אמצע שנות ה-80. צה"ל בבוץ הלבנוני, האינפלציה שוברת שיאים, שלום חנוך מתלונן שמשיח לא בא – והכי גרוע, אין לאן לברוח. בטלוויזיה יש רק ערוץ אחד, ואם זה לא מספיק מבאס, אז משדרים בו את ערוץ אחד. בצר להם פונים תושבי הארץ לאות שידור נוסף שנקלט באנטנות המרכזיות שלהם: ערוץ המזרח התיכון (או "לבנון", הכינוי שדבק בו כשלמדנו שהוא משודר מדרום לבנון ובחסות צבא דרום לבנון).
שעטנז מוזר הציג ערוץ המזה"ת, שבבסיסו היה קודש למיסיונריות נוצרית: לצד משדרים דתיים מובהקים כמו "מועדון 700" ו"סופר בוק", שובצו בו סדרות רכש כמו "קשרי משפחה", "צוות לעניין" ו"מורק ומינדי". כל אלה הפכו אותו לאופציית בידור ביתי פופולרית, אבל שום דבר במזרח התיכון – הערוץ, וייתכן שגם האזור הגיאוגרפי – לא היה גדול באמצע האייטיז כמו הרסלינג.
רשמית צפינו בקרבות היאבקות חופשית; מעשית צפינו בגיבורי-על אנושיים, בני דורו של רמבו הקולנועי – גברים חזקים נטו ושריריים ברוטו, ממש בשלהי התקופה שבה זה היה מודל לגיטימי לחיקוי, להערצה, למשיכה. ובלב הסצנה הזאת ניצבה משפחת לוחמים שילדי שנות ה-80 עדיין נמסים כשהם שומעים את שמה. ואן אריק.
הקרבות של הוואן אריקים היו יותר סיבה למסיבה מ"סיבה למסיבה". משפחות התארגנו במיוחד לצפייה משותפת שהפכה למסורת של ממש עבור ישראלים רבים – כמו שהיינו רואים משחקי כדורסל של מכבי בלילות חמישי, ככה היינו צופים במשפחת ואן אריק במוצאי שבת. כל המשפחה מצטופפת ומריעה לקווין, קרי, דייויד ומאוחר יותר גם מייק. רק שיגברו על היריבים שלהם וישמרו את המורשת של משפחת הלוחמים.
על רקע ההצלחה הטלוויזיונית יוצאת הדופן הגיע ארצה קווין ואן אריק, האח הבכור, כדי לבדוק את האפשרות לקיום קרבות בישראל. ואכן, באוגוסט 1985 הגיעו הוואן אריקים לסיבוב הופעות. הם הופיעו בתל אביב, חיפה, נצרת וירושלים; אחד האמרגנים דאז, משה יוסף, מספר שהכרטיסים נמכרו כמצופה והמפיקים כיסו את ההוצאות "בצורה יפה".
אלא שקווין ואן אריק ואחיו הופיעו כאן זמן קצר לאחר טרגדיה משפחתית – מותו של האח דייויד, שהלך לעולמו ב-1984. הוא היה בן 26. זאת הייתה רק תחילתה של שרשרת אירועים לא סבירה וכמעט לא נתפסת, שבסופה נותר בחיים רק אח אחד. רק קווין ואן אריק, זכר יחיד ממשפחה של גברים שהאמנו שהם גדולים מהחיים.
בחודש שעבר הגעתי לדאלאס כדי לסקר את ה"רסלמניה", מופע ההיאבקות הגדול בעולם, והשנה גם הגדול בכל הזמנים – 101 אלף צופים מכל רחבי העולם, כולל מישראל, הגיעו לטקסס כדי לצפות בקרבות. ערב לפני האירוע נערך טקס "היכל התהילה" שבו מכבדים את ותיקי הענף. השנה קיבלו רספקט ה-Fabulous Freebirds עם מייקל הייז, שהיו היריבים המושבעים של הוואן אריקים. שמו של קווין ואן אריק, השורד האחרון בשושלת, לא הוזכר בפרסומים שלפני האירוע למרות שאישר את הגעתו. אבל באולם, ברגע האמת, הזרקור הופנה אליו והוא זכה לתשואות ממושכות.
החלטתי לאתר את קווין בין ההמונים שנאספו בטקסס, לדבר איתו, לשאול מה שלומו. לא הייתי בטוח מה הוא זוכר מישראל, מהמעריצים שהיו כאן לו ולאחיו. אבל כשנפגשנו הוא לא הותיר מקום לספק: "לעולם לא אשכח מה שישראל עשתה בשבילי כשהגעתי אליה ב-1985 אחרי מות אחי, דייויד. לעולם לא אשכח את האהבה שבה עטפתם אותי. אני אוהב אתכם, אני אוהב את ישראל".
שש שנים, שלוש התאבדויות
ג'ק ברטון אדקיסון, מתאבק יליד 1929, היה בעל חושים עסקיים מפותחים מספיק כדי לשנות את שמו למשהו מסתורי יותר: פריץ ואן אריק. האתלט הטקסני, שהיה גם שחקן פוטבול וכדורגל, לא בחר בצליל הגרמני מקרה: באופן אירוני, אב המשפחה שהצליחה כל כך בישראל הפך למתאבק נודע דווקא כשאימץ דמות של לוחם דמוי נאצי. וזה הצליח, כלומר הצליח להפחיד. האגדה מספרת שבהופעה ביפן, כששלף את "אחיזת הברזל" האימתנית והמזוהה כל כך עם המשפחה, הצופים בשורות הראשונות באולם נמלטו כאילו ראו את גודזילה.
ואן אריק האב ואשתו דוריס הביאו לעולם שישה ילדים. הבכור, ג'קי, התחשמל למוות בגיל שש. בדיעבד זה היה סימן לבאות.
קווין, הבן השני, נולד ב-1957 בשם קווין רוס אדקיסון. כמתאבק הוא נחשב לספורטיבי ביותר במשפחה; עד היום זוכרים אותו המעריצים הוותיקים מתאבק יחף ומבצע בעיטה אווירית שלא רבים הצליחו לשחזר מאז. תמונה אחרת שצרובה בראש של דור שלם: קווין ואן אריק קופץ מהזירה ישירות אל החבל העליון. שירה בתנועה, סוג של.
הבן השלישי היה דייויד, הג'ינג'י יליד 1958. הוא זכה עם קווין במגוון תארי זוגות ונלחם איתו ועם אחיהם קרי בשלישיית הפריבירדס - טרי, באדי ומייקל. הקרבות הבין-משפחתיים האלה נחשבו לאירועי שיא בלו"ז הטקסני – וגם הישראלי – של שנות ה-80. אלא שבשיא הצלחתו, דייויד מת מסיבוך של דלקת מעיים קשה.
מייק, יליד 1964, לא היה שרירי כמו אחיו קווין, קרי ודייויד - אבל היה אתלטי לא פחות מכל אחד מהאחים. לאחר מותו של דייויד ביקש ממנו האב פריץ לעלות לזירה ולהחליף את אחיו ביריבות עם הפריבירדס; לא פעם סיפר קווין שלחץ רב הופעל על מייק כדי שיהפוך ל"דייויד החדש". יותר מדי לחץ.
מייק עבר מספר ניתוחים בכתפו, האחרון אחרי פציעה באחת מההופעות בישראל ב-1985. הזירה באירוע הייתה זירת איגרוף שאינה מיועדת לנפילות המסוכנות של ההיאבקות, ובעוד שהמתאבקים הוותיקים ידעו ליפול גם על רצפת בטון אם צריך, מייק לא היה מספיק מנוסה בזירה.
כמה ימים לאחר הניתוח התפתחה אצל מייק תסמונת הלם רעלי. היא גרמה לו נזק מוחי והוא ירד במשקל באופן דרסטי. קווין מספר שהרופאים התקשו להאמין שהוא בכלל שרד את הניתוח, לאחר שחום גופו עלה לרמות קטלניות.
גופו של מייק שרד איכשהו, אבל מצבו הפסיכולוגי התדרדר. הוא היה מעורב במספר תאונות דרכים ונעצר עקב נהיגה בשכרות. ייתכן שהלחץ להחליף את דייויד הכריע אותו, ייתכן שהרגיש כמי שפגם במורשת המשפחתית. אנחנו יודעים בוודאות רק שאבד לו הרצון לחיות. באפריל 1987 הוא שלח יד בנפשו כשבלע מספר רב של כדורי שינה וכמות גדולה של אלכוהול.
אם הסיפור של מייק הוא טרגדיה, הרי שהסיפור של כריס עגום עוד יותר. הצעיר מבין האחים (נולד ב-1969) היה שמנמן ונמוך קומה, וסבל מאסתמה ואוסטאופורוזיס - דלדול עצם. עם כל המגבלות הוא התעקש לעלות לזירה, לעתים עם שברים בעצמותיו המועדות לפורענות. בסופו של דבר הוא לא הגיע לדרגת הכוכבות של אחיו, ונראה שמעולם לא הצליח להתגבר על מותו של מייק. ב-1991, ימים לפני יום הולדתו ה-22, כריס התאבד בירייה בראשו.
בכל הנוגע לזירה, קרי "טקסס טורנדו" (1993-1960) היה ראש וראשון לוואן אריקים. השרירי מכולם, הגדול מכולם וגם המצליח מכולם – הוא היה בן המשפחה היחיד שגויס על ידי ה- WWF (כיום WWE), שם הפך לאלוף בין יבשתי בקרבות מלהיבים מול "מר פרפקט" קורט הניג ובקרבות הצמדים עם ה"אולטימט ווריור". בארץ הוא זכור כמי שהיה מגיע תמיד לעזרת אחיו, קווין ודייויד, מול הפריבירדס האימתניים.
ב-1986 היה קרי מעורב בתאונת דרכים קשה שקטעה את רגלו וכמעט קיפדה את חייו. המשפחה החליטה לשמור בסוד את המקרה, והוא המשיך להתאבק עם פרוטזה. אלא שקטיעת הרגל דרדרה אותו לשימוש יתר במשככי כאבים, ומאוחר יותר גם לסמים קשים – התמכרות שסיימה את נישואיו ובשני מקרים הביאה למעצרו. יממה לפני המעצר השני הוא התאבד בירייה בליבו.
23 שנים לאחר ההתאבדות השלישית במשפחתו, עמדתי מול קווין ואן אריק ולא ידעתי איך להתחיל לדבר איתו על הימים שכל אחיו עמדו ונלחמו לצדו.
האייטיז העליזות
פגשתי אותו במלון "פרמאונט" בדאלאס, שם התארחו כל מתאבקי ה-WWE לקראת הרסלמניה. קווין הגיע עם אשתו פאם ועם שני בניו - מרשל ורוס, שניהם מתאבקים מקצועיים שמופיעים כיום ביפן. מרשל מזכיר את פריץ, ורוס נראה כמו שילוב של קווין וקרי. אי אפשר לטעות, מדובר בוואן אריקים. "אני מאמן את הבנים", אומר קווין. "אולי יום אחד הם יצטרפו ל-WWE ויהיו מודלים לחיקוי עבור צעירים רבים כמו שאני ואחיי היינו בשנות ה-80."
כן, האייטיז. קווין בהחלט מתגעגע לעשור ההוא. מבחינתו מדובר לא רק בשנות הקסם של משפחתו אלא גם בשנים הכי טובות של ענף ההיאבקות, כשהטובים נלחמו נגד הרעים. כמו בסרטי הפעולה של התקופה, שוב כמו "רמבו". זמנים יותר פשוטים.
בענף זוכרים היטב את ימי התהילה של הוואן אריקים. ב-2009 הם צורפו להיכל התהילה של ה-WWE, אות הכבוד הגדול ביותר שמתאבק יכול לזכות בו. בטקסס למדתי שגם האוהדים זוכרים: כשקווין ומשפחתו הסתובבו בטקסס בסוף השבוע של הרסלמניה, נתקלתי שוב ושוב באנשים שנזכרו כמה העריצו אותו בצעירותם. לשם הניסוי שאלתי את השומרת בכניסה למלון אם היא יודעת מי חלף על פניה, והיא השיבה בלי להתבלבל: "זה קווין ואן אריק. אני והחברות שלי היינו מעריצות שרופות שלו כשהיינו בתיכון. לא פספסנו אף קרב שלו בספורטטוריום בדאלאס. אין ולא יהיה גבר כמו קווין ואן אריק", הכריזה וחזרה לעמדה שלה.
במונחים של אחוזים מכלל האוכלוסייה, ישראל היא כנראה המקום שבו השם ואן אריק מוכר יותר מאשר בכל מדינה אחרת. אלא שהרומן העסקי עם המשפחה הסתיים עוד בשנות ה-80: האחים חזרו לסיבוב הופעות שהצליח פחות, ולא שבו לארץ. כלומר, לא עד 2005. באותה שנה כתב התסריטאי והקומיקאי דרור נובלמן את פרק הסיום של "טלנובלה בע"מ", ושילב בו הופעת אורח של גיבור הילדות שלו, קווין ואן אריק. נובלמן לא באמת האמין שיצליח להביא אותו ארצה, אבל מפיק הסדרה יוני פארן, עם קצת עזרה מידידים – הגילוי הנאות מחייב לומר שהייתי אחד מהם - גרם לזה לקרות. על הדרך, קווין עלה לזירה בתוכנית היאבקות סאטירית בשם "מכת מדינה" ששודרה בערוץ ביפ.
עשור אחרי הביקור האחרון שלו כאן, אריק עדיין מדבר על ישראל בחיבה גדולה. "כשמישהו אוהב אותך כל כך, אתה לא יכול שלא לאהוב בחזרה", הוא אומר.
אני שואל מה צריך לקרות כדי שנראה אותו מתאבק שוב בישראל. "בשבילכם אני מוכן לחזור לזירה", אומר האיש שלא הסכים לאף הצעה לעלות לזירה מאז שפרש ב-1995. "אני מוכן להקריב את גופי למען ישראל. אני אעלה עם חולצה כמובן, כי לא נותרו לי הרבה שרירים, אבל אני בהחלט אעשה זאת למען ישראל". אני מניח שעכשיו צריך רק לחכות שמישהו ירים את הכפפה.
תשמחו בשביל קווין ואן אריק
בסופו של יום אני מדבר עם גבר בן 58 שספג הרבה מכות, נפשיות ופיזיות. הוא סובל מכאבים בכל חלקי גופו, ואפשר לראות שלא קל לו לזוז. לפעמים יש לו ימים טובים, אבל קשה לו אחרי טיסות ארוכות. ימי ההיאבקות עשו את שלהם, ועם השנים הוא פיתח גם דלקת פרקים חריפה.
גבר שאיבד כל כך הרבה יודע בדיוק מה עובר בראש של עיתונאי שעומד מולו, מה חושבים אנשים שגדלו על משפחת ואן אריק. והוא מבקש שלא תרחמו עליו. העבר הוא העבר; היום הוא חי בחווה בהוואי עם משפחתו המורחבת, בניו ובנותיו וארבעת נכדיו (החמישי בדרך) מבנותיו קריסטן וג'יל. "תשמחו בשבילי", הוא אומר. "כולם חושבים שאני מסכן, אבל האמת היא שאני בר מזל. יש לי את הזיכרונות הנפלאים ממשפחתי, מאחיי, וכעת יש לי חיים מלאים ושלמים עם משפחתי ועם בניי ונכדיי. הוואן אריקים החדשים".