הקלות הבלתי נסבלת של התיוג

השיחה הגיעה למוקד 100 של המשטרה בשעה 10:08. תושב תל אביב שיצא באותו בוקר לריצה הבחין במשהו צף על מי הירקון, וכשהתקרב הבין מיד: זה לא משהו. זה מישהו.

למקום הגיעו ניידת טיפול נמרץ של מד"א, לוחמי אש וחוקרי משטרה. הגופה נמשתה מהמים, ומהזירה נאספו ממצאים שהחוקרים העריכו שיסייעו לפענח את נסיבות המקרה – רצח, תאונה או התאבדות. בדוח הרפואי של צוות מד"א שהיה במקום נכתב בשלב הזה שהמנוח הוא "פלוני, אלמוני, כבן 30".

ב-14:00 התקשר אדם בשם זוהר גסקין למשטרה ודיווח על היעלמות בנו, ולדימיר. הוא סיפר לחוקרת במרחב דן שבנו, שמתגורר איתו, ככל הנראה יצא מהבית במהלך הלילה או בשעות הבוקר המוקדמות. בתוך זמן קצר הבינו במשטרה שהבן הנעדר הוא האלמוני מהירקון.

גופתו של ולדימיר (ולדי) גסקין נמצאה ב-5.12.2019 והועברה לבדיקה במכון לרפואה משפטית, שם לא נמצאו עליה סימני אלימות או חבלה. המשטרה לא דרשה נתיחת גופה או בדיקת רעלים, וכעבור ארבעה ימים בלבד החליטה לסגור את תיק החקירה בעניינו של גסקין. "מה גרם למנוח להיכנס לירקון – לעולם לא נדע בניתוח, וזה ייתכן ומתיישב עם העבר הפסיכיאטרי של המנוח", נימק בכתב רכז החקירות הממונה על התיק, שוטר בדרגת רס"ב. לא צריך לקרוא עמוק מדי בין השורות כדי להבין שהמשטרה הסיקה שמדובר בהתאבדות - ולא צריך להיות שוטר כדי להבין שהמסקנה הייתה נמהרת במקרה הטוב.

"ידוע שמספר המתאבדים בטביעה הוא כמעט אפסי", אומר הפסיכיאטר ד"ר אילן טל, "וזה נתון שהיה צריך להכתיב בדיקה רצינית של נסיבות המוות". יתרה מזו, עומק המים בנקודה שבה נמצאה הגופה אינו עולה על 1.5 מ'

האופניים החשמליים של גסקין, הארנק שלו, תיק הגב והטלפון הסלולרי שלו נעלמו כלא היו; הם מעולם לא נמצאו, ומעולם לא נערך איכון לטלפון או ניסיון לשחזר את ההתכתבויות והשיחות האחרונות. אם אין די בהיעלמות החפצים כדי להטיל ספק בתאוריית ההתאבדות, הרי שהשיטה שבה בחר לכאורה גסקין לסיים את חייו אינה סבירה: על פי מחקר שנערך לפני כ-15 שנים באוניברסיטת בר-אילן, הטבעה עצמית היא אמצעי חריג שנעשה בו שימוש רק ב-1.5% מהניסיונות האובדניים בישראל. בנתונים העדכניים ביותר שפרסם בנושא משרד הבריאות, בשנת 2019, טביעה לא נמדדה כלל כאמצעי אובדני בפני עצמו אלא הופיעה תחת קטגוריית "אחר" – קרי לא תלייה (69% מהמקרים), שימוש בנשק (13%) או קפיצה מגובה (16%), אלא אחד ממגוון אמצעים שמסתכמים ביחד רק ב-7% מהניסיונות האובדניים בישראל. ויש עוד מספר שלא מסתדר עם התאוריה שגסקין נטל את חייו: עומק המים בנקודה שבה נמצאה גופתו אינו עולה על 1.5 מ'.

במרץ השנה היה אמור גסקין, ההייטקיסט חובב הרוק מרמת גן, לחגוג יום הולדת 35. שנתיים וחצי מבקשים הוריו להבין מה באמת קרה לו בירקון, ותשובות אין. ייתכן כמובן שהאיש אכן סיים את חייו, אבל למה הזדרזה המשטרה לסגור את התיק למרות כל סימני השאלה? למה ויתרו החוקרים על זכותם לדרוש נתיחה או למצער בדיקת רעלים, שהייתה מאששת או מפריכה את האפשרות של טביעה בשוגג כתוצאה משימוש בסמים או באלכוהול? נדמה שהתשובה נמצאת בסיפא של הערת ה"לעולם לא נדע" (התמוהה בפני עצמה, בהינתן שהיא באה מחוקר משטרה לאחר ארבעה ימים של מעט מאוד חקירה): אזכור עברו הפסיכיאטרי של המנוח.

באביב שנת 2015 אושפז גסקין בבית החולים גהה במצב פסיכוטי, לאחר שהשתמש בכמות חריגה של סם מסוג MDMA. הוא שוחרר כעבור כשבועיים ללא סימנים פסיכוטיים, והוריו לקחו אותו להמשך טיפול והשגחה בכפר "איזון" בשדות ים. לאחר כשמונה חודשים שם הוא עזב כשמצבו הנפשי תקין, ומאז חווה מעת לעת קשיים נפשיים, אבל לא אפיזודות פסיכיאטריות נוספות. ידוע שמתמודדי נפש סובלים בחייהם מסטיגמות שונות; ההחלטה לסגור את תיק ולדי גסקין בלי שנערכה למעשה חקירה בעניינו מעוררת את השאלה המטרידה, המקוממת, אם הוא סבל מסטיגמה שכזו גם במותו.

ולדי נולד מחדש במקום הזה

נינה, אמו של גסקין, שהתה בארצות הברית כשקיבלה את בשורת האיוב. מאז מות בנה היא הקפידה לאסוף תמונות, גזירי עיתונים, חוות דעת פסיכיאטריות, כל דבר שיעזור לשפוך אור על מה שקרה. "הוא לא דיבר אף פעם על התאבדות, זה ילד שאהב את החיים ואנשים אהבו אותו", היא אומרת השבוע. "אני מכירה את הבן שלי, הוא לא היה קופץ למים של הירקון בשביל למות. אני רוצה לדעת מה קרה לו ואני לא אשתוק עד שאדע למה ולדי מת".

האב, זוהר גסקין, נשאל אם המשפחה מעוניינת בנתיחה. הוא ביקש להימנע מהפרוצדורה. "אף אחד לא הסביר לנו את המשמעות", אומרת כעת נינה גסקין (בתמונה עם בנה). "אם היו מסבירים, הייתי מסכימה מיד"

גסקין נולד בקייב, אוקראינה. הוא היה בן 3 כשעלה ארצה עם אחיו והוריו, מהנדס מכונות וסייעת לרופא שיניים. ההורים התגוררו בטבריה ובהמשך עברו לבני ברק ולרמת גן.

הנער, שסבל מהפרעת קשב וטופל במשך תקופה קצרה בריטלין, לא מצא את עצמו במערכת החינוך. "היו ילדים בבית הספר שהשפיעו עליו לרעה ונתנו לו לעשן מריחואנה, מה שגרם לו כמעט לא להגיע לבית הספר", אומרת נינה ומספרת שהגראס המשיך ללוות את בנה גם כשהועבר לפנימייה, שם סברו הוריו שיהיה לו קל יותר להתמודד עם בעיות הקשב שלו.   

גסקין סיים 11 שנות לימוד. הוא לא גויס לצבא בשל קשיי הסתגלות והחל לעבוד כמתדלק וכסדרן. בגיל 23 עבר להתגורר באילת, שם עבד בחנות מוזיקה והתפרנס גם כתקליטן וכטכנאי מחשבים – תחום שבו התעניין והצטיין כבר כנער, ושעמד להפוך למקצוע שלו. "ולדי מאוד אהב את אילת, אבל הוא רצה לעבוד בתחום המחשבים", מספרת נינה.

באילת התנסה גסקין ב-LSD, אבל נראה שנטש את הסם יחד עם העיר. הוא עבר לתל אביב, ולאחר שעבד במשך תקופה קצרה כאמרגן של להקת רוק, התקבל לעבודה בחברת הייטק ברמת החייל כבודק תוכנה. "עבודה בהייטק, לא רחוק ממקום העבודה של אבא שלו – זה היה חלום בשבילו", אומרת נינה. "אבל זאת גם עבודה לחוצה מאוד, מה שהוביל למשבר הנפשי שלו".

אומנם האפיזודה הפסיכוטית הוצתה על ידי חומר פסיכואקטיבי, אבל היא באה לאחר תקופה של לחצים נפשיים, דיכאון וחרדה. לכן החליטו הוריו של גסקין שלא להסתפק באור הירוק מגהה ורשמו אותו ל"איזון". "שילמנו המון כסף בכל חודש והרגשנו שזה שווה כל שקל. המדריכים, הפסיכולוגים וכל הצוות שם טיפלו בו בצורה מדהימה", אומרת נינה. "ולדי נולד במקום הזה מחדש. המצב שלו השתפר מאוד מבחינה נפשית, הוא הפסיק להשתמש בסמים. לא רק MDMA, סמים בכלל".

בחוות הדעת של אחד מהפסיכולוגים הקליניים ב"איזון" נכתב על מצבו של גסקין לקראת סוף שהותו בכפר: "הלך חשיבה תקין, ללא עדות למחשבות שווא. שולל שמיעת קולות. שולל מחשבות או כוונות אובדניות. מתמצא במקום ובזמן. ריכוז ושיפוט תקינים".

שי, חברו הטוב של גסקין: "העובדה שהמשטרה לא הורתה לנתח את הגופה בעייתית בעיניי. כמה אנשים בכלל טובעים בירקון? למה לא בדקו את ההתכתבויות שלו בטלפון? למה לא ניסו לבצע איכון?"

גסקין עזב את הכפר וחזר לחברת ההייטק. זמן קצר לאחר מכן נפרדו הוריו והוא עבר לגור עם אביו. "היינו יוצאים לבלות עם חברים במועדונים ובברים, והוא תמיד היה כולו שמחת חיים", מספר שי (השם המלא שמור במערכת), חברו הטוב ביותר של גסקין. "היו לנו המון שיחות נפש, ופעם אחת לא שמעתי ממנו על כוונה או נטייה לפגוע בעצמו. אני לא חושב שהוא הזכיר אי-פעם את המילה התאבדות".

מה עבר לך בראש כששמעת שנמצאה גופתו?
"לא ידעתי מה לחשוב. זה בעיקר תפס אותי בהפתעה גדולה מאוד".

הוא עישן גראס ושתה קצת, לא יותר מזה

מעט מאוד ידוע על היום האחרון בחייו של גסקין. לא ברור אפילו באיזו שעה לקח תיק, עלה על האופניים ויצא מהבית; במשטרה מעריכים שזה היה בסביבות אחת בלילה, אביו מעריך שבין ארבע לחמש בבוקר. "התעוררתי בשש ולא ראיתי אותו או את האופניים החשמליים שלו", סיפר האב זוהר גסקין בעדות שמסר. "התחלתי לחפש אחריו בחניה, בשבילים ואחר כך בירקון, כי לפעמים הוא היה עושה שם כושר. כשלא מצאתי אותו חזרתי הביתה והתקשרתי למשטרה". זוהר סיפר לחוקרים שדיבר עם שי, שמצידו אמר שלא ראה את חברו ביממה האחרונה. לדברי שי, מעולם לא פנו אליו ישירות מהמשטרה בנוגע לגסקין.

באזור שבו טבע גסקין לא מותקנות מצלמות אבטחה, אבל גם בהיעדר כל תיעוד, נדמה שחוקרי המשטרה האמינו מהרגע הראשון בתאוריית ההתאבדות. זוהר גסקין נשאל על מצבו הנפשי של בנו בעבר ובהווה, סיפר על אשפוזו בגהה ועל התקופה ב"איזון" ודיווח: "יומיים לפני שוולדי מת הוא חזר לעשן קנאביס אחרי הפסקת של שנתיים והיה לי קשה לתקשר איתו, אז ליתר ביטחון לקחתי אותו לבדיקה במרפאה של 'טרם'. הוא לא דיבר או חשב על אובדנות, וכששאלו אותו על זה הוא צחק. שבוע קודם לכן הייתה לו פגישה שגרתית עם הפסיכיאטרית שלו במרפאה בבני ברק, וגם שם לא היו שום סימנים (הכוונה לאובדנות – ש.א)".

האופניים של גסקין, הארנק שלו והטלפון הסלולרי שלו מעולם לא נמצאו. באזור לא מותקנות מצלמות אבטחה, אבל גם בהיעדר תיעוד, נדמה שחוקרי המשטרה האמינו בתאוריית ההתאבדות מהרגע הראשון 

אורי (שם בדוי), שעבד לצד גסקין בחברת ההייטק, לא מאמין שהוא נטל את חייו. "הכרתי אותו במשך כמה חודשים, עד שהחברה נסגרה. הפעם האחת שבה אני זוכר אותו מדבר על מחשבות אובדניות הייתה כשישבנו באיזה פאב והוא צחק על כל הקטע הזה".

הוא השתמש בחומרים מסוכנים כלשהם?
"הוא עישן גראס פה ושם, כמו רוב האנשים, ושתה קצת אלכוהול. לא יותר מזה. הוא לא היה איזה טיפוס קיצוני או מתמכר".

איך התרשמת ממנו מבחינה חברתית?
"הוא לא היה טיפוס פתוח והיו לו מעט חברים, אבל שום דבר שם לא מתחבר לי לטיפוס שמתאבד".

"ולדי אהב את החיים", מסכים שי. "היו לו בחיים רגעים קשים, אבל איפה זה ואיפה להתאבד".

מה אתה חושב שקרה לו?
"אני משוכנע שמישהו גנב לו את האופניים ואת הכסף ודחף אותו לירקון".

אתה מדבר על רצח?
"אני לא יודע, אבל העובדה שהמשטרה לא הורתה לנתח את הגופה היא מאוד בעייתית בעיניי. כמה אנשים בכלל טובעים בירקון? כשיש אירוע כזה חריג, זה מחייב חקירה מעמיקה. למה לא בדקו את ההתכתבויות שלו בטלפון? למה לא ניסו לבצע איכון? מישהו במשטרה רצה לסגור את זה מהר, בלי להתאמץ לגלות מה באמת קרה, אבל העובדה שוולדי עבר טיפול פסיכיאטרי היא לא סיבה לסגור את התיק".

גם את האם נינה גסקין מטרידות שאלות קשות. בחלק מהתמונות מהזירה, שלא נחשוף כאן לבקשתה, נראה חפץ לבן כלשהו על רגליו של בנה. "אולי זה פלסטיק, אולי זה חבל לבן, אבל יש זוויות שבהן זה נראה כאילו הרגליים שלו קשורות. אין לי מושג מה זה, אולי אני טועה. אבל עד עכשיו העניין הזה לא נותן לי מנוחה".

בייאושה נפגשה לאחרונה נינה עם מתקשרת ממרכז הארץ. האחרונה אמרה לה שבנה נרצח על ידי שני גברים בשנות ה-40 לחייהם שכפתו אותו ברגליו כדי לנטרל את התנגדותו והטביעו אותו בירקון. לאחר מכן גנבו את התיק, הטלפון והאופניים ונמלטו. אפשר כמובן לבטל את הדברים על הסף, אבל בתיק שחוקר משטרה מסכם ב"לעולם לא נדע", אי אפשר לבוא בטענות למי שמחפש תשובות גם במקומות כאלה.  

יש גורמים שנוח להם להינעל מראש על מסקנות

זמן קצר לאחר מציאת הגופה שאל חוקר משטרה את זוהר גסקין אם המשפחה מעוניינת בנתיחה. האב ביקש להימנע מהפרוצדורה. "אף אחד לא הסביר לו ולי את המשמעות של נתיחת הגופה מבחינת משפטית", אומרת כעת נינה. "אם היו מסבירים לי הייתי מסכימה מיד".

בחוות דעת של פסיכולוג קליני נכתב על גסקין: "הלך חשיבה תקין, ללא עדות למחשבות שווא. שולל שמיעת קולות. שולל מחשבות או כוונות אובדניות. מתמצא במקום ובזמן. ריכוז ושיפוט תקינים"

"נתיחה במקרה כזה היא חובה, והחוק מאפשר לבצע אותה גם אם ההורים מתנגדים", אומר סנ"צ בדימוס עו"ד ניסים דאודי, לשעבר בכיר ביחידה המרכזית במשטרת מחוז תל אביב. "במקרים כאלה פונים לבית המשפט, שמוציא צו ומורה לנתח, ואני הייתי מתעקש לצד זה על בדיקה טוקסיקולוגית כדי לשלול נוכחות של סמים או רעלים. היה צריך גם לתשאל חברים קרובים של המנוח, להבין את הלך הרוח שלו בזמן האחרון ולנסות לאתר עדי ראייה, אם היו כאלה. גם בדיקת הטלפון הסלולרי חשובה. לפעמים זה יכול להוביל אותך לכיוון חקירה אחר לגמרי".

"לא ברור לי איך חוקר במשטרה מחליט לסגור תיק בלי שביצע את הפעולות הכי בסיסיות כדי להבין מה קרה", אומרת נינה. "הרי יש כל כך הרבה שאלות פתוחות: למה ולדי בכלל הגיע לירקון? לאן נעלמו הדברים שלו והכסף שלו? זה לא נראה מספיק מוזר לחוקר? ארבעה ימים זה מספיק כדי לקבוע קטגורית שאין חשד לפלילים?".

מה את חושבת שבאמת קרה?
"אני משוכנעת שמישהו שדד אותו בכוח וזרק אותו לירקון".

ידוע שמתמודדי נפש סובלים בחייהם מסטיגמות שונות. ההחלטה לסגור את תיק ולדי גסקין בלי שנערכה למעשה חקירה בעניינו מעוררת את השאלה המטרידה, המקוממת, אם הוא סבל מסטיגמה שכזו גם במותו

אם החקירה התנהלה כפי שהתנהלה רק בגלל עברו הפסיכיאטרי של גסקין, אומר הפסיכיאטר ד"ר אילן טל מ"מכון טל", הרי שהבעיה כאן נוגעת לא רק למשטרה. "לנו כחברה – אם זה בתי משפט, מוסדות ציבור או אנשים ברחוב – קל לתייג אנשים בעלי רקע נפשי ולחרוץ את גורלם בלי לבדוק את העניינים לעומק. אני לא מצוי בפרטי המקרה הספציפי הזה, אבל אני חושב שבמשטרה היו צריכים לעשות עוד בדיקות לפני קביעה נחרצת שאדם בעל רקע נפשי יכול היה לעשות מעשה כזה חריג. ידוע שמספר האנשים שמתאבדים בטביעה הוא כמעט אפסי. כלומר, זה כבר נתון שהיה צריך להכתיב בדיקה רצינית של נסיבות המוות. בכלל, צריך לבדוק כל דבר לגופו של עניין. קל להגיד שאדם בעל רקע נפשי הוא משוגע ולכן הגיוני שיעשה ככה וככה, אבל מישהו צריך לבדוק: זה באמת נכון?".

איל אקרמן, פסיכולוג קליני, מחדד את הנקודה: "הכי קל לתייג אנשים בעלי רקע פסיכיאטרי, אבל דווקא סביר יותר שאנשים כאלה ייפגעו מאשר יפגעו. בחברה שלנו יש נטייה לא להאמין למתמודדי נפש, וכשקורה להם משהו – ישר קובעים שזה בגלל הרקע שלהם, בלי לברר עובדות שיכולות להוביל למסקנה אחרת. במדינה ובחברה יש יותר מדי גורמים שנוח להם להינעל מראש על מסקנות".