על ספסל מול הים בטיילת של תל אביב יושב ושותק גבר תכול עיניים עם כיפה שחורה. זה יונתן (לוץ) לנגר שפעם היה ניאו נאצי והיום הוא יהודי, אבל כרגע הוא בעיקר טרוד במחשבות.
אתה בסדר?
"כן. קשה להיזכר במה שהיה".
אתה רוצה שנדבר על משהו אחר בינתיים?
"לא, זה בסדר. אני צריך לדבר על זה".
על מה אתה הכי מתחרט לגבי העבר שלך כניאו נאצי?
"על הרבה דברים. לא הרגתי אף אחד, אבל הייתי מלא שנאה לכל מי שלא כמוני. הייתי רואה זר ומתמלא באלימות שלא הוצאתי לפועל רק כי החוק לא מאפשר, רק כי זה היה מסבך אותי. לי ולחברים שלי הייתה אידיאולוגיה והיינו יושבים וחושבים מה לעשות איתה, איך לפעול. למשל לזרוק בקבוקי מולוטוב על עסקים של זרים, נגיד מסעדות טורקיות. אבל אז חשבנו שזה טיפשי, כי הביטוח ישלם לבעל העסק וניכנס לכלא ונדפוק לעצמנו את החיים. בכלל, היינו חכמים. לא היו לנו קעקועים, לא הבענו דעות באופן גלוי, לא גילחנו את הראש. היינו זהירים. כשלאחת הקבוצות שלנו נכנס סוכן סמוי מהמשטרה, אני עליתי עליו".
איך?
אני מאוד רגיש לאנשים. ראיתי שהוא מתנהג שונה, התחלתי לשים לב אליו, ראיתי שהוא מצלם תמונות".
מה עשיתם איתו?
"כלום. הוא לא ידע שאנחנו יודעים ולא אמרנו לו. פשוט היינו מתארגנים בלעדיו או לא מדברים לידו על מה שאסור. תביני, המטרה שלנו הייתה להצליח בחיים, לרכוש השכלה, להגיע לעמדות כוח בממשלה, בעסקים - ולפעול משם. הקבוצות הניאו נאציות האחרות היו בעינינו אנשים פשוטים, חיילים שצועדים במצעדים. אנחנו היינו האליטה".
לך תכבה שנאה
המהפך שלו החל לפני תשע שנים. לנגר נחשף לתורת הקבלה, החל ללמוד אותה ולהעמיק בה, ולמרות שבתחילה המשיך לבלות עם הקבוצה לבושת השחורים שלו, בסופו של דבר הוא התנתק ממנה לחלוטין. מי שבמשך עשור מחייו נהג לברך במועל יד וקריאת הייל היטלר קנה לפני חודשיים כרטיס לכיוון אחד ומאז הוא כאן, בתל אביב, מרגיש בבית. עבר גיור כהלכה, החליף את שמו, שומר על כשרות. בפגישתנו סירב לשתות מבקבוק מים סגור כי לא היו עליו שתי חותמות כשרות, כך הסביר לי. עברית הוא רק התחיל ללמוד והריאיון מתנהל באנגלית, אבל הוא כבר מחכה לקבל אזרחות ישראלית ורוצה להקים משפחה עם אישה יהודייה. באותה נשימה הוא אומר שלא הסתיימה המלחמה בשדים שלו. אז הוא עומד על המשמר, בעיקר כשמשהו מצית אצלו מחדש את הדלק של האלימות. את השנאה.
בערב יום השואה היה לנגר אמור לשבת על במה אחת עם ניצול שואה במסגרת "זיכרון בסלון", מפעל ההנצחה האלטרנטיבי שנוסד בשנת 2011 בידי אשת החינוך עדי אלטשולר. או שאולי "נוסד" זאת לא המילה הנכונה: כמה חברים שהרגישו שאין להם איך לזכור את השואה, שהטקסים הממלכתיים ריקים מתוכן, התקבצו בסלון אחד והקשיבו לסיפור של ניצולה. הם שמעו אותה ושאלו שאלות. מישהו הביא גיטרה והייתה גם שירה. יותר מחצי מיליון בני אדם ב-60 מדינות לקחו מאז חלק בעשרות אלפי אירועים של "זיכרון בסלון". היו מפגשים בבתי כלא, היו ערבים עם דרי רחוב. אבל ניאו נאצים לשעבר - זה עוד לא היה.
אנחנו נפגשים כשלא לגמרי ברור אם ואיך יתקיים האירוע. הניצול שהסכים לחלוק במה עם לנגר נפל למשכב, תזכורת לגילם ולמצבם של העדים החיים האחרונים למה שהיה. לנגר מצדו חרד, מתרגש, בעיקר מתבייש. הוא מעולם לא פגש ניצול שואה, רק ילדי ניצולים. זה לא היה פשוט לו, או להם. "אני מאוד שמח לעשות את זה", הוא אומר. "זה יעזור לי לסלוח לעצמי, לסלוח לאחרים. כשאתה חי בישראל, אתה כל הזמן מוקף באנשים שהעבר שהערצת השפיע עליהם. רגשית זה מאוד קשה".
בסופו של דבר התקיים האירוע ללא נוכחות הניצול. על הבמה במרכז הקבלה בתל אביב סיפר לנגר את סיפורו, התרגש וריגש עד דמעות. איפה זה ואיפה החגיגות שנהג לערוך עם חבריו לציון יום הולדתו של היטלר, אירוע רב-שנתי שחיילי אס.אס לשעבר היו מספרים בו מורשת קרב בגרסה אחרת, מצמררת, של זיכרון בסלון. "לפני שהאירוע התחיל שמעתי את הצפירה. ידעתי שזה קיים אבל עדיין לא חוויתי את זה", אמר לי. "עמדתי ברחוב, חשבתי על השואה ועל מה שאנשים עברו. אני כל כך שמח שיצא לי לספר את הסיפור שלי דווקא ביום הזה. האירוע היה מאוד אמוציונלי, אבל שמחתי לשתף את הקהל במי שהייתי. זה כאילו שתרמתי את החלק הקטן שלי לכך שזה לעולם לא יקרה שוב".
די ברור אילו זיכרונות מציף יום השואה אצל צברים. מה צף אצלך?
"הדבר שהכי כואב לי זה שבעקבותיי הלכו ילדים שהעריצו אותי וראו בי דוגמה. כמוני, הם סתם באו ללמוד קראטה ומצאו את עצמם נגררים לקבוצה ניאו נאצית. גם אחי, שצעיר ממני בשנה וחצי, הגיע לשם בעקבותיי. הוא כבר לא שם.
"שאלת על זיכרונות, אז אני זוכר נער חצי אפריקאי וחצי גרמני שהגיע ללמוד תורת לחימה כדי להתגונן מפני אנשים כמוני, ואני הברחתי אותו כבר ביום הראשון. כולם ידעו שאני רוצה לפגוע בו, שהנוכחות שלו בלתי נסבלת מבחינתי. הוא היה צעיר ממני בשנה, אולי שנתיים, ואני הייתי ילד בן 14 חזק, אלוף קראטה. כשעמדנו אחד מול השני פשוט רצתי לקראתו צורח והוא נבהל וברח ולא חזר.
"את לא מבינה איך התנהגתי לבני אדם. אם הייתי הולך על המדרכה ומולי צץ אדם אחר, מעולם לא סטיתי הצידה בשבילו. העיקר להראות שאני בשליטה".
היו מצבים שנגמרו במכות?
"ברור, היינו מגיעים למקומות בילוי של היפסטרים, אנשי שמאל בברלין, ומתגרים בהם כדי ללכת מכות. בכלל, לא היו לנו בילויים רגילים. לא הלכנו למשל לראות סרטים לשם הנאה. היינו צופים רק בסרטי תעמולה נאציים, נהנים לראות איך מכים או משפילים יהודים. היינו צוחקים מול התמונות. אם היינו הולכים לקולנוע, זה היה לסרטים על מלחמת העולם השנייה. היינו הולכים ל'להציל את טוראי ראיין', נשארים עד סוף החלק שהחיילים הגרמנים יורים באמריקאים ואחר כך יוצאים מהאולם".
היית מכחיש שואה?
"כולנו היינו, אבל אני איכשהו גם הכחשתי את השואה וגם הצדקתי אותה".
תסביר.
"הרי היה חוק, והגרמנים צריכים לציית לחוק. רק כשהגעתי ל'יד ושם' בביקור הראשון שלי בארץ אמרתי סוף סוף שהשואה לא הייתה צריכה לקרות. זה לקח לי תשע שנים".
הפתרון הסופי ולהקתו
הוא נולד ב-1983 בשם לוץ לנגר, במה שהיה אז ברלין המזרחית. את הלילה ההוא בגיל שש שבו נפלה החומה הוא זוכר מצוין: הוריו העירו אותו ואת אחיו והם הלכו לראשונה ברחובות מערב העיר. הוא זוכר גם את האישה המבוגרת מהמערב שנתנה לו את הבננה הראשונה שאכל בחייו ואיך שיחקו כל הלילה בלגו אצל משפחה זרה. לילה היסטורי של איחוד, קץ משטר האימה של השטאזי. העתיד נראה אופטימי, ההווה היה מלא תקווה.
מזרח גרמניה היה ונותר אזור של מעוזי ניאו נאצים, אבל הוריו מעולם לא הביעו דעות אנטישמיות ולנגר לא גדל על ברכיה של שום שנאה. הוא הלך לבית הספר, היה תלמיד מצוין ובגיל 14 ביקש ללמוד קראטה. אז פגש את המאמן שהפך לדמות הדומיננטית בחייו ("הוא היה כמו אבא בשבילי ואני כמו בן בשבילו"), ניאו נאצי כריזמטי שגרר אחריו את התלמידים הצעירים אל העולם האפל - והאסור על פי החוק הגרמני - של תורת הגזע, הערצת היטלר ושנאת זרים.
זה התחיל בהאזנה למוזיקה אסורה, להקות ניאו נאציות שלעגו לשחורים, ליהודים, לשואה. הלהקה הראשונה בגרמניה שהוכרזה כהתארגנות פלילית, "לנדזר" ("חייל פשוט" בגרמנית) הייתה הנערצת עליהם. לנגר עדיין יודע בעל פה את מילות כל השירים. באחד מהם מוזכר שמה של תל אביב לצד ציקלון בי, הגז שבו השתמשו הנאצים במחנות ההשמדה, ושמות משפחה יהודיים. שמה הראשון של הלהקה, אגב, היה "הפתרון הסופי".
איפה יכולתם בכלל להקשיב לשירים כאלה?
"היה לנו מקום סודי, בר שהקמנו בחצר הבית של המאמן. היינו עושים שם את המסיבות שלנו. השכנים היו מתלוננים למשטרה, אבל המשטרה לא יכלה למצוא אותנו, וזה כמובן גרם לנו להרגיש עוד יותר מעל כולם, מעל החוק. אפילו הסולן של לנדזר הגיע אלינו. הוא הסתובב עם שני שומרי ראש מה'האמרסקינס' (קבוצה שנוסדה בארה"ב ומטרתה לקדם מוזיקת רוק הדוגלת בעליונות הגזע הארי. השם נלקח מסצנת הפטישים הצועדים בסרט "החומה" של פינק פלויד). אלה אנשים אכזריים מאוד והסולן בעצמו ישב בכלא".
מה משך אותך לחבורה הזאת? הרי לא גדלת בבית כזה.
"כשהגעתי לקבוצה הזאת, פתאום הייתי מוקף בגברים גדולים ממני בעשור שדואגים לי, מטפחים אותי. הרגשתי שייך. מאוד קל להישאב לזה כשאתה נער חסר ביטחון. פתאום אני שותה, נוסע בב.מ.וו עם החבורה הזאת, שומע מוזיקה אסורה, לובש את הבגדים השחורים, הולך למסיבות שאף אחד לא יודע עליהן. הם היו הרבה יותר מעניינים מהחברים בכיתה, והם כיבדו אותי".
איך זה השפיע עליך מעבר לתחושת השייכות?
"הייתי מזהה חולשה ומנצל אותה כדי לרמוס. זה היה מסב לי עונג של עליונות. רגשות כאלה, רצון לראות את האחר כנחות - זה נובע משנאה עצמית וחוסר ביטחון עצמי".
כילד, כנער, יצא לך לפגוש יהודים?
"לא, אבל שנאתי אותם שנאה עזה. הייתי ניאו נאצי גאה".
עיין ערך אהבה
בגיל 19 התגייס לנגר ושירת תשעה חודשים בצבא הגרמני. לאחר מכן החל ללמוד מנהל עסקים באוניברסיטה והיה דובר אגודת הסטודנטים. בלימודיו פגש זרים - מוסלמים, אפריקאים וצרפתים - שנחשבים נחותים בעיני הניאו נאצים. "כאן התחיל הקונפליקט שלי", הוא אומר. "הנה אנשים שאני אמור לשנוא, ואני מחבב אותם. פגשתי גם גרמנים כמוני שלא שנאו זרים ולא הייתה להם בעיה שהם שם, תפיסת עולם שעד אז חשבתי שמאפיינת אנשים חלשים. התחלתי לשאול את עצמי שאלות. בהתחלה אתה אומר לעצמך 'בסדר, אז האדם הזה יוצא דופן', ואז זה עוד אחד ועוד אחד, וזה לא מסתדר עם כל מה שידעת".
באותה עת חי לנגר עם בת זוג. היא ידעה שהוא ניאו נאצי ולא אהבה את זה, אבל גם לא התערבה. בספרייה שלה היו ספרי ניו אייג' ולנגר החל לקרוא בהם; בדיעבד הוא אומר שזאת הייתה תחילת ההתרחקות מהקבוצה. הוא עדיין הלך למסיבות, נפגש עם הניאו נאצים ושתה איתם, אבל הרגיש שזה לא שלו. הוא כבר היה בתוך המסע.
"חיפשתי משהו עמוק יותר. הנגטיביות שלי הייתה חזקה, השנאה הייתה חזקה, היו לי רגשות משוגעים. אתה רואה בן אדם ברחוב ורוצה לפגוע בו, איך אתה מפסיק את זה? איך אתה נלחם ברגש כזה? אתה חייב משהו חזק, מדיטציה לא תעזור כאן".
מה כן?
"מתישהו בשנת 2008 חלמתי חלום: אני עף בתוך מערה ופתאום שומע את המילה 'קבלה'. התעוררתי, רצתי למחשב, הקלדתי את המילה והתחלתי לקרוא. נתקלתי בהודעה על הרצאה בקבלה בברלין ומיד צלצלתי ונרשמתי".
אבל ראית בוודאי שזאת תורת מיסטיקה יהודית. זה לא הפריע לך?
"ראיתי, אבל לא קישרתי את זה לעם היהודי אלא לחוכמה".
חוכמה יהודית.
"לא חשבתי על זה. המיסטיקה זה מה שעניין אותי".
בהרצאה פגש יהודי לראשונה בחייו. זה היה חנן נאור, בנו של יצחק נאור, הניצול שעשור מאוחר יותר יסכים לחלוק עם לנגר את במת "זיכרון בסלון". "חנן הוא יהודי אורתודוקסי שחי בברלין ולומד קבלה", מספר לנגר. "הדברים שהוא אמר היו כל כך חכמים ונכונים ומלאי חמלה ואהבה שלא חשבתי מיהו. יהודי או לא, עומד מולך בן אדם".
קלטו שם שאתה לא שייך?
"הייתי מהוסס והם הרגישו בזה ומהר מאוד גילו את העבר שלי, שבעצם עוד לא היה עבר כי עדיין נפגשתי עם החברים בקבוצה. אבל במרכז הקבלה תמיד קיבלו אותי, תמיד שידרו לי אהבה, ואיפה שיש אהבה אתה לא יכול לשנוא".
והחברים בקבוצה? הם הרגישו שאתה לא איתם?
"הם ידעו שאני במקום אחר, הייתי אחד המנהיגים והאנרגיה שלי לא הייתה שם. הם ידעו על הקבלה ולעגו לזה, לכן לא המשכתי לדבר איתם על הנושא. הייתי הולך לחגוג את חנוכה במרכז ואחרי כמה ימים מגיע לקבוצה ורואה כמה הכל שלילי, אלים, כמה אין לי על מה לדבר איתם".
אלף שעות של תיקון
כשנה לאחר שהחל ללמוד קבלה קיבל לנגר הזמנה לעשות שבת אצל המורה שלו. "לא היה לי מושג מה זה שבת, חשבתי שנאכל ונתפלל וזהו, אבל שרנו, מחאנו כפיים, וזאת הייתה שמחה טהורה. אפילו לא שתינו, אולי כוס יין. לא ידעתי מה לעשות עם האושר הזה, עם האנרגיות הטובות האלה. המסיבות שלנו היו כל כך שונות, שתייה עד הבוקר, אלימות.
"שבוע אחרי קבלת השבת הלכתי למסיבה של הניאו נאצים והבנתי שאני צריך לעשות משהו. כשחזרתי הביתה התחלתי בהדרגה לזרוק את הדיסקים, את הבגדים השחורים, את וסט העור עם הלוגו 'אחווה גרמנית'. חשבתי על הדברים שלמדתי בקבלה, שמשמעות החיים שלנו כאן היא להיות אנשים יותר טובים. אבל עדיין לא עזבתי לגמרי".
לנגר התפרנס באותה תקופה כמנהל פיננסי בחברה טורקית. הוא מודע לאבסורד; הטורקים הם מהמיעוטים השנואים על הניאו נאצים בגרמניה ("הכל אתגר אותי - העבודה אצל הטורקים, לפגוש גייז. שמחתי לאתגרים האלה כשהעמקתי בלימודי קבלה"). ב-2009, בראש השנה, הגיע לראשונה לישראל. הנסיעה הזאת שינתה הכל. "כבר בנחיתה הרגשתי שאני יכול לנשום", הוא אומר. "הרגשתי מדהים, הרגשתי בבית".
ואיך הרגשת בין יהודים?
"התעלמתי מזה, כי מצד אחד היה לי טוב ומצד שני רציתי לשנוא אותם".
עדיין?
"בטח. עדיין הייתה שנאה, אבל אז כבר היה גם רצון להפסיק אותה. ככה באתי לכאן, נשארתי עד יום כיפור, וכשחזרתי לברלין ידעתי שאני חייב לעשות שינויים משמעותיים".
וזה מה שהיה. הוא נפרד מבת הזוג לאחר שמונה שנים משותפות, עבר לגור לבד, התפטר מעבודתו והחל לעבוד במרכז לקבלה בברלין. מהקבוצה הוא חתך לגמרי, מחק את מספרי הטלפון של החברים לשעבר. הוא לא יודע להסביר למה הם לא פגעו בו.
כשהראה שהוא מחויב ללימודים קיבל לנגר הצעה לעבור למרכז קבלה בלונדון. הוא חי שם שלוש שנים והיה אחראי על ארגון חתונות, בר מצוות ובריתות. הוא כבר התפלל, אכל כשר ולמד תורה. אבל זה לא הספיק. "רציתי להתגייר. זה לא היה קשור לקבלה אלא לזה שרציתי לעשות תיקון. במרכז שאלו אותי למה אני צריך את זה, אמרו שהחיים שלי קלים יותר כמו שהם. אבל אחרי שנתיים התחלתי את תהליך הגיור. אחרי שלמדתי אלף שעות הרגשתי שאני חייב לחזור לברלין, שהעבר שלי שם ואני צריך להתמודד איתו. הייתי צריך ללכת ברחובות שהלכתי בהם כניאו נאצי ולהביט על הכל בעיניים חדשות".
מה עשית ברחובות ההם?
"אני זוכר שהחלטתי להיכנס למסעדה של זר. לא ידעתי בוודאות שהיא כזאת, אבל חשבתי שכן ושזה בטח טעים. והמחשבות רצות, הנה אני נותן כסף לזר, ואני אומר לעצמי, 'מספיק, אתה כבר לא האדם הזה'. הבטתי באנשים שבעבר הייתי מביט בהם בשנאה, רציתי להחליף אותה בחמלה. אבל מאוד קשה לעשות את המעבר הזה. לכן הייתי חייב להתגייר".
זה לקח שלוש שנים. במהלכן הוא אימץ רשמית את השם יונתן, שמופיע היום גם בדרכון הגרמני שלו. "כשעברתי את הגיור, הרב הראשי של ברלין הזמין אותי אליו הביתה", הוא מספר. "בשיחה בינינו הוא אמר בהקשרים שונים 'אנחנו היהודים', ואני מסתכל מסביב ורק שנינו בחדר, וזה כל פעם הפתיע אותי: אני יהודי עכשיו".
איך זה להיות יהודי?
"מבחינתי זה לא כמה אתה שומר שבת או כשרות וכמה אתה מתפלל. יש ביהודים ניצוץ שמאחד אותם, לא משנה אם הם גייז, חילונים או דתיים. כשמישהו מגלה שהוא יהודי, הוא מרגיש שייכות".
אף פעם לא ראיתם פליט ונאצי אוכלים צהריים?
לנגר המשיך לעבוד במרכז הקבלה בברלין, אבל הלב כבר היה בישראל. הוא ביקר כאן כעשר פעמים לפני שהגיעה ההצעה לעבוד במרכז קבלה במרכז בתל אביב. בפברואר השנה הגיע ארצה ומאז הוא כאן. הוריו כבר ביקרו אותו וגם אחיו הגיע עם בת זוגו.
איך ישראל?
"אני מתרגל. בשבועות הראשונים בעיקר התבוננתי, אני לומד את המנטליות שכל כך שונה מזו הגרמנית. וכל הזמן יש לי אתגרים".
כמו מה?
"יש במרכז הקבלה עובד, מבקש מקלט מאפריקה שקיבל אזרחות ישראלית, שיום אחד הזמין אותי לאכול ביחד. אנחנו אוכלים ומדברים ואני מסתכל על התמונה מהצד: ניאו נאצי לשעבר, אוכל צהריים עם בחור שחור, בישראל. זה מטורף. ממש באותו יום חיפשה אותי מישהי שלא הכרתי, אישה כבת 60 מאשדוד. זה היה אחרי כתבה ב'כאן' שהופעתי בה וחשבתי שאולי היא בת של ניצולי שואה או משהו כזה, אבל לא. נפגשנו בקניון עזריאלי והתברר שהיא רוצה לשדך לי את הבת שלה".