אנשי הפח

חמש וחצי בבוקר. תל אביב בהפסקה. חוץ מאיזו פיצוציה אקראית וכמה קשישים שהולכים עם כדור גדול לים כולם ישנים. זה בוקר של יום רביעי, אז גם בליינים אין ברחוב. רק בפינת בן-יהודה רוקח כמה תיירים שיכורים עולים למונית. שקט ברחובות. השמש רק מתחילה לעלות. קר. במבנה לא גדול ברחוב ברודצקי ברמת אביב כבר יושבים שישה פועלי תברואה של עיריית תל אביב, מחכים לצאת לסיבוב שלהם. תברואה, למקרה שאתם לא מעורים בלקסיקון העירייתי, זה ניקיון – ומי שנמצא כאן שייך ספציפית למגזר הנוסעים במשאית אשפה. לא זבל, חשוב להדגיש. הפוליטקלי קורקט הגיע גם לכאן.

המבנה של אנשי התברואה נקי ומסודר. אין ריח של סיגריות או קפה שחור. ליד השולחן המרכזי יש אקווריום ענק עם הרבה דגים צבעוניים. במשרד של יורם, מנהל התחנה שאחראית על "חבל עבר הירקון" שותים נס קפה טייסטרז צ'ויס. הוא עצמו מטפל באיזו בעיה ומדבר במכשיר הקשר. בחדר המרכזי מישהו נכנס וצועק על מישהו אחר שיפסיק להיות מניאק, כולם צוחקים. גם פה יש בדיחות משרד.

יורם מפגיש אותי עם הצוות שאלווה היום – ששון דוד (46), פנחס יעקובוב (43) ובועז יהב (56) - נהג האוטו זבל ואדם לבבי וחייכן. ממש לא מישהו שאתה מצפה שינהג ברכב הרועש שעובר לך מתחת לחלון בחמש בבוקר. בכלל, המפגש הזה קצת מוזר. הרי נהג משאית אשפה שייך לאותם אנשים שאתה מקלל מתחת לכרית בחמש בבוקר על כל הרעש שהוא עושה, או סתם נבוך לראות בדרך כלל. האמת היא שאם הייתי בן 55 בטח הייתי כבר מזמן צועק עליהם מהחלון. חארות, הם והגנן עם המפוח, וההוא באוטו שמנקה את צד הכביש ברחוב צדדי ופקוק, וכמובן הבחור הזה, העולה החדש שבטח היה רופא , שמסתובב עכשיו עם פח ואת חפירה שאמור להיות יעה וחוסם את המדרכה. אותם אנשים שאנחנו נוהגים להתחבא בתוך האוזניות שלנו כשהם מגיעים, ואיך בדיוק מדברים עם מישהו שמנקה אחריך? הם בשירותים הציבוריים, נכנסים אחרינו למקום שכרגע טינפנו, ואוספים את הבדלים שלנו ממאפרות ששפכו לתוכן קולה בקניון. והכי אנחנו רוצים שהם לא יחשבו שאנחנו חושבים שאנחנו יותר טובים מהם. אנחנו הרי לא עובדים בזבל. “אשפה,” מתקן אותי בועז ומחייך.

בכלל, אני מבין פה די מהר, יש פער גדול בין מה שחשבנו על פועלי הזבל שלנו לבין מה שקורה במציאות. אז רגע לפני שאתם מורידים עוד שקית זבל בשיא הנקיונות של פסח, קבלו כמה מיתוסים שלחבר'ה האלה חשוב להפריך. ואף מילה על הסירחון.

הם מקומבנים

מי שעובד שם, לפחות מי שעבד איתי, לא הגיע בזכות קומבינות. בועז עובד בעירייה כבר 31 שנה. הוא התחיל בגיל 25 בתור מטאטא רחובות ובמשך שנתיים מילא כל חור שהיו צריכים, כולל סיוע למשאיות אשפה. כשהוא התחיל הפחים לא היו העגלות הירוקות הגדולות של היום שהחצרן של הבניין מגלגל החוצה. אז היו פחים שחורים, והתפקיד של בועז היה להיכנס לחצרות לפני שהמשאית מגיעה למסלול שלה, ולהוציא אותם החוצה. "זאת הייתה עבודה קשה" הוא נזכר, "הייתי צריך לגרור כל פח לחוד, לפעמים דרך מבוך של גדרות, או מתחתית של חניון. בחורף כל הפחים שהיו בחוץ היו מתמלאים מים, אז להרים אותם היה כמו להרים משקולות. ובכל מתחם פחים יכול לקפוץ עליך חתול. אתה יודע מה זה להגיע ככה בחושך, לשמוע רשרוש, ואתה יודע שזאת חיה אבל אין לך מה לעשות? המון פעמים איזה חתול קפץ עליי ונתלה עליי. בכוח הייתי צריך למשוך אותו ממני. והיו פחים שהרמתי והם כבדים, ואני מציץ פנימה לראות למה, פתאום כלב רחוב ענק קופץ החוצה. אבל אני הייתי רץ, הייתי עושה הכל בהתלהבות". בזכות ההתלהבות הזאת בועז עבר אחרי שנתיים לעבוד קבוע על המשאית, ואחרי כמה זמן, בגלל שהיה לו רשיון ג', הפך לנהג.

ששון גם הוא עבד שנתיים בטאטוא רחובות. הוא התחיל לעסוק בניקיון בגלל שהבטיחו לו שאם יתמיד יקבל קביעות. "העירייה נתנה עבודה לאנשים", הוא אומר. "ובערך 60 אחוז מהעובדים הם משוקמים. נרקומנים, אסירים לשעבר, ועוד כל מיני שלא היו מקבלים אותם בשום עבודה אחרת".

פנחס הגיע מאוזבקיסטן, שם הוא היה פחח. בארץ, בהתחלה, עבד חמש שנים בניקוי רחובות. "כל עבודה שנותנים אתה אומר תודה לאל שיש פרנסה", הוא קובע. אחרי חמש שנים היו צריכים מישהו על המשאיות והציעו לו. "ברור שעברתי, פה זה כסף טוב", הוא מחייך.

כבר 15 שנה, הוא אומר, לא קיבלו אנשים חדשים למשאיות. היחידים שמתווספים הם עובדי קבלן, שמועסקים באיזורים שעליהם אחראי קבלן חיצוני ולא העירייה. בועז מספר שדווקא מדי פעם כן רואים פה פרצופים חדשים. "אנחנו דור המדבר, אחרינו הגיעו דור ב' וג'. אלה שמגיעים היום הם דור ז' כי זה מה שהם זורקים. אבל רוב העובדים הם ותיקים ועובדים מצוינים", הוא אומר. ששון בדיוק עובר ליד החלון של המשאית וצועק "בועז יא חרא, תרד לעזור. יאללה, מתראיין לי זה".

הם שם רק בשביל הכסף

זה נכון – הכסף טוב. כלומר, לא משכורת של מנכ"ל של חברת הייטק טוב, אבל טוב יחסית. משהו כמו 11,000 ברוטו בשביל עבודה של שלוש שעות וחצי ביום נטו. ועדיין, הם בטוח לא פה רק בשביל זה. בועז, למשל, ממש אוהב את העבודה שלו. ובעיקר "את השקט הזה של הבוקר". הוא קם בארבע וחצי, מכין לעצמו קפה, מתקלח, רואה קצת ערוץ הסרטים ואז מגיע לבניין ברחוב ברודצקי. מחמש וחצי-שש הוא יוצא לסיבוב, אחראי להביא את המשאית לנקודה הקרובה ביותר לפחים. הוא מחזיק בתיק קטן את שלטי הכניסה לכל המחסומים של חניות הבניינים, וכשהמעבר לאיזור הפחים חסום בגלל עבודות בנייה, הוא דואג לנווט לשם את המשאית הענקית בלי בעיות. "כמו אקרובט", הוא מכריז כשהמשאית עוברת בין שני בורות גדולים.

בצהריים הוא מסתובב בין הנכדים, מבקר את אימא שלו , ובשש בערב תמצאו אותו בבית, פוגש את האישה והילדים. שעתיים אחר כך הוא כבר במיטה. "חוץ מאתמול, כשהיה משחק של מכבי. בשביל זה אני נשאר ער". ששון הולך לים כשהוא מסיים את יום העבודה. "אני לא יכול להיות במקום סגור, לא הייתי יכול לעבוד הרבה שעות במפעל, בגלל זה העבודה הזו טובה לי. אני צריך את האוויר, את החופש, את הרחובות להסתובב בהם".

בכלל, נראה שהם גם נהנים מתשומת הלב שקשורה לאוטו הגדול שלהם. "פעם אריק לביא ראה אותי נוהג במשאית", מספר בועז, "הוא עצר אותי וביקש לטפס מאחורה. אישתו והילדים היו שם, אבל הוא פשוט נופף להן לשלום ועלה. גם חיים משה עלה פעם. אמרתי לו 'חיים, זה אוטו זבל' אז הוא ענה לי 'נו, מאיפה אני בא?'". כשאנחנו עוצרים ליד גן ילדים וכל הילדים נלהבים מהאוטו הגדול, בועז מאושר במיוחד.

הם בטלנים

כל מי ששומע בחמש בבוקר את המשאית, ושעתיים אחר כך רואה ספה שמישהו זרק מחוץ לבית שלו, בטוח שהמשאית עוברת, שמה כמה פחים וממשיכה הלאה. מעבירה זמן עד שתיגמר המשמרת. רק שזה ממש לא עובד ככה. פעם העובדים היו מקבלים שכר גלובלי, אבל היום שכר הבסיס הוא לא מאוד גבוה. את המשכורת הם מקבלים לפי כמות הזבל שמילאו במשאית. לכן, בשלוש שעות סבב שלהם הם מנסים למלא כמה שיותר – ותסמכו עליהם, יש מקום להמון. בכל משאית מותקן דוחסן שמועך את הזבל ומאפשר למלא 70 אחוז מנפח משאית של 10 טון. אמנם את העגלות קל להעלות למשאית – פשוט מחברים לתופסן באחורי המשאית והוא מעלה – אבל העובדים נדרשים גם לעצור ליד כל ערימת גזם וכל פסולת בניין שמישהו הניח סתם ככה על שפת המדרכה. "הכל זה זבל, וזבל זו הפרנסה שלנו", אומר בועז, ומוסיף שבסופו של דבר הוא עובד הרבה יותר משלוש שעות ביום. אחרי שמסיימים להעמיס את המשאית הוא לוקח אותה לחירייה, פורק אותה, שוטף אותה, בודק אם אין ליקויים טכניים. אם יש הוא לוקח אותה למוסך, מחזיר אותה, ומסים בערך ב-12 בצהריים. הוא מקבל עוד קצת ג'ובות במשכורת, אבל לא הרבה יותר. "מדי פעם יש בטלנים, כאלה שלא מרימים כלום - אבל אותם מפטרים, או שיש להם קשרים והם נהיים מנהלים", הוא מספר. "ויש גם בלגניסטים. היה אצלנו אחד שיום אחד תפס עצבים על מישהו שכל הזמן צחק עליו, אז הוא לקח את הקילשון שאיתו אוספים ענפים ודפק להוא בפנים. מישהו שניסה להפריד חטף גם. בסוף אף אחד לא התלונן ואף אחד לא פוטר. למזלי, ששון ופנחס הם צוות מעולה".

הם מוצאים מציאות בזבל

במהלך הנסיעה בועז מקבל הודעה שבאיזה רחוב באיזור זרוקה תכולת דירה. הראש של מישהו מבחוץ אומר "רמת אביב, סלון של נטוצי חינם!", אבל הוא לא מתפתה. "זה אסור לנו", הוא קובע. "לא רוצים שאנשים יתחילו לחטט בפחים ולשרוף זמן. אם אני רואה מישהו חופר בפחים אני מיד מעיר לו. רק לעיתים רחוקות אני לוקח דברים בכל זאת, וגם אז רק אם מישהו ביקש ממני לעזור לו. למשל חבר של חבר, אדם עם קשיים כלכליים, ביקש שאם אמצא כיסא תינוק, אביא לו. כשאיתרתי אחד כמעט חדש נתתי לו בשמחה. חוץ מזה אנחנו גורסים הכל. ספה חדשה, מזנון ,מדיח שרק הכפתור שלו נפל – זורקים פנימה, המשאית מועכת".

ששון מגלה שלא חסרות מציאות. "יש אנשים שההורים שלהם הסתירו מהם כל החיים שיש להם כסף, ואז כשההורים מתים, הילדים מפרקים את הבית וזורקים הכל. המון עובדי עירייה מצאו סטפות של כסף ברהיטים ישנים או בין שברים של קירות. אני מדבר איתך על כמה עשרות אלפים. אני בעצמי מצאתי פעם 3,000 שקל". ויש גם לא מעט מציאות מביכות קצת יותר. ויברטורים משומשים, למשל. "זה הרבה פעמים מצאנו", אומר ששון, ובועז מוסיף שפעם גם מצא סט בונדג' שלם – שוט, אזיקים, רצועות.

נו, ולקחת הביתה?
"ממש לא", הוא מחייך. "אשתי שונאת דברים כאלה".

הם פרזיטים

תמיד אחרי שביתות של עובדי התעבורה אנשים כועסים. גם עושים כל כך הרבה רעש בבוקר, וגם כל הזמן רוצים עוד כסף? אין ספק, בועז וחברים שלו נהנים מיחסי ציבור בעיתיים במיוחד. בשכונה הזאת, בה המשאית נוסעת עכשיו, אנשים כותבים מכתבים זועמים לפקחים על "אנשי הזבל המתרשלים", אבל יש שכונות, קצת יותר בדרום העיר, שאפילו זורקים עליהם בקבוקים מהחלון. "פעם אחת הייתי צריך להפריד בין עובד ומישהו ברחוב שקרא לו פרזיט", מספר בועז. "זה היה אחרי שביתה גדולה, והעובד שלנו השתגע. אני עמדתי באמצע, חטפתי אגרופים, צעקתי לאישתו שתיקח אותו."

באחד הבניינים שאנחנו עוברים בהם מכונית אחת חוסמת את הגישה לאיזור הפחים, וששון מסרב לפנות את הזבל. ביקשנו מדיירי הבניין לשים לב לעניין כבר המון פעמים, הוא אומר, והם לא מקשיבים. "אני אגיד להם שאנחנו הולכים אבל עוד שעה נחזור", קובע בועז. "אני רק רוצה שלא יחסמו את הגישה".

הוא ממשיך ומספר דווקא על קשרים אישיים עם דיירי השכונה - שמבקשים ממנו להזיז גזם למרות שזה לא יום האיסוף, רק כדי שלא יקבלו דו"ח מפקחים – ואז מזכיר ששביתות לא היו אצלם כבר הרבה זמן. נכון, יש שביתות של ההסתדרות שמאגדת בתוכה את עובדי האשפה – כי אין דבר שמצביע על שביתה כללית טוב יותר מאשר ערימות זבל ליד פחים - אבל שביתה שיזמו עובדי האשפה אין. המחאות הגדולות היו כשרוני מילוא רצה להעביר את העבודה לקבלנים, אז יצאו עובדי האשפה בעצמם למחות. "הוועד באותה תקופה היה חזק", אומר בועז, "יצאנו לרחובות, זרקנו אבנים על השמשות של משאיות הקבלן. חסמנו כבישים". הוועד ניצח באותו קרב, והשליטה הכמעט מוחלטת נשארה בידיהם.

הם לא נקיים

נו באמת. יש מקלחות בבניין ברחוב ברודצקי, והם עצמם עובדים עם כפפות ומתקלחים כשהם מגיעים הביתה. אשם, אם תהיתם, זה לא התפקיד שלהם להוריד את הזבל. "אשתי חולת נקיון", מספר בועז. "מטפסת על הקירות כמו עכביש. אבל גם אני מסודר. על ניקיון אנחנו אף פעם לא רבים".

הם מתביישים בעבודה שלהם

אף אחד מהם מעולם לא חלם לעמוד על האוטו מאחורה כשהוא היה ילד, אבל בועז קובע שהוא אף פעם לא התבייש במה שהוא עושה. גם כשעבד בניקוי רחובות עשה את זה כי היה צריך כסף. אשתו, הוא מספר, זה סיפור אחר. "בהתחלה היא לא ידעה איך להציג את זה, אבל בגלל שהייתי חרוץ והתקדמתי היא למדה לקבל את זה".

לילדים שלו, לעומת זאת, מעולם לא הייתה בעיה. הם מאוד מעריכים את אבא שעובד ודואג שלא יחסר להם כלום. כך גם הילדים של ששון. פנחס מודה לאל על הפרנסה.

אז מה אתם מאחלים לחגים? אני שואל. שיהיה חג שמח, הם עונים. "חגים זה טוב לנו. אנשים קונים המון וזורקים המון. אז יום אחרי יש המון זבל להעמיס, מסיימים משאית צ'יק צ'ק".

>>  ניפ טאק, גרסת המציאות: הצטרפנו ליום בחייו של מנתח פלסטי

• תברואה