלפי נשים. פעילה פמיניסטית בולטת כתבה באותו יום בדף הפייסבוק שלה: "הבנתי שהתאבד בקפיצה מתחת לרכבת. המסכן היחידי כאן הוא נהג הקטר". בפוסט אחר נכתב: "אין בליבי ולו גרם של רחמים למי שהסב נזק בלתי נתפס, שיטתי ואכזרי בניסיון להסיג אותנו אחורה לתקופה שבה נשים היו רכוש בעליהן. לא נתגעגע". פעילה אחרת הגדירה את רונן "שייך לחבורת הזויים, משוגעים, אלימים".
מהצד השני דיברו עליו בפאתוס כקורבן נוסף במלחמה של הפמיניסטיות כנגד גברים וכעוד קורבן של ניכור ההורי. אברי גלעד, ידיד ותיק וקולגה מהימים שבהם היה רונן כוכב רדיו בגל"צ, קונן: "ליבי בוכה על גיל האומלל שלא זכה לאכול מהפירות שזרע. יש לי רק דבר אחד לומר לכל האבות המופלים לרעה, המנוכרים, פושטי הרגל, המתכננים התאבדות: 'תחזיקו מעמד'". משה פייגלין, שרונן ניסח עבור מפלגתו "זהות" את הפרק במצע העוסק בנישואים וגירושים, כתב בדף הפייסבוק שלו: "כמה כאב ומצוקה, מלחמת חייו... ננצח בשבילך!". להספד צירף תמונה של רונן מכנס האבות במפלגה.
תמי וזוגתו לשעבר של רונן, איטליה לביא, עמדו חסרות אונים מול שני צדדים שהשתמשו במותו של אהובן ככלי ניגוח, נשק נוסף בארסנל הטיעונים. "הגיע הזמן לעשות תיקון בנושא הזה", אומרת תמי השבוע. "הכאב של אבא היה פרטי והתחיל כשהיה ילד. אני ואחי ארז כבר מזמן לא ילדים ולא היה מעולם שום ניכור. להפך, כל השנים הוא היה אבא מעורב מאוד וקרוב מאוד. לא היו בכלל הסדרי ראיה, אנחנו הילדים החלטנו מתי אנחנו אצל אבא ומתי אצל אמא. לא הרבה הכירו באמת את גיל, אבל מי שהכיר ידע את האמת המדויקת".
לביא: "ראיתי איך כל אחד לוקח את זה לאן שהוא רוצה, אבל האמת היא שגיל היה אדם מרוסק. הוא סבל מדיכאון קשה לאורך כל השנים. הוא התמודד עם שדים, עם דיכאונות ועם מחשבות אובדניות שאכלו אותו".
ההגירה פוררה לו את הנפש
ילדותו ונערותו של רונן, בן 54 במותו, צפנו בחובם הבטחה גדולה. הוא נולד והתגורר עם הוריו ושתי אחיותיו בנתיב הל"ה עד שמלאו לו שבע והמשפחה עברה לארצות הברית בעקבות עבודתו של האב, רופא ומנתח. הנישואים הסתיימו בפרידה, רמז מקדים למה שיבוא אחר כך.
רונן היה ילד מחונן וחרוץ שקפץ שתי כיתות בבית הספר וסיים את חוק לימודיו מוקדם מהרגיל; הוא חזר לארץ כבוגר תיכון בגיל 17 והתגייס לגלי צה"ל, שם שימש כתב שטחים ומאוחר יותר כתב הכנסת. במהלך השירות כתב וגילם את דמותו של חזקאל מוסרי בתוכנית הרדיו המיתולוגית "מה יש" שהגישו ארז טל ואברי גלעד. ב-1986 החל לכתוב בעיתונים "כותרת" ו"העיר" וערך ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ". בו בזמן למד במסלול מצוינות באוניברסיטת תל אביב.
רונן של השנים ההן היה איש שמאל. יחד עם חברי הכנסת דאז יוסי שריד ודדי צוקר הקים את עמותת "אור אדום" שפעלה נגד אלימות שוטרים, בייחוד כלפי פלסטינים, פעילות שהובילה להקמת מח"ש (היחידה לחקירות שוטרים). אחד ממקורות המימון שלה היה "הקרן החדשה"; רונן, שדיבר אנגלית כשפת אם, נשלח להרצות בפני תומכי הקרן בארצות הברית. מספר שנים לאחר מכן עשה פניית פרסה בדעותיו, הצהיר שהפך לימני ושמרן מאוד, מתנגד לעמדות הקרן.
ב-1991 הפסיק באחת את פעילותו התקשורתית והציבורית ועקר לאפריקה. הוא השתקע בקניה, התחתן עם אישה מקומית וב-1996 חזר לארץ איתה ועם ושני ילדיו שנולדו שם. בשנת 2000 התגרש וזמן קצר לאחר מכן החל לפעול כנגד "זכויות הנשים העודפות", לטענתו, ולמען קידום זכויות הגבר. "תמכתי בפמיניזם עד שראיתי את האכזריות שלו במו עיניי", אמר בעבר בראיון.
ב-2005 הקים את עמותת "תנועת המשפחה - הפמיליסטים" שנועדה לטענתו לחזק את "מבנה המשפחה המסורתי המורכב מאב ואם וילדיהם ולהחזיר לאבות הגרושים את מעמדם כאבות שווים לכל דבר".
דעותיו הרדיקליות והרטוריקה המתלהמת של רונן דחקו אותו בשנות חייו האחרונות לשולי התקשורת. הוא מצא את פרנסתו באתר "ערוץ שבע" הימני-מתנחלי, שם כתב מאות טורי דעה. תחת הכותרת "הקרב על המשפחה" דיבר על זכויות הגבר הרמוס והמאבק הפמיניסטי שמותיר אחריו עיי חורבות. פרט לכך, תרגם את תכני הערוץ לאנגלית.
במשך כל אותן שנים נלחם רונן בשדים שבנפשו, באובדנות, ברצון לחדול. "כבר בפגישה הראשונה בינינו רונן שיתף אותי במה שעבר עליו", מספרת איטליה לביא. "הוא סיפר שכשהוריו לקחו אותו לארצות הברית זה ריסק אותו, כך הוא קרא לזה. גם אני הגעתי ממשפחה לא פשוטה והבנתי מיד על מה הוא מדבר. הוא סיפר לי שעד גיל שבע הוא היה מאוד בריא בנפשו, שמח, חזק, מלך הכיתה. הוא פרח בקיבוץ, ואז הם עברו ואבא שלו פתח קליניקה פרטית משגשגת. גיל נורא רצה לחזור לישראל, למקום הבטוח שלו, אבל ההורים השתקעו שם. הוא קפץ שתי כיתות במחשבה שזה יחזיר אותו יותר מהר לישראל. פגשתי אדם שההגירה פוררה לו את עמוד השדרה ואת הנפש".
בזכותי הוא לא הצליח להתאבד כשהייתי תינוקת
לביא מקריאה לי מתוך דף דברים שאמר לה רונן חודשים מעטים לפני שהתאבד. כשסיפר בפעם המי יודע כמה, היא החליטה לכתוב; היה לה חשוב שהדברים יישמרו. "גדלתי בצורה לא מוצלחת", אמר. "משהו מאוד החליש אותי... המחשבה שעוד רגע אני בישראל גרמה לי לחשוב שאין לי מה לבנות זהות, אין למה להתחבר עם הילדים בכיתה. שם הפכתי להיות זר. ממלך הכיתה ללא שייך. שנאתי את זה. כל הישראלים שנאו את זה. עברנו ממקום למקום, גרנו בבוסטון, בניו ג'רזי. זה הפך אותי לפוטנציאל לא ממומש".
לביא ממשיכה להקריא מן הדף: "גם המפגשים עם קרובת משפחתי (כדי לשמור על פרטיותה לא ננקוב בשמה ולא נגדיר את הקרבה שלה לרונן) היו לא קלים. היא אדם קשה, אנוכי, לא טוב לב. יש לנו תמונה מחוף הים, רואים אותי שם ילד רזה מאוד, רזה אושוויץ, והיא עומדת שם לידי כמו נאצית. כשחזרתי לישראל בגיל 17 הייתי לבד בדירה של המשפחה בתל אביב ושם קרסתי. בכיתי ימים שלמים. הרגשתי שהגעתי לקצה מבחינת כוחות הנפש".
לביא מספרת שהעקירה הכפויה גרמה לרונן להרגיש זרות עד סוף חייו. גם המאבק שלו הוביל אותו להיות זאב בודד. אפילו אם רצה, הוא כבר לא ידע להשתייך. כשהצטרפו אנשים והשמיעו עמדות דומות לשלו הוא לא ידע איך לשתף פעולה, להיות חלק מקבוצה. בשנים האחרונות חזר לקיבוץ ילדותו בתקווה שאם יתחבר לנופי ילדותו, לאושר שחווה אז, אולי יחזרו אליו הכוחות. זה לא קרה.
"הייתי אומרת לו, בכל זאת התקבלת לגלי צה"ל, תראה איזה תותח אתה", מספרת לביא. "הוא רק עשה לי פרצוף מבטל. גיל לא ראה את ההישגים שלו. הזכרתי לו שבזכות השהייה בארצות הברית הוא רכש שפה שנייה ויכול להתפרנס מתרגום, והוא שנא שאמרתי לו את זה. עשה פרצוף של 'הייתי מוותר על זה'".
תמי בת ה-24 הייתה מה שאנשי מקצוע מכנים "ילדה הורית", היפוך תפקידים שבמסגרתו מתפקד הילד כמעט כהורה בעצמו. היא מוציאה יומן שכתבה, שם היא מתארת בכתב ילדותי וגדול: "אבא שלי נדיב, אדיב ומעצבן. הוא מדוכא". את הטקסט הזה כתבה בכיתה ד' או ה'. היא מספרת שאבא התייחס אליה תמיד כחברה, חלק איתה קשיים שהתמודד איתם. "הוא היה מאוד דומיננטי כשהייתי ילדה. אמא שלי עבדה קשה כאחות גריאטרית והוא גידל אותנו", היא נזכרת. "מגיל מאוד צעיר הבנתי שהילדות שלו לוותה בכאב נפשי עמוק".
איך ילדה מבינה דבר כזה?
"הוא דאג שאדע שהוא מתמודד עם דיכאון עמוק. כל השנים ידעתי למשל שבזכותי הוא לא הצליח להתאבד כשהייתי תינוקת. הוא תיאר את זה כסיפור גבורה כזה, שהצלתי אותו. אמא שלי יצאה איתי לטיול מחוץ לבית, באיזשהו שלב התחלתי לזחול ולהגיד 'אבא' בפעם הראשונה. אמא התרגשה, חזרה איתי מיד הביתה כדי שאבא ישמע את זה וראתה אותו מעורפל הכרה אחרי ששאף גז מהכיריים. הוא היה מספר את זה ומחקה בצורה מדויקת את האופן שבו אמרתי 'אבא', כאילו הוא שמע את זה בעצמו".
איך הסתיים הניסיון האובדני ההוא?
"אמא שלי הזעיקה את השכן ולקחו אותו לבית חולים".
אני מניחה שזה עול כבד, להבין שהתפקיד שלך זה להציל את אבא שלך.
"זה חלק ממי שאני. זו לא תחושה שהוא פיתח אצלי, הוא לא היה מניפולטיבי בשום צורה. הוא רק היה אומר תמיד שאני עוזרת לו ושהכוח שלו בא מאיתנו".
אמא בבית ואבא מחוץ לדלת, דורש לראות אותנו
את המעבר לקניה בגיל 27 הוא ראה כבריחה. "אבא אמר שהוא נמלט מהמערב למקום הכי שפוי", אומרת תמי. "הוא מכר דירה שהמשפחה קנתה לו ברמת גן וטס עם הכסף הזה. הוא אמר לי ששמו אותו כמו עציץ בדירה ההיא, לא שאלו לדעתו, שהוא היה חפץ. אז המעבר נועד גם לברוח מהשליטה בחייו. הוא אמר לי שקרובת משפחה שלחה אחריו אנשים שיאתרו לאן עבר והוא הודיע שהוא מסרב לחזור".
איך הוא התאקלם בקניה?
"הוא פגש בקפה מקומי בניירובי את דוד שלי והם הפכו לחברים טובים. אבא נסע איתו לכפר של המשפחה, נאקור, ושם הכיר את אמא שלי, אנה. הוא סיפר לי שהגיע לכפר בג'ינס עם קרעים וכשהילדים ראו עור לבן הם רצו כדי לגעת בו".
כשרונן התחתן עם אנה הוא אימץ את בנה מנישואים קודמים, סטיבן. ארז נולד ב-1992 ותמי כשנתיים וחצי אחריו. כתינוקת התגלה אצלה חור במחיצת הלב שהצריך ניתוח, והמשפחה נאלצה לחזור לארץ. "אבא שלי היה אדם שמאוד מאשים את עצמו. גם בהקשר הזה, הוא החליט שזה קרה בגלל שהוא עישן סיגריות כשאמא שלי הייתה בהריון איתי. הוא הפסיק לעשן, אבל המנגנון הזה של להלקות את עצמו לא פסק".
המשפחה מצאה בית בישוב קציר לאחר שרונן גילה כי מתגוררת שם עוד משפחה מעורבת ישראלית-קנייתית. תמי אומרת שאותה קרובת משפחה שאיתרה אותו בקניה שלחה עכשיו שליחים "שיציעו לאמא שלי כסף כדי שתעזוב אותו", אבל מבהירה שאין לכך קשר לגירושי הוריה כשהייתה בת שש. "אמא שלי לא דרשה מזונות מאבא. היא לא מאמינה בלקחת ממישהו, במיוחד אם אין לו".
הפרידה נשמעת כמעט אידילית - בלי מזונות, בלי הסדרי ראיה - אבל תמי זוכרת את הפעם היחידה שבה האם הזמינה משטרה, אירוע מכונן שגרם לרונן לגבש סופית השקפת עולם לפיה גברים הם הצד הנפגע בגירושים. "הייתה פעם אחת בתחילת הפרידה שההורים רבו. אמא ואנחנו בבית ואבא מחוץ לדלת, דורש לראות אותנו. הייתה עליה השפעה של נשים מהסוג הזה שאבא דיבר נגדו והיא החליטה להזמין משטרה ולהוציא לו צו הרחקה", היא משמיעה ללא ספקות את גרסת אביה המנוח. "בעקבות הדבר הזה הוא עבר לגור בישוב סמוך ונלקח ממנו רישיון הנשק. פגע בו שעל בסיס מילה של אישה הוא תויג כאלים ושם הוא אמר לי שהבין שהמשטרה משחקת לידיים של נשים".
עם השנים לא שאלת את אמא שלך מה היה שם באותו יום?
"לא יצא לנו לדבר על זה, אבל זה הוויכוח היחיד ביניהם שאני זוכרת. עובדה שאחר כך הם השלימו והיא הזמינה אותו אליה בכל פעם שהוא נפל לדיכאון".
לא כאב של אבא גרוש, כאב של ילד להורים גרושים
לפני כחמש שנים חווה רונן משבר דכאוני נוסף. אנה שוב הזמינה אותו אליה. "היא הציעה שהוא יגור איתנו, שהמשפחה תעטוף אותו. הם שכרו בית גדול לכולנו, הוא גר בחדר אחד והיא בחדר אחר. זה החזיק שנה אחת והדיכאון לא נעלם. אבא עובד כל הזמן מהבית וזה כבד לכולם כשהוא ביום רע נפשית", אומרת תמי, שלפעמים מתבלבלת ומדברת עליו בזמן הווה. "הוא לא ישן טוב, המצב רוח לא טוב, וזה שואב. גם המאבק לא עוזר לו להרגיש טוב. הוא היה אומר לי היום אני מדבר עם מישהו, מחר הוא כבר איננו, התאבד. בסופו של דבר היה תסכול מזה ששום דבר לא השתנה וזה גרם להם להתפצל שוב לשני בתים".
אם היחסים בין ההורים שלך היו בסופו של דבר תקינים ואפילו חבריים, מה גרם לו להצטרף לעמותות גברים עם טרמינולוגיה קיצונית כמו "א' זה אבא" ו"הגברים החדשים"?
"הכאב שלו לא היה כאב של אב גרוש, זה היה כאב של ילד להורים גרושים. הוא הרגיש שעשו בו שימוש, שהיו אנשים במשפחה שגרמו לכך שיתרחק מאבא שלו. כשהוא דיבר על ניכור הורי, הוא התכוון למה שעבר אבא שלו".
דיכאון קליני דורש טיפול עמוק ומדוקדק. הוא היה מטופל?
"הוא לקח כדורים אנטי דיכאוניים במשך שנים וזה לא עזר. אחרי שהוא מת לקחתי את הפלאפון שלו והיו שם שיחות מוקלטות. אחת האחרונות הייתה למרכז לבריאות הנפש, ביקש שאיש מקצוע יחזור אליו. אמרו לו שיחזרו אליו".
דיברת איתו על זה? על האובדנות?
"אמרתי לו שהוא לא יכול להתעסק כל היום בנושאים שמביאים לו עצבים ומייאשים אותו, שהוא צריך איזון. לטייל, לשמור על התזונה, להתאמן. מאה פעם הכנתי לו לו"ז של ספורט, הוא רצה לעשות אבל לא עשה. הוא אמר לי שיש דברים שגדולים ממנו, הוא ראה במה שהוא עושה ייעוד. אפילו קרא לזה פעם 'צו אלוהי'. מי שידע במעגלים הקרובים על מצבו הנפשי ניסה לעזור, אבל בשלב מסוים כל העצות נשמעות אותו דבר ואבא היה עושה את עצמו מקשיב ומהנהן. היום אני מבינה שהוא התייאש והתעייף ורק חיכה לזמן הנכון לסיים עם זה. בדיעבד אני יודעת שבשנה האחרונה הוא התחיל להיפרד".
תמי ולביא מספרות שבשנה האחרונה, רונן שקע אף יותר. לא יצא הרבה, הסתגר בביתו. "בשנים האחרונות אני לא חיה בארץ ולפני אחת הנסיעות שלי הוא אמר לי חצי בצחוק, 'אבא אובדני, אולי לא תיסעי?'. אבל הוא מיד הצטער ואמר, 'תחיי את החיים שלך'. הוא לא באמת רצה שאהיה הבייביסיטר שלו, אבל כמו תמיד, הוא היה פתוח איתי ולא חסך ממני פרטים. הוא הכין אותי מגיל אפס שיעשה את זה.
"פעם אחת הוא לא ענה לי שבוע. כתבתי לו בהומור 'מה, אתה לא אוהב אותי יותר?' והוא ענה 'אני רק רוצה שתתרגלי שלא אהיה כאן'. היה שלב שהתחלתי לכעוס עליו. כל החיים תמכתי ועזרתי לו ואף ילדה לא צריכה להרגיש שאבא שלה מוותר. בחודשים האחרונים שלי בארץ ראיתי שהוא כבר לא מצליח להרים את עצמו ועזבתי כשאני יודעת שבפנים כבר אין לו כוח לחיות. זה כבר היה מעבר לנקודה שמישהו יכול להציל אותו".
הוא היה הקול של חסרי הקול
איטליה לביא הכירה את רונן בחורף 2015. היא פנתה אליו בפייסבוק לאחר שנתקלה בסרטון שהעלה והשניים החלו להתכתב. "לא עניין אותי אם הוא נשוי, גרוש או מה", היא נזכרת.
מה הרגשת כשהתחלת להיחשף לתכנים שלו?
"הפוסטים שלו גרמו לי להגיד 'משוגע, לא מאוזן, אין לי מה להמשיך לדבר איתו', אבל לאט לאט התחילו בינינו שיחות אישיות. ביום האחרון של חנוכה, שנחשב סגולה לזיווג, איחלתי לו למצוא בת זוג. הוא ענה שאולי יום אחד יצליח למצוא אישה טובה, 'אולי אפילו מישהי כמוך'. אחרי זה היחסים התהדקו, אבל הוא עדיין לא הציע להיפגש. הוא כל כך פחד להידחות, זה משהו שהבנתי רק מאוחר יותר".
והדיכאון? הרגשת אותו מיד?
"הוא לא היה אדם שמח, לא חייך, לא יצא, לא בילה. הייתה לו נטייה להשוות את עצמו לאחרים ולהרגיש לא מוצלח. אני מעזה לומר שהוא שנא את עצמו".
בסיבוב הראשון הם היו ביחד חצי שנה. "ברגע שפתחתי את הדלת בפגישה הראשונה שלנו, הוא נכנס לי לנשמה, לוורידים, לעצמות. הוא היה כל כך עניו, מבויש, כל כך לא מחזיק מעצמו. הנוכחות הזו המיסה אותי לחלוטין. אבל למרות האהבה הגדולה נפרדנו אינספור פעמים בתקופה הזו. הוא לא היה סגור על עצמו. היו כל כך הרבה תקוות ואז נפלנו לאכזבות. רגע אחד הוא דיבר על חתונה ועל למצוא לנו בית וברגע אחר היסוסים ואמירות כמו 'אני לא הולך לעשות את זה לעצמי עוד פעם'".
הם חוו שנה של נתק שבה כל אחד ליקק את הפצעים של עצמו. אחריה חזרו לאט לאט. "היינו בני ברית", היא אומרת. "עוזרים אחד לשני, דואגים אחד לשני. פעם הוא כתב לי 'מה את אוהבת בי?' ועניתי: 'אותך. את כולך. בלי הסברים. אני פשוט אוהבת אותך'. הוא לא ענה". בנתק אחר ביניהם הלקה את עצמו וכתב: "חבל שאת שונאת אותי. אני בחור טוב ביסודי, רק קצת דפוק". בפעם אחרת כתב רונן: "אני ביקורתי מאוד. אני רע לסביבה. אני פסימי ומאוהב בפסימיות. יש בי הרס עצמי, אני מאשים כל הזמן ושקוע בעבר. כי הציפיות שלי מעצמי מהוות תחליף למשהו. אני לא פותח את עצמי לחיים. אני פוגע".
בשום שלב לא היו לך בעיות עם הדעות שלו? על מצעד השרמוטות הוא אמר למשל שהשמאל הקיצוני מארגן אותו ומעודד נשים צעירות לחשוף את גופן במסגרת "מסר שלפיו התנהגות זנותית ומופקרת לחלוטין מותרת לנשים, ואף מהווה סוג של מחאה אצילית נגד הדיכוי הגברי." במאמר אחר הוא כתב שאם כבר לרצוח, עדיף להיות אישה כי המערכת מפלה לטובה רוצחות.
"הוא היה אומר לי, 'אני יודע שאת רוצה שאפסיק לעסוק בנושאים האלה, כל אישה שהכרתי רצתה שאפסיק'. עניתי לו, 'תירגע, אני לא רוצה'. הבנתי כבר שזה כל עולמו ורק ביקשתי שישים לזה גבולות, אבל העיסוק הזה השתלט עליו לחלוטין. שאב אותו טוטלית. עם הזמן נוכחתי לדעת שכל מה שאמר היה מגובה במחקרים ובעובדות. בכל מקרה, את שואלת אותי שאלות שצריך לשאול את גיל. אני הייתי רק בהשתלמות להפוך לגילה רונן. מה שעניין אותי זה 'מתי, מתי כבר, מתי הולכים לרבנות, ניג'ס?'".
טענו נגדו שהוא אלים, שהרטוריקה שלו אלימה.
"אלים כמו ציפור שיר. פעם אחת התפוצצתי עליו, יצא לי עשן מהאוזניים. הוא כל כך נבהל, העיניים שלו נקרעו לרווחה והוא הלך אחריי מת מפחד, מנסה לרצות אותי. מה שכן, הוא אף פעם לא פחד להשמיע את דעותיו. הוא היה אומר שכולם פוחדים מהפמיניסטיות, קרא להן 'מגדריסטיות' ואמר שאין לאף אחת מהן משהו טוב להגיד על גברים או משהו רע להגיד על נשים".
יכול להיות שחוויות חייו, האישיות, הפרטיות, הפכו אותו לשונא נשים?
תמי: "לא, היה לי ברור כל השנים שלא. הוא היה אחד הג'נטלמנים הגדולים ויעידו על כך נשים שעבדו איתו על הנושאים האלה. הוא נתן קונטרה חזקה לצד השני, אבל בלי לקחת את זה לרוע. הוא ניסה להציג עמדה שלא מורידה מכבודן של נשים. כשדיבר על אלימות כלפי גברים הוא התכוון לאלימות פסיכולוגית, לניכור הורי. בתור אישה חזקה, ויש שיאמרו יפה, אני יודעת מה נשים מסוגלות לעשות".
לדבר על אלימות של נשים בשעה שנשים נרצחות על ידי בני זוגן?
תמי: "הוא מעולם לא ביטל את העובדה שיש אלימות פיזית של גברים כלפי נשים. הייתה לי חברה שחטפה מכות מהבן זוג שלה והוא לרגע לא זלזל ולא המעיט מהסיפור. להפך, הוא הרים אליה טלפון והיה איתה בקשר לאורך זמן".
בסופו של דבר הוא מיצב את עצמו כדובר קיצוני מאוד, ושילם על זה.
תמי: "אדם בן 54 חי בדירת חדר וחצי, זה עצוב. הוא היה עתיר כישרונות והיה יכול לעבוד בהמון תחומים אבל בשביל זה צריך חוסן נפשי, ולא היה לו".
איך הוא הגיב מול גלי המחאה שהדברים שלו עוררו?
תמי: "חגג אותם. פעם הוא עשה במחשב קולאז' מהתגובות שקיבל ושלח לי עם המילים 'תראי כמה הייטרים'. מצד שני, היו לו מעריצים. הם היו כותבים לו שהוא מלך ושהוא עושה עבודת קודש. הוא היה הקול של חסרי הקול".
ראיתי בעיניים שלו שכבר אין לו את עצמו
בקיץ האחרון ביקרה לביא את רונן למרות שכבר לא היו ביחד. "היה נורא לראות אותו. התחילו לו בעיות בריאות, רעידות, ונוירולוג קבע שזה נפשי. הוא היה רצוץ, ראיתי בעיניים שלו שכבר אין לו את עצמו. זה היה מעורר רחמים וגם כעס – 'הצעתי לך להציל את החיים, להיות איתנו'. הכעיס אותי איך הוא הרס את הקשר, אבל גם כאב לי עליו".
11 ימים לפני התאבדותו עשה רונן עוד ניסיון לקשור את עצמו אל החיים. "הוא ביקש להיפגש ושנדבר על היחסים בינינו, לדבר על חתונה", נזכרת לביא. "אמרתי לא. כבר הייתי עייפה ממנו, מהקשר. לא ידעתי שהוא עד כדי כך על הקצה וזה פצע שיישאר פתוח לתמיד. אני מרגישה שדחפתי אותו לצעד הזה. אולי יכולתי להציל אותו, אבל כבר לא היה לי כוח. אני מאשימה את עצמי", היא נשברת ובוכה.
בימים האחרונים לחייו רב קצת עם תמי. היא תכננה לטוס לביקור משפחתי בקניה וביקשה ממנו עזרה כספית פעוטה, משהו כמו אלף שקלים. הוא התקשה להשיג את הסכום. "אני הרגשתי לבד והוא הלקה את עצמו שאין לו. לא כעסתי עליו, כעסתי על כל הסיטואציה", היא אומרת. "הוא עשה את המעשה כשהגעתי לקניה. חיכה ליום שאני נוחתת ונפגשת עם אמא שלי".
ביום שישי ה-1 במרץ חיפשה לביא את רונן. כשלא ענה כתבה לו: "אתה לא עונה כי אתה גיל רונן או כי אתה לא בחיים?". גם גרושתו וילדיו חיפשו אותו. "כשהוא הפסיק לענות, משהו בי ידע", אומרת תמי. היא כבר לא בוכה. העיניים רק מתלחלחות כשהיא מוצפת בקטעים מסוימים בשיחה.
איך נודע לכן מה קרה?
תמי: "ארז נסע לקיבוץ, מצא את אבא והודיע לאמא. הוא בכה והטיח אגרופים בקיר והשכנים ששמעו באו בריצה".
לביא: "חוויתי אובדן פרטי ואז הבנתי שיש אובדן הרבה יותר גדול. חששתי שתהיה הלוויה קטנה ומעליבה וזו הייתה הלוויה מכובדת. הבנתי את גודלו הציבורי רק אחרי שהוא מת".
תמי: "הייתה לי שאלה כזו פנימית אם צריך להיות לי כעס עליו, והבנתי שאין. הוא לא עשה לי שום דבר בכוונה רעה. הוא נתן פוש אחרון כדי שיהיה לי אבא ושלא אהיה יתומה מגיל שנה. הוא זה שגידל אותי, נתן לי שפה, ביטחון, הגנה. היה לנו את הקשר הכי מיוחד. אני אומרת תודה שהוא הצליח למשוך כל כך הרבה זמן".