שוטר לקח אקדח וכיוון לי אותו לראש. אמרתי לו, "תירה בי"

"פתאום הרגשתי שמישהו מחזיק אותי"

14.01.2015. נריה בן דוד בן ה-19 נעצר בגואה, הודו, באשמת החזקה וסחר בסם הזייתי

הגעתי להודו עם שני בקבוקונים קטנים של אסיד וטיפה קרטונים נקיים של אל.אס.די. ממש קצת, רק שיהיה לי איך לתפוס ראש בחודשים שאני שם. את הכל הבאתי איתי בתיק מהארץ. אם אתה מספיק חכם, לא תופסים אותך בשדה התעופה.

זאת הייתה הפעם השנייה שלי בהודו. בפעם הראשונה טסתי בגיל 18, אחרי ששחררו אותי מהצבא על אי התאמה, והתאהבתי במדינה. זה מקום של חוויות, חופש, עצמאות. אין, הודו זה אושר. בדצמבר 2014 החלטתי לחזור לשם, קניתי כרטיס ותכננתי לנחות בחזרה בישראל ביולי 2015. הרגשתי שאני מסודר. אפילו היה לי שם אופנוע שקניתי בפעם הקודמת. רציתי לטייל ולהרוויח קצת כסף מתכשיטים שהכנתי והתכוונתי למכור. בעיקר רציתי ליהנות, מסיבות, בלגנים. נחתתי בפושקאר, משם נסעתי לדאלי ובסוף הגעתי לגואה. שלושה שבועות הספקתי ליהנות ממנה.

ערב אחד, במסיבת חוף עם חברים, אכלתי קצת מהסמים שהבאתי מהארץ. הודי נחמד, מישהו שלא הכרתי, שאל מה לקחתי ואם הוא יכול לנסות קצת. הוא ביקש לשלם לי, ולמרות שלא רציתי לקחת הוא דחף לי קצת כסף לכיס. כמה שעות אחר כך הוא ניגש אליי שוב, אמר שהחומר עשה לו ממש טוב וביקש את הטלפון שלי. באותו ערב הוא כבר ביקש שאארגן אותו על בקבוקון אסיד. לא היה לי בקבוק להביא לו, אז ביקשתי מחבר ישראלי שיארגן לי אחד עם קצת חומר מעורבב במים.

נפגשנו לארוחת צהריים במסעדה ליד הגסט-האוס שלי. דיברנו קצת, הייתה אנרגיה טובה. שלחתי את היד כדי להעביר לו את החומר ופתאום הרגשתי שמישהו מחזיק אותי. תוך רגע הגיעו עוד חמישה שוטרים. ניסיתי לברוח, התחלתי לצעוק "הצילו" בעברית אבל אף אחד לא התייחס אליי והבנתי שאני בצרות. ניסיתי להציע להם כסף, אבל אחד השוטרים לקח אקדח וכיוון לי אותו לראש. אמרתי לו "תירה בי". הם נתנו לי בוקס לפנים, אבל ידעתי שהם לא יעשו יותר מזה. בסוף אזקו אותי והכניסו אותי לניידת.

לקחו אותי למשטרת גואה. הייתי שם כמה שעות, אזוק לשולחן בחדר חקירות. הם ניסו להוציא ממני מידע - מאיפה הסמים, מה הקשר שלי לאירוע - אבל לא ידעתי אנגלית כל כך טוב ולא ממש הבנתי מה הם שואלים. יומיים הייתי במעצר ואז ביקשתי שיעבירו אותי למתקן כליאה, כי חשבתי שבכלא יהיה יותר טוב. שלחו אליי עורך דין מקומי שבגדול אמר שאני בצרות, אבל לא באמת הבנתי עד כמה. הרי בסך הכל תפסו אצלי בקבוקון של אסיד.

עם אמא דיברתי לילה אחרי המעצר. אמרתי לה שאני מצטער על הכל ושאני לא מבין איך זה קרה לי. היא בכתה אבל אמרה שהכל יהיה בסדר ושהיא תדאג שישחררו אותי. היא הייתה אופטימית.

"רזיתי המון, נהיו לי עיגולים של קרחות"

16.01.15. נריה מועבר לתא מעצר במתקן הכליאה "מָפָּסה לוק-אפ", גואה

זה היה מבנה מבטון, עשרה חדרים קטנים ובערך 150 עצורים. נשלחו לשם אנשים שעדיין לא נשפטו, אז היו איתי בחדר חשודים ברצח, אונס, גניבות, הכל. אני חושב שזה היה המקום הנורא ביותר עלי אדמות.

היינו 15 עצורים בחדר קטן, שני מטר על שלושה. לכל אחד היה בערך חצי מטר למחיה, אי אפשר לשבת או לשכב. היינו אחד על השני, ברזלים מכל כיוון ושער קטן מסורגים שהוא גם חלון. בתוך החדר היה חור לשירותים וג'ריקן של מים ששימש אותנו לשתייה ולמקלחות.

בהתחלה הייתי בטוח שזה עניין של שבועיים עד שיוציאו אותי משם, אבל אחרי כמה ימים בתא הסבירו לי שאני יכול לשבת המון זמן במעצר, לפני משפט בכלל, כי המערכת שם לא באמת עובדת. לא היה לי מושג מתי אני הולך להשתחרר, לא אמרו לי כלום. בטח לא שבסוף אשאר עצור שלוש שנים ועשרה חודשים.

אמא שלי ביקרה אותי בפעם הראשונה אחרי חודש וחצי. נתנו לי לפגוש אותה בתוך הכלא, לא מאחורי סורגים ובלי הגבלות כמעט. ראיתי אותה ובקושי הצלחתי לדבר. שנינו בכינו והיא אמרה לי שכל עם ישראל מאחוריי ושאני עומד להשתחרר. היום אני יודע שכשהיא ראתה אותי, היא לא האמינה שזה אני. בכלא לא היו מראות, אז לא היה לי מושג איך אני נראה, אבל הבנתי ממנה שהייתי מאוד חיוור. כמעט לא אכלתי בכל התקופה הזו, אז רזיתי המון, והתגלתה לי גם מחלת עור. נהיו לי עיגולים של קרחות, ממש חורים בשיער. אמרו שזה נפשי, בגלל מה שעברתי.

כשאמא ראתה באיזה מצב אני היא הקפיצה את כל העולם. התקשרה לחדשות, למשרד החוץ, למשטרה, לשגרירות, לכולם. אף אחד לא היה מוכן לעזור. אני לא רוצה לחשוב בכלל מה עבר עליה בתקופה ההיא, כי עוד לפני שטסתי להודו ההורים שלי התגרשו ואבא התרחק מהמשפחה, הוא לא היה איתי בקשר בכלל מרגע שנעצרתי. יש לי אחות קטנה שסובלת מפיגור שכלי קשה ואמא שלי טיפלה לבד בה, בשלושת האחים שלנו ובמצב שלי. אין לי מושג איך, אבל היא עשתה את זה וגם הקפידה לשלוח לי כסף וחבילות עם אוכל מהארץ. טחינה, שמן זית, וקופסאות טונה. לא היה לי מושג שהן יהיו כל כך חשובות בשבילי. יכול להיות שהן הצילו לי את החיים.

"זרקתי את האופנוע מאחורי איזה שיח והתחלתי לרוץ"

14.05.15. ניסיון בריחה מכלא "וסקו דה גמה", דרום גואה

שלושה חודשים אחרי שנעצרתי, באפריל 2015, החליטו לפרק את "מפסה לוק-אפ" ולפזר את העצורים. אותי העבירו עם עוד 25 עצירים לכלא וסקו דה גמה, שברגע הראשון נראה לי כמו מלון. היינו אמנם 28 עצורים בחדר, אבל החדרים היו ענקיים והרגשתי שיש לי ממש מרחב מחייה.

יום אחד בא לבקר אותי נפתלי, יהודי אמריקאי שטייל בהודו ושמע על הסיפור שלי מישראלים שהוא פגש. לא הכרתי אותו לפני כן, אבל הייתה לי הרגשה טובה. הוא אמר שהוא רוצה לעזור לי ולא מבקש שום דבר בתמורה. לא היה לי מה להפסיד, אז החלטתי להקשיב לו והוא פשוט פרש תכנית בריחה מסודרת - זיוף מחלה, גז פלפל, אופנוע, מונית ומכונת גילוח.

אחרי כמה ימים נפגשנו לפי התכנון. אמרתי שאני לא מרגיש טוב, שני סוהרים ליוו אותי לבית חולים מחוץ לכלא ונפתלי חיכה לי שם בכניסה עם אופנוע גדול. ישבתי עם הסוהרים על ספסל ליד מכונת גלידה כשפתאום שמעתי אותו מדבר מאחוריי. הוא אמר שהוא סופר עד שלוש, וב"שלוש" כבר היינו שנינו על האופנוע.

הסוהרים התחילו לצעוק, לזרוק עלינו אבנים. נפתלי, שישב מאחוריי, ריסס עליהם גז פלפל ועפנו משם. נסענו בערך שתי דקות עד שראינו ניידת משטרה מאחורינו. נכנסתי לטירוף, רכבתי בשיא המהירות בלי להסתכל לצדדים. נפתלי ניסה לכוון אותי אל המונית שחיכתה לנו, אבל פספסתי את הפנייה מרוב מהירות.

באיזשהו שלב הניידת נעלמה. העמדתי את האופנוע בצד הדרך, לקחתי מספריים וגזרתי לעצמי את כל השיער שהיה ממש ארוך בתקופה ההיא, גילחתי את הראש לגמרי, החלפתי לבגדים שנפתלי הביא לי ועלינו שוב על האופנוע.

כל הזמן הזה המונית חיכתה לנו מחוץ לבית החולים הכי מפורסם בגואה. לנפתלי לא היה מושג שהשוטרים שם כבר שמעו על הבריחה, וברגע שהוא ירד מהאופנוע הם זיהו אותו, תפסו אותו ופוצצו אותו במכות. הבנתי שזאת ההזדמנות שלי, עשיתי פרסה עם האופנוע ונתתי גז. כל מכונית שעברה לידי עשתה לי התקף לב, אבל אחרי בערך שעה ראיתי שילוט של גבול המדינה. הבנתי שאם אני מצליח לחצות מגואה מזרחה לקרנאטקה, אני משוחרר. אבל ממש כמה קילומטרים לפני הגבול האופנוע התחיל לקרטע, ותוך כמה שניות הוא נעצר. רק אז קלטתי שנגמר הדלק.

זרקתי את האופנוע מאחורי איזה שיח והתחלתי לרוץ לכיוון ג'ונגל שראיתי. רצתי בין העצים איזה רבע שעה עד שהתחילו סירנות. כשראיתי אותן כבר נגמר לי האוויר מכל המרדף הזה, אז נעמדתי עם הידיים למעלה.

למזלי, כשנפתלי נחקר הוא לקח את כל האחריות עליו. הוא שילם קנס ושוחרר אחרי שבועיים. אותי פשוט החזירו לכלא.

"דקרתי אותו בתחת. רציתי להבהיר שזה יכול להגיע לכל מקום בגוף"

15.5.2015. תא הבידוד, כלא וסקו דה גמה  

בגלל הבריחה שלחו אותי לבידוד בקומה העליונה של בית הסוהר. זאת הייתה התמודדות בפני עצמה, אבל הבעיה הגדולה הייתה דווקא אחר כך, כשהחזירו אותי להסתובב בין כולם. הסוהרים עשו פשיטה רצינית כשברחתי, מצאו בחדרים טלפונים, אלכוהול, סמים. שיבשתי לאסירים את החיים וקיבלתי מבטים בהתאם. הפכתי לאסיר בסיכון.

כמה שבועות אחרי הבריחה נעמד מאחוריי אחד האסירים, הוציא סכין וניסה לדקור אותי בצוואר. היה לי מזל שקלטתי את זה בזמן, תפסתי את הסכין והצלחתי לקחת אותה ממנו. כל היד שלי נפתחה מהתפיסה והתחיל לרדת לי המון דם, אבל ככה ניצלתי.

אסיר אחר גנב לי את כל האוכל. כשקלטתי מי עשה את זה רציתי להראות לו שאני חזק, אז הכנתי סכין משלושה סכיני גילוח ודקרתי אותו בתחת. רציתי להבהיר שזה יכול להגיע גם לכל מקום אחר בגוף. מאז הוא לא התקרב אליי וכל האחרים למדו לפחד ממני.

בארץ לא הייתי אלים, אבל בכלא זה שונה. אתה צריך להיות קצת פסיכופת, להוציא את הצד האלים שבך, אחרת לא תצליח לשרוד. אז פיתחתי לעצמי אגו של פסיכופת, אנשים היו דוקרים מולי אחד את השני וזה כבר לא הזיז לי.

כשהבינו שאני יודע להכין סכינים, הייתי מכין אותם לאסירים ובתמורה הם היו מפלחים לי סיגריות. זה די פשוט להכין סכין: ממיסים את הפלסטיק של מברשת שיניים ומדביקים לקצה שלושה ראשים של סכיני גילוח, כדי שהסכין תהיה יעילה מכל כיוון. אם נגמרים סכיני הגילוח, אפשר להשתמש בקופסאות שימורים. אני הייתי לוקח את המכסים של קופסאות הטונה שאמא הייתה שולחת לי מישראל, מקפל אותם לשניים והופך את זה לסכין. זה הכי חד שיש.

אנשים מאוד העריכו אותי בזכות הטונה. הייתי מחלק את הסכינים גם לאסירים שלא היה להם איך לחתוך את האוכל שלהם. הם מאוד אהבו אותי.

"הכניסו אותי למסדרון קטן והרביצו לי בכל הכוח"

10.10.15. מעבר לבית הכלא "Colvale", צפון גואה

לעולם לא אשכח את התאריך הזה, העשירי לעשירי. היום שבו חטפתי את המכות של החיים שלי.

איך שהתעוררנו הודיעו שמעבירים את כולם לבית כלא חדש בצפון והעלו אותנו לשני אוטובוסים. כשהגענו הסוהרים הורידו אותנו אחד אחד, ובלי שום סיבה פוצצו אותנו במכות. כשהגיע תורי הכניסו אותי למסדרון קטן והרביצו לי בכל הכוח. חמישה סוהרים הקיפו אותי ונתנו עם הידיים, עם מקלות, עם במבוקים, הכל. אחד נתן לי אגרוף שבעקבותיו איבדתי את הראייה בעין שמאל לכמעט חודש. עד היום אני לא רואה טוב בעין הזאת.

כמה ימים אחרי האירוע הגיעו אלינו אנשים מארגון זכויות אדם והזדעזעו ממה שהם ראו. הם גרמו לפיטורים של כל הסוהרים האלימים והחליפו את המנהל באישה שלא הכרנו. קראנו לה "המלכה של הכלא". היא הפכה את המקום הזה להרבה יותר טוב.

"הפסקתי לחשוב על חופש"

29.11.18. מתן גזר הדין בבית המשפט המחוזי, פנג'י, גואה

באוגוסט 2016, אחרי שנה ושבעה חודשים במעצר, זימנו אותי לבית המשפט לשמוע את כתב האישום. פתאום אני שומע, "סחר באל.אס.די בכמות של 15 גרם בשווי עשרות אלפי דולרים".

בבקבוקון האסיד שתפסו עליי היו בסך הכל 0.002 גרם של חומר פעיל, של אל.אס.די. עד היום אני לא יודע למה, אבל הם התעקשו לשקול את הבקבוק במלואו, עם המים שהחומר מהול בהם והכל. ככה יצא להם שכאילו היו עליי 15 גרם. ניסית להגיד משהו, אבל אף אחד לא היה מוכן להקשיב וככל שנמשכו ההליכים המשפטיים פשוט התייאשתי. הפסקתי לחשוב על חופש. הבנתי שאני הולך לבלות שם את השנים הבאות וקיבלתי את זה. התרגלתי לכלא.

בתיק שלי היו 13 עדים. חודשים היינו מחכים להם שיגיעו להעיד, ועם הזמן עורך הדין שלי הבחין שהטענות שלהם סותרות. אחד טען שממש החזקתי 15 גרם של אבקת אל.אס.די טהורה, אחר הסביר ששקלו את החומר המהול במים. במקרה יצא שבאותה תקופה היה גם איזה שינוי במדיניות לגבי עבירות סמים, ופתאום אומר לי עורך הדין, "תארוז את החפצים שלך. תוך שבועיים אתה משתחרר".

עברו יותר משנתיים מאז שהשמיעו לי את כתב האישום ועד שנתנו לי את גזר הדין. אין מילים להרגשה הזו כשאתה רואה את השם שלך עם המילה "זכאי", אבל זה יותר מורכב ממה שחושבים. הייתי הכי מאושר בעולם, רציתי לחזור הביתה לאמא שלי ולמשפחה שלי, אבל גם נלחצתי. שלוש שנים ועשרה חודשים חייתי בשגרה של בתי כלא ובסופו של דבר אהבתי את המקום, את האנשים, הייתי מקומבן שם. כבר לא ידעתי משהו אחר.

"ארבע שנים לא ראיתי בחורה יפה"

16.07.19. נחיתה בישראל

היציאה מהכלא הייתה רגע של שכרות, של היי טבעי. הדבר הראשון שיצא לי מהפה היה "יאללה, בירה". ארבע שנים לא שתיתי. ארבע שנים לא אכלתי בשר. אבל כמה שעות אחר כך כבר הייתי בהלם ורציתי רק להתבודד. שוחררתי ב-1 בדצמבר 2018, נר ראשון, ובערב הלכתי להדלקת נרות בבית חב"ד. היו שם יותר מ-100 ישראלים ואני זוכר שעמדתי מול החנוכייה ולא הצלחתי לדבר. לבשתי קפוצ'ון גדול וסגרתי אותו עד הסוף, לא הצלחתי לשיר או לשמוח. נתתי חיבוק לרב ונעלמתי.

למרות שכבר שוחררתי, לא נתנו לי לצאת מהמדינה. ביקשו ממני לשלם 7,500 שקל ולהישאר בהודו עד שייתנו לי אישור רשמי לצאת מהמדינה, מה שלקח שבעה חודשים. רק אז השופטת קראה לי שוב ואמרה לי לעזוב. באותו יום קניתי כרטיס טיסה וחזרתי הביתה.

בנתב"ג חיכו לי כולם, אמא והאחים ואחותי. בכינו המון, ביקשתי מהם לקחת אותי לכותל ואמרתי שם תפילת הגומל. באותו ערב חזרתי הביתה, אכלתי ארוחה חמה שאמא בישלה בשבילי והבנתי שהחיים מתחילים מחדש.

תמיד האמנתי שהכל לטובה, זה מה שהחזיק אותי מרגע שנעצרתי, אבל המאסר שלי לא היה מוצדק. בזבזתי בכלא את השנים הכי יפות שלי, זה לא נתפס. אני רוצה לתבוע את מערכת המשפט ההודית בבית משפט בין לאומי.

אני רואה עכשיו את מה שקורה סביב נעמה יששכר, וזה הכי מתסכל. אמא שלי נלחמה כדי שאשתחרר ואף אחד לא הקשיב לה. במקרה של נעמה הכל שונה. אם לא הייתה מעורבת בזה פוליטיקה בינלאומית, אף אחד לא היה שומע גם את הסיפור שלה. מהסיפורים של שנינו אני מבין שהפוליטיקה בארץ חזקה יותר מהחיים עצמם. לאף אחד לא אכפת מהחיים.

אנשים חושבים שאם כבר שוחררת אז הכל בסדר, אבל לפני שלושה חודשים התחלתי ללכת לטיפול פסיכיאטרי. אבחנו אצלי פוסט טראומה. אני לוקח כדורים נוגדי דיכאון, אני לא יכול לשהות במקומות סגורים, לפעמים יש לי התפרצויות אלימות, רעשים של ברזלים מקפיצים אותי ומכניסים אותי לחרדות. אני מתעורר כל לילה המון פעמים ויש לי התקפי עצבים כל הזמן.

יש גם קשיי הסתגלות. הכל השתנה כאן, נגיד אחי הקטן שזכרתי כילד בן שמונה והיום הוא כבר בן 13. לא ייאמן איך הוא גבה. הוא גם ממש מבין בטלפונים ובמחשבים. אני עדיין לא מתמצא באינסטגרם ובכל האפליקציות החדשות, הוא מסביר לי הכל.

כשחזרתי לארץ גיליתי שיש במבה וביסלי בשקית אחת. כשטסתי לא היה דבר כזה. יש גם מלא גלידות חדשות והבירות פה ממש התייקרו. בכללי הכל התייקר. זה אולי מוזר ששמים לב לדברים הקטנים האלה, אבל ככה זה. לזוגיות עדיין לא נכנסתי, אבל אני מתחיל עם בחורות כל הזמן. ארבע שנים לא ראיתי בחורה יפה. יש לי חסך.

אני רוצה להקים עסק עצמאי ולהוציא לאור ספר. במשך כל תקופת המעצר כתבתי יומן אישי, ויש לי תשע מחברות מפוצצות במילים. אני רוצה גם להיות שחקן, להופיע בסדרות או בהצגות. גם לריאליטי אשמח להיכנס.

אנשים שואלים אותי מה למדתי מכל מה שעברתי, והתשובה היא להאמין בטוב, להעריך את החיים ואת המשפחה. למדתי להיות אופטימי, הבנתי שלא כל מה שנראה שחור הוא באמת שחור. בגדול, למדתי מהתקופה הזו שגם לחרא מתרגלים בסוף.