יום חמישי, בוקר, לאס וגאס. ברחובות לובשים חולצות עם דיוקנו של קונור מקגרגור ובכל מקום מדברים רק על דבר אחד: הקרב. על שלטי חוצות מונצחים שני גברים קשוחים שמביטים לכיוון העוברים והשבים בזעם מקפיא. "חביב נגד מקגרגור, UFC 229, ההמתנה הסתיימה!", כתוב עליהם.
אני יוצא למלון MGM, למפגש עם הלוחמים הזוטרים שיתמודדו בקרבות המקדימים. מסמרי הערב, קונור מקגרגור וחביב נורמגומדוב, יופיעו למסיבת עיתונאים משלהם מאוחר יותר, מול אלפי צופים. במקום אני פוגש קולגות מכל העולם. אמריקאים, ברזילאים, צרפתים וכמובן אירים. קשה מאוד להבין מה הם אומרים, אבל אין מה לשבור את הראש - הם באו לסקר את בן ארצם מקגרגור.
המפגש נערך בחדר לא גדול שמעוטר בכרזות של ארגון ה-UFC. המתמודדים לבושים בבגדים המוכרים של החברה המאמצת. הם מנומסים וניכר שרובם מרוצים מהמעמד ומהעובדה שהצליחו להיות חלק מהמשחק. בסיום דופק כניסה הלוחם טוני פרגוסון. לא מזמן נקבע לו קרב עם חביב, אבל פציעה הוציאה אותו מהמשחק והרוסי המשיך הלאה. פרגוסון עולה לבמה קטנה שהוצבה במקום ומנסה לזכות בתשומת לב. כמו כל המתמודדים, הוא כבר מבין שאם לא יהיה שיח סביבו, לא משנה כמה כישרון יפגין בזירה - אף אחד לא יקנה מנוי לשידור הקרבות שלו. אין מנוי, אין כסף גדול.
פרגוסון, שיומיים מאוחר יותר ינצח את אנתוני פטיס בסיבוב הרואי ומרשים, נראה אבוד ומבולבל. לא ברור מה הוא רוצה לומר. המילים נתקעות והקול חלוש. לא יוצא לו טוב. במקום אריה פרובוקטיבי קיבלנו ליימך. הוא מגביר את הטון, אבל העיתונאים אדישים למחוות הלוחמניות ולשפה המלוכלכת שלו.
בתום ארוחת הצהריים מתחיל הקהל לזרום לאולם המרכזי שבו עתידים חביב ומקגרגור להיפגש. בפעם הקודמת שזה קרה – בספטמבר, בניו יורק - זכינו לאחד המופעים הנפיצים בתולדות הארגון. קונור הגיע מוכן מאוד, מצויד בתחקיר אישי עמוק על יריבו. עם כל המידע הוא הכניס את מכבש ההשמצות שלו להילוך חמישי. זו אחת הטכניקות הידועות והאפקטיביות שלו: לטמטם את היריב, לעוור אותו בעלבון כדי שבזירה יונע מכעס ולא מחשיבה טקטית בהירה. בכלל, כשטינה בין שני לוחמים נהיית אישית, זה טוב לביזנס. הכרטיסים נחטפים ואין כמו קונור מקגרגור בשיווק, אז בניו יורק הוא הלך רחוק מאוד. עלב בחביב, עלב באביו, באחד ממקורביו, במוצאו (הוא אשכרה קרא לבני עמו פחדנים), ניסה לסבך אותו עם פוטין ולעג בעקיפין לדתו של הלוחם המוסלמי. בדיעבד, זה היה חתיכת סימן מקדים למה שיקרה בשבת.
שב, תשתה משהו
ההתגרות הבוטה ביותר באירוע נעשתה בעזרת כוסית וויסקי שהחזיק קונור. איך מגיע וויסקי לידיו של ספורטאי במעמד כזה? אז ככה: אחרי הקרב עם המתאגרף פלויד מייוות'ר, שהכניס לקונור כ-100 מיליון דולר ושלח אותו להצהיר שהוא והדורות הבאים במשפחתו מסודרים, לא קל לפתות אותו לחזור לאוקטגון של ה-UFC. כדי להחזיר אותו לזירה נרקחה עסקה כלכלית מפתה שמוערכת בכ-50 מיליון דולר: שכר בסיסי של שלושה מיליון דולר עבור הקרב, אחוזים מהכנסות הפיי-פר-ויו (צפייה בקרב בשידור ישיר בתשלום) וגם חשיפה ופרסום לפרויקט החדש של קונור: הוויסקי שהוא משווק ומייצר. בהתאמה, הלוגו "Proper 12" של המותג המדובר הוצג בזירה בערב הקרבות.
במהלך מסיבת העיתונאים קפץ קונור שוב ושוב לעברו של חביב בהתרסה כשהוא מנפנף בבקבוק הוויסקי שלו ומדבר עליו ללא הרף. פעם אחר פעם שיבח את המשקה ואת טעמו המעולה. באחד מרגעי השיא הציע כוסית למוסלמי, שאינו שותה אלכוהול בהתאם לדתו. חביב כעס. כשעיתונאי אחר שאל את קונור על הוויסקי והפנה אחר כך שאלה לרוסי, חביב סירב לענות בטענה שלא ישיב למי שמדבר על וויסקי.
בחזרה להווה. הקהל תופס מקום באולם. המוני אירים מבוסמים, עטופים בדגלים, מעודדים את קונור. מדי פעם מבצבצים יחידים שעל ראשם הכובע הדאגסטני המסורתי שחביב נוהג לחבוש בסיום הקרבות שלו, משהו שנראה כמו תרבוש צמרי ואקזוטי. דאגסטן היא רפובליקה אוטונומית ענייה ונחשלת בדרום רוסיה; כדי להרחיק את בנו מרחובותיה, אביו של חביב גידל אותו במסגרת מיוחדת שיצר עבורו תחת משמעת קפדנית של אימונים. כיום הוא גיבור לאומי בארצו, אבל כאן נעלם הקהל המועט של חביב בהמולת מעריצי קונור מקגרגור, הסופר-הירו של אירלנד. הוא אוהב את עמו והם חולים עליו. רעש מחריש אוזניים מפרק את המוח כשאלפים צורחים במלוא גרון שירים שמסתיימים בשמו, ולי כבר ברור לי שהולך להיות פה אש.
עד שהכוכבים יגיעו לבמה מוצגים על מסכי הענק ראיונות ערוכים וקליפים של קונור וחביב. אנשי ה-UFC יודעים לשווק את עצמם: כמו הקרבות, גם הסרטים שלהם קצביים, מהפנטים ורצחניים.
דיינה ווייט, האיש החזק בארגון, עולה לבמה. חביב מגיע אחריו. קבוצה של עשרה אנשים מריעה לו בהתרגשות. ווייט מסביר שקונור התקשר לבשר שיתעכב, כמו שבצבא נהגו לומר שהמפקד לא מאחר אלא "מתעכב". חביב לא ממתין ומתחיל להשיב לעיתונאים, ענייני וקר רוח, לא נגרר לפסטיבל ההשמצות. כשהוא מדבר אנגלית זה נשמע כמו שילוב בין בוראט לאיוון דראגו, אבל יש בו משהו מפחיד. והוא היריב הגרוע ביותר שקונור יכול היה לבקש לעצמו: מדובר במכונה עם מאזן של 26 ניצחונות ואפס הפסדים.
בתום סבב שאלות מחליט חביב לא להמתין ליריב והולך. אני בקושי מספיק להתבאס מזה שלא יצא לי לשאול אותו כלום כשהקהל מתחיל להיכנס לוויברציות. המצלמה מתעדת את האירי מגיע למתחם, ועם הכניסה שלו הגג עף. הוא מתיישב מול הקהל כמו שד תזזיתי כשלגופו גופיית סבא ומתחיל לירות עלבונות ובדיחות בקצה של מכונת ירייה. גם הבקבוק נשלף והוא שוב מדבר על הוויסקי, עונה לשאלות, שולט במצב ובקהל כמו אמן. הם נענים לכל קריאה שלו, חיילים-מעריצים שיילכו איתו עד סוף העולם.
אני מצביע כדי לקבל את רשות הדיבור. מעניין אותי אם הוא באמת שונא את היריב שלו או שהכל רק שואו כדי למכור כרטיסים ובסיום הקרב הוא ילחץ את ידו, אבל כל הקושיות הללו נשאלות עד שמגיעים אליי. חלקן פעמיים ויותר. קונור כבר נראה משועמם, פונה לקהל לסמול טוק ומקפיץ אותם כמו מדריך בקלאב מד. ואז סוף סוף מגיע תורי.
לאחרונה דווח שהוויסקי של קונור אזל מהמדפים באירלנד. מצד שני, בחלק ממבחני הטעימה זכה המשקה לציונים מחפירים. נו, שווה לברר את העניין. כשהמיקרופון מועבר אליי אני מציין את הכתבות הפחות אוהדות ותוהה אם לדעתו המוצר באמת טוב כמו שהוא חוזר ואומר. האיש לא אוהב את השאלה, מסביר שהכל נובע מקנאה, טוען שאני חייב ללגום אותו ושרק אז אבין. אני מרים את הכפפה תוך התקדמות לעבר הבמה ומבקש שלוק. קונור משיב במטר קללות, קורא לי אדם נגטיבי שבא לשבור לו את הביצים ומסרב לתת לי לבחון את המוצר. מתוך דאגה לשלמותו של ראשי, אני נסוג לטובת להפוגה טקטית עד יעבור זעם.
משהו עוד יתפוצץ
24 שעות חולפות. אני מגיע ל"טי מובייל ארינה" בעיר, לאירוע שבמהלכו יעלו הלוחמים על המשקל כדי לראות אם הם עומדים ברף הנדרש בקטגוריות שלהם. במבואת המתחם מוכרים באוהל ארעי חולצות, כובעים ופוסטרים של קונור וחביב. המוצרים של הראשון נעלמים, תור ארוך מתפתל מהחנות המאולתרת. אני לא עומד בפיתוי ומצטרף. אחרי רבע שעה פוקדים עליי להיכנס ולקנות מהר, בלי למדוד, כמו במסעדה הירושלמית ההיא שפעם המליצה "לא ללעוס". 40 עד 60 דולר לחולצה. מרוב לחץ אני שוכח שם את כרטיס האשראי שלי אללה ירחמו, וממשיך פנימה.
אני מגיע מאוחר והכל מלא על הפרקט. קרוב ל-15 אלף איש נוכחים כשהמתמודדים עולים בזה אחר זה לבמה ועל המשקל. הם מורידים חולצה ונעמדים מול הקהל מפוצצים באדרנלין. זה רגע מחשמל; בעבר פרצו לא פעם קטטות כשלוחמים של ה-UFC הגיעו לצילום המשותף המסורתי.
באירוע הזה רואים כבר יותר אוהדים רוסים. יש באוויר מתח אלים. ג'ו רוגן, השדרן המרכזי של קרבות ה-UFC והאיש שמראיין את הלוחמים המדממים בתום ההכרעה, אמר באחת התכניות המקדימות שהוא חושש שהמתח בין חביב וקונור יזלוג גם ליציעים. כל דחיפה או צעקה עלולה להדליק מהומות. בעוד רגע הוא ייצא גאון.
קונור עולה ונראה כמו טיל שעומד להתפוצץ. הוא משמיץ את יריבו ומפזר כריזמה של כוכב רוק. חביב חובש את כובע הפרווה לראשו וקורא "אללה אכבר". כשהם מתקרבים לצילום המשותף, קונור מנסה לייצר ריב פיזי. הדאגסטני מאופק, נראה לרגעים כמו ילד מבויש שרק רוצה שהכל ייגמר. ובינתיים מתפתחת ממש לידי קטטה איומה.
זה מתחיל בגברים ועובר לנשים: שתי גברות מטופחות חובטות אחת בשנייה בזעם. לא עוצרים אותן. אני ממש צמוד ולא בדיוק יודע מה לעשות. כיסא עף לי ליד הראש. מה שצובע כאן את הכל באווירה הפרועה הזו הוא אירוע שהתרחש במאי האחרון: אחד מחבריו של קונור עבר סדרת חינוך משפילה אצל חביב ופמלייתו במפגש אקראי בבית מלון. קונור בתגובה השליך חפצים על אוטובוס שהוביל את חביב ולוחמים נוספים, פרץ אלימות שהסתיים בכמה זגוגיות מנופצות וכמה נפגעים. מאותו רגע הכל הפך לרגיש ומסוכן בין השניים, והנה עכשיו זה מתפרץ גם אצל הצופים. למזלם, המשטרה מגיעה והכל נבלם.
יוצאים. בחוץ בירה בגלונים, אדי אלכוהול ואושר אירי. החגיגות הן בניגוד גמור לתחזיות של אתרי ההימורים והפרשנים, שלפיהן חביב "הנשר" נורמגומדוב יפרק את קונור "הידוע לשמצה" מקגרגור.
תראו מי שמדמם
יום שבת, אחה"צ, "טי מובייל ארינה". כמה שעות לפני הקרב אני נמצא ב"מרכז התקשורת", המקום שאליו מגיעים המנצחים לראיונות בתום הקרבות. עיתונאי אירי אומר לי שאם קונור התאמן וחי נכון בחודשים האחרונים, הוא יהיה בסדר. אני מזכיר לו שהאיש מחוץ למשחק תקופה ארוכה, מאז הסיפור עם האוטובוס, ושעבודת הקרקע - הצד המושלם אצל יריבו - תמיד הייתה עניין פחות מיטבי בארסנל שלו.
אני עובר למקום הישיבה שלי ביציע העיתונאים, בעמדה גבוהה מאוד. ערב הקרבות יוצא לדרך, אבל בינתיים כמעט שאין קהל. כנראה שזה פשוט לא מעניין בלי קונור, הכוכב הגדול של הענף כולו. במאבקים המקדימים, מישל ווטרסון נפלאה ואולי בדרך להיות כוכבת ענק. במאץ׳-אפ אחר, דריק לואיס מסיים עם פצצה מהסרטים נגד אלכסנדר וולקוב.
מתקרבים לשעת השין ועכשיו תורם של פרגוסון ופטיס. מדובר בשני גלדיאטורים. הררי דם משפריצים מהראש של פטיס והופכים את ההתגוששות לברוטאלית עד שקשה להסתכל. פרגוסון לוקח ומתרגש מאוד.
והנה זה בא. הראפר דרייק, השחקן ארון פול וכוכבים אחרים נתפסים לרגע בעדשת המצלמה עד שמתחיל פתיח מוזיקלי בסגנון אירי. הזירה נצבעת ירוק וקונור נכנס פנימה. ביציעים היפר ונטילציה. הוא מקפץ ומנתר כמו עבריין צעצוע, מטעין את עצמו בביטחון וממתין בזמן שיריבו צועד בנתיב הקבוע בליווי מסות של קריאות בוז איומות.
הקרב מתחיל וזה נראה לא כוחות. חביב לא נותן לשום דבר מהעקיצות והמהומה שמחוץ לזירה להיכנס פנימה, ומהר מאוד מעביר את ההתרחשות לקרקע. קונור בצרות. באופן מדהים, גם כשהשניים עומדים, חביב נותן פייט ומשחרר כמה לפנים של היריב. פתאום האירי נראה הרבה פחות אימתני.
בסיבוב השני זה כבר מתחיל להרגיש כמו שחיטה. האנרגיות של קונור נשאבות כשהוא על הגב ומנסה לחמוק מהכנעה. כמה כוח הוא משקיע בזה, קשה לראות אליל חסר אונים על הרצפה. שני הלוחמים האלה באותו גיל, 30, ואמורים להיות בשיא הקריירה. אבל חביב גורם לקונור להיראות כמי שעתידו מאחוריו.
הקהל שואג את שמו של האירי החבול, אבל האנרגיה עוזבת אותו. הוא עוד חוזר עם כמה מכות יפות, אבל חביב – האיש שקונור קרא לו "האדם עם לסת הזכוכית" - לא סופר את זה. כל הקרב הוא שומר על משמעת טקטית מעולה בלי יוצא מן הכלל. קרקע והתשה. זה מדוד, זה מכוער וזה עובד. פה לא תהיה הפתעה.
בסיבוב הרביעי קונור לא יכול יותר. חביב לופת את צווארו וחונק, והכוכב טופח על היד שעוצרת את נשימתו ונכנע. חביב לא ממהר לשחרר וממשיך לחנוק עד שהשופט מתערב - וזהו זה. כל הטראש טוק לא הועיל. הרוסי עשה את שלו. ודווקא ברגע הזה, במקום לצהול ולחגוג, הכל מתפרק לו. בהבזק אחד הוא מחרב קריירה שלמה.
הרוסי יכול ללכת
כנראה שקונור בכל זאת הצליח לערער את חביב, כי השליטה העצמית והיכולת להתעלות מעל כל מה שהוטח כלפיו מתפוררים ברגע. הוא מעיף את מגן השיניים שלו ומזנק מהזירה לעבר דילון דניס, מאמן הג'ו ג'יטסו של האירי, בחור קשוח שטינף בעקביות על האלוף המכהן. חביב בועט בסגנון קאנטונה ומנסה לפרק אותו. אני לא מאמין שזה קורה.
אני מצלם ודרך עינית המצלמה האישון מזהה פתאום עוד קטטה: מורידים פיצוצים לקונור מקגרגור בזירה. מה? ממש כך. יותר מאדם אחד חובט בו. בינתיים מתפתח מוקד נוסף, שלישי: ביציע שמתחתיי יש התכתשות בין אוהדים. איזו שכונה ואיזה מהלומות. רוסים ואירים, דחיפות ואגרופים, יריקות וצעקות.
חביב עוזב עכשיו והקהל זורק עליו חפצים וניירות ביציאה. בינתיים אין אפילו הכרזה על התוצאה. כמה עיתונאים טוענים שהניצחון פסול, אבל אז הכרוז קורא בשמו של המנצח ללא נוכחותו. אחר כך יוסבר שזה נעשה מחשש לאובדן שליטה.
צילום מתוך האולם של הקרב. וגם של הסיום של חביב-מקגרגור pic.twitter.com/7DtRWJK79m
— Ram Gilboa (@RamGilboa) 7 באוקטובר 2018
רצים חמש קומות למטה למסיבת העיתונאים, אוהל גדול עמוס בצלמים תשושים ומתוחים. סמוך לכניסה רוקדים בפראות גברתנים נפוחים וענקיים עם חולצות שעליהן שמו של חביב. וייט מתייצב מול המצלמות, רגוע למרות הפיאסקו. הוא אומר שזה היה אמור להיות היום הכי טוב בחייו, והוא התפתח אחרת משתכנן.
העיתונאים כאן מעריצים את ווייט וחוששים להתעמת איתו, אבל יש שאלות מתבקשות: האם הסלחנות כלפי קונור בתקרית האוטובוס הובילה לכאן? אולי הגיע הזמן להרגיע את האווירה האלימה בין המתמודדים במסיבות העיתונאים ולפני הקרב, כי מתברר שיש לוחמים כמו חביב שפשוט לא מסוגלים לעמוד בזה?
האמת, התשובות ברורות. קונור אליל. אם לוחם אחר היה מתפרע כמו שהוא עשה עם האוטובוס, זה היה מביא להרחקתו מה-UFC. אבל רמת העניין בקרבות ובענף כולו תצנח בלי קונור מקגרגור, אז מרשים לו, והנה התוצאה. הרי האלימות הזו מוכרת כרטיסים וצפיות. הארגון מאדיר את זה בסרטים ובקדימונים, ואפילו פרשת האוטובוס עשתה עבודת קידום נהדרת לקרב. אבל זה גבול חמקמק מאוד, והפעם זה ברח להם.
עיתונאי אחד מלמל ביקורת עקיפה על אבדן הרסן. ווייט לא ממש מתרגש ובינתיים מגיע תורו של חביב. הוא מופיע מולנו ומסביר שאבא שלו כועס עליו כי אלה לא הערכים שעליהם גדל, ממשיך בטיעון של "אכלו לי שתו לי" ו"מדוע שופטים אותי לחומרה" ומקנח בכך שפוטין התקשר אליו ושיבח אותו.
אפשר להבין את התסכול של חביב. הרי ווייט הודיע עוד באותו ערב שיוטל עליו עונש כספי (הפרס עבור הקרב בגובה שני מיליון דולר לא יועבר אליו) ושוועדה מטעם מדינת נבאדה תבדוק את התנהלותו. ייתכן שהתואר ושהיית האשרה שלו בארה"ב יישללו. בינינו, להערכתי יש רצון עז בארגון להראות לו את הדרך החוצה. כרגע חביב ברמה אחרת מעל כולם והוא יכול לחלוש על קטגוריית המשקל שלו בשקט לכמה שנים, רק שהסגנון והאופי אצלו משמימים. הגמוניה כזו עלולה להבריח צופים, ולא אתפלא אם באופן פלאי יישלח לכפור.
בינתיים, בארינה, חביב עוזב את המקום. קונור? הוא בכלל לא טורח להופיע.
קרב לעולם חוזר
ביום ראשון בצהריים מעבירים לי מנהליו של קונור בקבוק וויסקי במתנה. את מבחן הטעימה אערוך בקרוב, מבטיח לדווח.
בערב אני יוצא להתאוורר באחת המסיבות הנחשבות בעיר. חבר בעל קשרים מסדר לי להיכנס לעמדת ה-VIP בדיוק כשדרייק עומד שם עם חמישה מאבטחים צמודים, עשרות צעירות מתחננות להתקרב אליו. מאוחר בלילה מגיע קונור עם פמליה גדולה אפילו יותר. דילון דניס מנהל את העניינים, הודף בגסות כל מי שמנסה להתקרב לבוס שלו. גם אותי. ובוא'נה, האיש חזק.
אני הולך לחדר לישון, גמור, אבל החבורה ממשיכה בחינגה. אולי קונור כבר עשיר מדי, שבע ופשוט רוצה לחגוג את המיליונים שלו, אבל אלו לא חיים ספורטיביים וספק אם יהיה לו קאמבק ראוי. מצד שני, אם יפסיק עם השטויות ויחזור לעצמו, דמיינו כמה כסף ועניין יכול לייצר מפגש חוזר בין השניים. רק שלקרב הזה אגיע עם אפוד מגן ונבוט, לכל צרה שלא תבוא.