"אנסים לא אמורים לקבל עונש גדול. מה האנס עשה לאישה בסך הכל? הוא לא רצח אותה, לא פגע בה גופנית, רק שכב איתה. זה לא רצח, היא חיה אחרי זה והכל בסדר". את הנאום הזה נשא בתכנית החדשות האינטרנטית "אונליין טי.וי" ישראלי שמכנה את עצמו "נאצי מתון", חלק מקבוצה גדלה של גברים שאינם מסתפקים עוד בהאשמת קורבן. הם כבר בשלב הבא: הכחשת אונס.
אלכס (שם בדוי), שכמו "נאצי מתון" מגדיר את עצמו אנטי פמיניסט, אומר לי השבוע בשילוב מושלם של בורות ופסקנות שהיה נשמע קומי אלמלא היה כל כך מסוכן: "היום, גם אם אתה עושה פו לבחורה, היא מאשימה אותך באונס. הרבה נשים צריכות אלכוהול כדי להגיע למצב אינטימי, אז הן שותות, עושות סמים, שוכבות עם גברים ואז מאשימות אותם באונס. המכשולים הפסיכולוגיים שלהן הופכים מבחינתן את כל הגברים לאנסים".
דור סרפוס, האנטי פמיניסט המוצהר היחיד שהסכים להתראיין בשמו לכתבה זו, אינו מכחיש שקיימים מעשי אונס; הוא רק דורש לקבוע מיהו אנס. "אפריקאים וערבים שתופסים את הנשים באמצע הרחוב ואונסים אותן - זה אונס", מרצה לי סרפוס. "אצל הפמיניסטיות, לעומת זאת, כל דבר היום נחשב אונס. גם ניסיון ההתאבדות של יהודה משי זהב נגרם עקב לחץ פמיניסטי. הן יוצרות דיסאינפורמציה לגבי אונס והטרדות מיניות".
למה להן לעשות דבר כזה?
"הנשים בארגונים הפמיניסטיים הן לא כאלה תמימות, הן רוצות שהגברים יהיו מסורסים מבחינה מנטלית. זו כל המטרה שלהן, לשתק את הגברים. לכן אנחנו, קבוצת הלוחמים נגד הפמיניזם, מגיעים להפגין מול הנשים האלה".
בקבוצת "גברים 100% סטרייטים" רשומים רק כאלף חברים ולדף הפייסבוק "אנטי פמיניזם" יש כ-600 עוקבים. אבל המומחית לעבודה סוציאלית ד"ר רונית דרור אומרת: "יש בארץ מאות אלפי אנטי פמיניסטים"
כראיה שולח לי סרפוס שלל סרטונים שצילם בהפגנות למען זכויות נשים ובאירועי מחאה על פגיעה בזכויות הללו. "מיזנדריות!", צועק אחד המצולמים לעבר קבוצה של נשים האוחזות בשלטי "את לא לבד"; לתפיסתו, מתברר, תמיכה בקורבנות תקיפה מינית פירושה מיזנדריה, שנאת גברים. כשאחת המפגינות שואלת אותו מה הוא וחבריו עושים שם, הבחור עונה ש"אנחנו מפגינים בעד זכויות גברים". זה מוטיב חוזר בסרטונים של סרפוס: הגברים האלה, אני מבינה, באמת מאמינים שסדר היום הפמיניסטי פוגע בזכויות האזרח שלהם.
מי שמזוהה יותר מכל עם גבב המסרים שמערבב הכחשת אונס, אנטי פמיניזם ומחאה על כרסום בזכויות הגבר הוא גל (חזקיהו) טננבאום, שלפני כחודשיים התייצב לימינו של ירין שרף, הנאשם באונס בת ה-13 במלונית הקורונה. טננבאום, שמזדהה כ"טרול רשת", פתח על רקע מעצרו של שרף קבוצת טלגרם בשם "גברים 100% סטרייטים", שמאגדת מאז צעירים וצעירות אנטי פמיניסטים. "ירין שרף לא אנס ובחיים לא יהיה אנס, בחורות מתכננות לשכב עם גבר כזה", אמר טננבאום באחד הסרטונים ששיתף עם הקבוצה. "היא בטוח העלילה עליו כי הסקס לא היה מי יודע מה, אבל כמובן שהיא הזמינה אותו לחדר שלה. היא הייתה בת 16 וכרגיל התקשורת הפמינאצית נופלת עליו ובגדול כי הוא גבר". כמעט מיותר לציין כי לאחר שהאישום נגד שרף שונה מבעילה בהסכמה לאונס, בקבוצה של טננבאום ראו בכך כניעה ללחץ פמיניסטי.
מאז העלה טננבאום לרשת עוד מספר סרטונים ובהם התבטאויות קשות נגד נשים. בחודש שעבר נעצר לאחר שהשמיע סדרת איומים מפורשים לעבר אשת התקשורת מעיין אדם, ביניהם איום לערוך לה טקס פולסא דנורא. לאחר ארבעה ימים במעצר הועבר טננבאום למעצר בית ומסר לתומכיו בהודעה קולית: "אסור לי להשתמש ברשת האינטרנט, המצב לא פשוט. אנחנו צריכים להיות יותר מתונים ורגועים בקבוצה, כי יש בה משתפי פעולה".
דור סרפוס (בתמונה), אנטי פמיניסט מוצהר: "המטרה שלנו היא להחזיר לגברים את השליטה בתא המשפחתי. אנחנו נגד פמיניסטיות, נגד פמיניזציה של גברים ונגד האבירים הלבנים, הגברים שפועלים בשירות הפמיניזם"
בעקבות ההגבלות שהוטלו על טננבאום מינה את עצמו סרפוס, חברו הטוב, למנהל הקבוצה. הוא שינה את שם הקבוצה ל"דור סרפוס נגד פמיניסטאן", והשבוע הוא אומר: "המטרה שלנו היא לעשות שינוי בסדר החברתי, להחזיר לגברים את הפטריארכיה ואת השליטה בתא המשפחתי. אנחנו נגד פמיניזם, נגד פמיניסטיות, נגד פמיניזציה של גברים ונגד האבירים הלבנים, הגברים שפועלים בשירות הפמיניזם". לדבריו, הקבוצה פנתה למפלגת "נעם" בראשות הרב צבי ישראל טאו בהצעה לשיתוף פעולה. לשאלתי על הסטטוס של השת"פ הוא עונה שטרם התקבלה תשובה.
גברים לדרכם, נשים לדרך אחרת
תגובות נגד לאג'נדה הפמיניסטית קיימות בערך מאז שהאג'נדה עצמה קיימת; לפני כשלוש שנים, במאמר מאלף ב"הארץ", צפי סער הראתה איך כבר במאה ה-18 היו מי שהתנגדו בקולניות לרעיון החדש של שוויון זכויות לנשים. אלא שתגובת הנגד הנוכחית – בישראל ובמקומות אחרים בעולם – באה בתוך עידן MeToo, שבו מתבטא האקטיביזם הפמיניסטי באאוטינג של מטרידים מיניים ותוקפים מיניים. חמש שנים עברו מאז שפרצה מהפכת MeToo, שקוראת תיגר על הפטריארכיה והתרבות המגדרית – וכמו בחוק השלישי של ניוטון, מתברר שגם בתחום הזה יש לכל פעולה תגובה נגדית בכיוונה ושווה בעוצמתה.
כשנודע ששירה איסקוב נבחרה להשיא משואה פרסמה עו"ד נעמה סלע, יו"ר פורום הארגונים למען המשפחה בישראל, מאמר תחת הכותרת "נזקי הפמיניזם הרדיקלי". במאמר טוענת סלע שגברים הם המגדר המקופח בישראל
כאן במגזין mako נכתב כבר בשנת 2016 על התנועה העולמית MGTOW, ראשי תיבות של Men Going Their Own Way או "גברים הולכים לדרכם הנפרדת"; מדובר יותר בהלך רוח מאשר בתנועה של ממש, אבל הרעיון - חיים ללא נשים בכלל, לרבות התנזרות ממין או קיום יחסי מין בתשלום בלבד, לצד שלילה מוחלטת של מוסד הנישואים – הוא ללא ספק קרוב משפחה של טננבאום, סרפוס ושות'. האמירה "המנוולים שינו את הכללים" הייתה מאוד פופולרית עם פרוץ מהפכת MeToo, והאמת היא שזה ניסוח מדויק להפליא: מאנשי MGTOW ועד חברי "100% סטרייטים", נדמה שהמשותף למתנגדי הפמיניזם או מי שרואים בעצמם קורבנות שלו הוא אי הבנה או אי קבלה של הכללים החדשים. הגיוני; הרי שוויון פירושו שלילה של יתרון ממי שהחזיק בו. לא פלא שיש מי שמסרב להסתגל.
אלא שהאנטי פמיניזם – ושוב, בישראל כמו בעולם – אינו נחלתם של גברים בלבד. בצרפת חתמו כבר לפני ארבע שנים כמאה שחקניות, יוצרות ואקדמאיות על עצומה שהגדירה את MeToo "ציד מכשפות"; "מורים לנו איך לדבר, להשתיק את כל מה שעשוי להרגיז, ומי שמסרבות ליישר קו נחשבות לבוגדות ושותפות לדבר עבירה", נכתב בעצומה. עוד בסוף העשור הקודם כתבה מרלה ברוורמן, מרצה ישראלית לתקשורת, על כך שהנטייה של הפמיניזם להתקרבנות פוגעת בדימוי העצמי של נשים – נושא שהעלו באותו עשור גם הסופרות האמריקאיות כריסטינה הוף סומרס וקייטי רויף.
סרפוס: "אפריקאים וערבים שתופסים את הנשים באמצע הרחוב ואונסים אותן - זה אונס. אצל הפמיניסטיות, לעומת זאת, כל דבר היום נחשב אונס. גם ניסיון ההתאבדות של יהודה משי זהב נגרם עקב לחץ פמיניסטי"
במאמרה "פמיניזם עם שתי רגלי שמאליות" (2009) כותבת ברוורמן בין השאר על האבסורד המובנה בדיון על תרבות אונס או מה שהיא מגדירה כ"משבר האונס": "הרטוריקה של 'משבר האונס' גורמת לנשים רבות לאמץ תודעה של קורבן - שהרי, כפי שמבהיר הפמיניזם מעל לכל ספק, בחברה הסקסיסטית והדכאנית של ימינו ממילא אין לאישה ברירה אלא לשמש אובייקט לתשוקתו המינית של הגבר ולסיפוק יצריו".
"ככל שהמאבק הפמיניסטי נשמע יותר, ככה גם ההתנגדות לו", אומרת רונית דרור, דוקטור לעבודה סוציאלית. בעוד שברוורמן, סומרס ורויף עסקו בהשפעת הפמיניזם על נשים, דרור עוסקת בהשפעתו על גברים כמייסדת שותפה של "לצדכם", עמותה למען גברים שמטפלת בין השאר בנפגעי אלימות ובאבות גרושים הסובלים מניכור הורי. "בתקופה האחרונה סוף סוף מתחיל שינוי גם בישראל", אומרת דרור. "סוף סוף קמים יותר ויותר גברים נפגעים שמשמיעים את זעקתם, כמה אפשר לעמוד מנגד לעוול שנעשה לגברים בישראל? זה פשע חברתי שמתרחש מול העיניים שלנו והגיע הזמן להילחם בו".
בחודש האחרון החלה ד"ר דרור להעביר סדרת הרצאות תחת השם "כבר לא פמיניסטית". "גדלתי על ברכי התיאוריה שהגבר הוא חזק ואלים והאישה היא קורבן", היא מספרת. "במסגרת העבודה שלי כעובדת סוציאלית חקרתי בין היתר את יחסי הכוחות בין גברים לנשים, ואם עד אז חשבתי שרק נשים מקופחות ורק נשים מופלות בחברה, אז אחרי שנים של מחקר הבנתי שהמציאות אחרת לגמרי. בעיקר הבנתי שהפמיניזם הרדיקלי מסיט, מפלג, וגורם לנשים לפחד מגברים".
ד"ר רונית דרור (בתמונה): "מבייש אותי שאישה כמו מרב מיכאלי מייצגת אותי, כי היא לא פועלת רק נגד גברים, היא פועלת גם נגד נשים. יותר מזה, היא מכירה את המצוקות של גברים בתהליכי גירושים ובוחרת להתעלם"
19 נשים בישראל נרצחו על ידי בני זוגם בשנת 2020. זה לא שאין ממה לפחד.
"מבחינתי גם נרצחת אחת זה יותר מדי, אבל על פי נתונים, רוב הנשים נרצחו כשהיו בתהליכי גירושים. נתון אחר מראה שבין 70 ל-100 גברים בשנה מתאבדים במסגרת הליכי גירושים. זו תקופה מאוד רגישה עבור שני בני הזוג, וצריך לחקור מה קורה לגברים בתקופה הזו. מעבר לזה, למה יתומים של גבר מתאבד לא מקבלים הכרה כמו של אימא נרצחת? המצב הוא מאוד לא שוויוני".
גם האלימות במשפחה אינה שוויונית.
"אם כבר הזכרת את זה, אז בארץ אין שום נתונים על גברים מוכים. בחברה שכל כך להוטה לפעול נגד אלימות במשפחה, אף אחד לא בודק ולא חוקר את הנושא של אלימות נשים. למה? בגלל ארגוני הנשים, הפמיניסטיות והשלטון שמפחד מהן. ארגוני הנשים פוחדים מתוצאות הסקרים כי הם יודעים שהנתונים לא יתמכו באג'נדה שלהם".
בין שירה איסקוב למסורבי הגט
ההתנגדות לפמיניזם – ויש שידגישו, לפמיניזם הרדיקלי – היא ספקטרום. בצד אחד נמצאים גברים צעירים שמשמיעים תפיסות עולם מסמרות שיער; בצד השני ניצבות נשים מיודעות שמתנערות מתפיסת העולם הפמיניסטית. אפשר להתנגד לדברים שלהן, אפשר אפילו להזדעזע מהן, אבל צריך להקשיב להן – מפני שבין ההתנגדות "מבית" והאיומים מבחוץ, אי אפשר להתעלם מכך שהפמיניזם נמצא תחת מתקפה ממספר חזיתות. לא להקשיב זה לטמון את הראש בחול.
בחודש האחרון, כשנודע ששירה איסקוב נבחרה להשיא משואה בטקס יום העצמאות, הדיון סביב הפילוג המגדרי עלה מדרגה. העיתונאית ג'ודי ניר מוזס, למשל, פרסמה טור דעה ב"ידיעות אחרונות" ובו כתבה: "פגשנו בשנים האחרונות לא מעט נשים שהיו קורבנות לאלימות מצד בני זוגן, אבל עם כל הערכתי לאומץ שלהן ולסיפורן קורע הלב, אני לא חושבת שהן צריכות להדליק משואה.יש כל כך הרבה אנשים שקל למצוא בהם דמויות מופת שראוי שידליקו משואה, אבל נראה שחטאם הוא שאינם מפורסמים דיים".
גל טננבאום (משמאל) התייצב לימינו של ירין שרף, הנאשם באונס בת ה-13 במלונית הקורונה. טננבאום, שמזדהה כ"טרול רשת", נעצר בחודש שעבר לאחר שהשמיע סדרת איומים מפורשים לעבר אשת התקשורת מעיין אדם
לאחר שניר מוזס השמיעה את קולה פרסמה עורכת הדין נעמה סלע, יושבת ראש פורום הארגונים למען המשפחה בישראל, מאמר באתר "מידה" תחת הכותרת "נזקי הפמיניזם הרדיקלי". במאמר הוסיפה סלע האשמה ממוקדת לדבריה של מוזס: "הפמיניסטיות דורשות הכרה ציבורית", כתבה, "ואין דרך טובה להשגת הכרה זו מאשר הטקס הממלכתי ביום העצמאות, בו נבחרה השנה גב' שירה איסקוב להשיא משואה".
במאמר טוענת סלע שדווקא הגברים הם המגדר המקופח בישראל. "הנתונים מראים כי אין אפליה בלתי מוצדקת בשכר, יש סימטריה באלימות במשפחה ויש יותר מסורבי גט ממסורבות, הנרטיב השקרי ממשיך לשלוט בשיח הציבורי ורק צד אחד של הבעיה מטופל", נכתב בכותרת המשנה. כאן כבר נוצרת השקה בין "גברים 100% סטרייטים" לטענות של ד"ר דרור ועו"ד סלע: לשיטת כל הנ"ל, הפמיניזם לא רק מקדם את זכויותיהן של נשים אלא גם משתיק כל דיון בפגיעה בזכויות הגבר.
אחד האירועים המכוננים בהקשר הזה הוא נושא "חזקת הגיל הרך", סעיף בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות הקובע כי במקרה שהורים אינם מסכימים ביניהם על שאלת המשמורת על ילדיהם, בית המשפט יורה על מסירת ילדים מתחת לגיל שש לחזקת האם. בשנים האחרונות היו ניסיונות לבטל את הסעיף בטענה שהוא מפלה גברים או לחלופין מנציח פערים מגדריים; בראש המאבק נגד השינוי התייצבה ח"כ מרב מיכאלי, מה שיצר קשר תודעתי בין הבעייתיות שבחזקת הגיל הרך לאג'נדה הפמיניסטית שלה.
"ברוב העולם המערבי כבר יש היום שוויון בין אבא לאמא ולא נוצרים קונפליקטים מגדריים בנושא", אומרת ד"ר דרור. "בישראל החוק הזה יצר בישראל מצב שבו האימהות נתקעות עם הילדים עד גיל שש, לא מתאפשר להן לצאת לעבודה ולהתפתח בקריירה. איך אחר כך אנחנו בוכים על זה שנשים לא מרוויחות כמו הגבר? מרב מיכאלי יצרה שיח שמסיר אחריות מנשים, זה לא פמיניזם".
תמיר אשמן, מנהל בית הספר ליחסים "ללמוד לכעוס נכון" (בתמונה): "לולא המהפכה הפמיניסטית, הגברים עדיין היו עובדים מסביב לשעון. אז להגיד שהדיכוי הגברי נובע מהמהפכה הפמיניסטית? זה מגוחך"
מרב מיכאלי, אחת הפמיניסטיות המוכרות והרהוטות בישראל, עושה נזק לפמיניזם?
"ודאי. היא עושה נזק בשיח הקורבני, המגדרי, המסיט והמפלג שהיא מנהלת. מבייש אותי שאישה כמו מרב מיכאלי מייצגת אותי, כי היא לא פועלת רק נגד גברים, היא פועלת גם נגד נשים. יותר מזה, היא מכירה את המצוקות של הגברים בתהליכי גירושים ובוחרת להתעלם. כמוה גם ארגוני הנשים: יודעים שם את הנתונים ומתעלמים לחלוטין".
אכלו להם, שתו להם ולא נתנו להם
בצד השני של הספקטרום האנטי פמיניסטי, דור סרפוס לא מדבר במונחים של פרוגרסיביות חברתית. להפך: הוא מושך במובהק לאחור. "אני חושב שכל אחד צריך לדעת את מקומו בחברה. הגבר צריך לדעת שהוא השולט, המנתב, המשפיע, והאישה תפקידה להיות מושפעת, מקבלת, ולעזור לגבר שלה. היום העולם השתנה, הנשים עושות מהגברים סמרטוטים. יש נשים שאפילו צועקת ותוקעות גרפסים. תסבירי לי איך בעולם המודרני אישה שעושה גרפסים ומפרסמת את זה ברשת מקבלת לייקים. העולם השתגע".
גם גל טננבאום נסחף לנוסטלגיה מגדרית בראיון ל"אונליין TV", כשסיפר על הפגנה שהגיע אליה עם סרפוס. "פתאום איזו פמיניסטית, 1.68 מ' עם מבנה גוף די חזק, קפצה על הטמבון של הרכב שלי ועוד מלא פמיניסטיות דפקו על השמשות של הרכב באלימות. לא האמנתי שדבר כזה קורה. איפה הנשים של שנות ה-90. הנשים העדינות, האצילות, שבמטבח ואוהבות לבשל. אישה לא אמורה לעשות קריירה. החוכמה של אישה זה בבית, במטבח ובגידול הילדים".
מתן (שם בדוי), צעיר מהמגזר הדתי ו"לוחם אנטי פמיניסט" עלפי הגדרתו, הולך אפילו יותר אחורה. "ההלכה היהודית תומכת בדעות שלנו, היא הדבק של התפיסה שאנחנו מאמינים בה. בשנים האחרונות התפיסה הפמיניסטית מקבלת מעמד משפטי גבוה יותר מזה שמקבלת ההלכה היהודית, איפה נשמע כדבר הזה? גברים גרושים נאלצים לחיות בפחד מהטרור הפמיניסטי שמקבל כוח משפטי בלי אפשרות הגנה. בתי המשפט פועלים לפי אינטרס חד כיווני - הפמיניזם. אין דרך אחרת להגדיר את זה, הפמיניזם הוא אסון לעם היהודי".
דרך אחת להכיל את האמירות הללו היא להחליט שהדוברים הם פשוט גברים שאכלו להם ושתו להם - ויותר מזה, לא נתנו להם. אחרי הכל, סרפוס, מתן ורבים אחרים בקבוצת "גברים 100% סטרייטים" רואים בעצמם "אינסלים", במקור האנגלי Incels, קיצור של "involuntary celibates" או "מתנזרים שלא מרצון". אינסלים מאמינים שנשים נמשכות רק לגברים עם מאפיינים שטחיים מסוימים שהם עצמם לא בורכו בהם, ובתגובה מטפחים סגנון חיים נזירי ושנאת נשים. "אם הצלחה עם נשים נמדדת בכסף ובלהיות הסנג'ר שלהן, אז אני לא רוצה את זה ואת יכולה בהחלט להגדיר אותי כאינסל", מבהיר סרפוס את עמדתו.
אבל יש גם הסבר אלטרנטיבי לזעם של האינסלים. לטענת תמיר אשמן - מטפל, מרצה ומנהל בית הספר ליחסים "ללמוד לכעוס נכון" - הם פשוט נובחים על העץ הלא נכון. האינסלים לדבריו טועים לחשוב שהמאבק הפמיניסטי גורם לריחוק בין המגדרים, כשבפועל (או לפחות באידיליה) מדובר במאבק משותף שמשחרר את שני המגדרים מהנורמות הפטריארכליות הישנות. "לולא המהפכה הפמיניסטית, הגברים עדיין היו עובדים מסביב לשעון ונמצאים פחות עם המשפחה והילדים. אז להגיד שהדיכוי הגברי נובע מהמהפכה הפמיניסטית? זה מגוחך".
אז הפמיניזם לא יוצר פילוג מגדרי.
"לא, זו שטות גמורה, וחשוב לזכור שחלק מהאבולוציה של הפמיניזם היא ההבנה שגברים הם לא אויבים אלא שותפים מלאים למאבק. הבעיה היא שלפמיניזם בישראל יש יחסי ציבור מאוד גרועים, לכן הרבה נשים לא מזהות את עצמן כפמיניסטיות. זה נתפס להן כשמאלנות יפת נפש, לא משהו שהן רוצות להתגנדר בו. מעבר לזה, יש גברים בישראל שיגידו לך ש-MeToo הוא ציד גברים. בסופו של דבר יש אלף ואחד עוולות ודיכויים בכל מגדר, והדבר הכי חשוב זה להבין שהמגדרים הם לא אויבים".
אלה אלקלעי, יו"ר שדולת הנשים בישראל, מיישרת קו: "כנשים ששואפות לפמיניזם ולחברה שוויונית, הדבר האחרון שאנחנו רוצות זה ליצור פילוג. הוא לא מועיל לפמיניזם, אז בוודאי שזו לא משימה אירגונית. יותר מזה, רוב הגברים השפויים שאני מכירה מגדירים את עצמם כפמיניסטים. הם שמחים להיות שותפים בחיי המשפחה ושמחים שבנות הזוג שלהן שותפות לפרנסה. ודאי שיש גם גברים שחושבים שהאישה מקומה במטבח, זה עולם חופשי וזכותם לחשוב שאני רדיקלית שמתנכלת להם ומסכסכת בינם לבין הנשים, אבל זה לא נכון".
מה לגבי הטענות שמשמיעה ד"ר דרור, שארגוני נשים מעוותים נתונים על אלימות במשפחה?
"הכוח הכלכלי נמצא ברוב המשפחות אצל הגברים ולא אצל הנשים, כך שלגבר הרבה יותר קל לקום וללכת אם הוא חלק ממערכת יחסים פוגענית. אם האישה לא עשתה קריירה כי היא טיפלה בילדים, היכולת שלה לקום ולעזוב מערכת יחסים פוגענית היא אפס. לכן, גם אם כן קיימת תופעה של נשים אלימות, היא נגדעת במהירות".
ההאשטג "לא כל הגברים", שצץ בתחילת הגל של MeToo, היה מין דרך הפוכה-על-הפוכה להגיד "כן כל הגברים". יכול להיות שהטרמינולוגיה הפמיניסטית מייצרת מסר שלפיו גברים = אלימות?
"איזה אינטרנס יש למישהי להציג את כל הגברים כאלימים? הכללה כזו היא קודם כל לא אינטליגנטית".
גיהינום, פמיניזם, מה כבר ההבדל
בשנת 2020 דיווח משרד האוצר כי נשים בישראל מרוויחות בממוצע כ-22% פחות מגברים, ובנוסף דווח כי השכר הממוצע של עובדות שכירות עומד על 69% מזה של השכירים. בנוגע לאלימות המגדרית, רק בחודש פברואר האחרון הגיעו למשרד הרווחה 558 פניות מנשים נפגעות אלימות ועוד 833 נשים הגישו בקשה לצווי הגנה. המאבק הפמיניסטי נמשך מפני שהצורך בו עדיין קיים, אבל כבר אמרנו: לכל פעולה יש תגובה נגדית בכיוונה ושווה בעוצמתה.
אלה אלקלעי, יו"ר שדולת הנשים בישראל (בתמונה): "רוב הגברים השפויים שאני מכירה מגדירים את עצמם כפמיניסטים. ודאי שיש גם גברים שחושבים שהאישה מקומה במטבח, זכותם לחשוב שאני רדיקלית ומסכסכת בינם לבין הנשים, אבל זה לא נכון"
לפני כשלוש שנים נפתח דף הפייסבוק הישראלי "אנטי פמיניזם". היום עוקבים, מגיבים ופעילים בדף כ-600 גולשים. הקבוצה של דור סרפוס מונה היום כאלף חברים. המספרים הזניחים, אבל צריך לזכור שמדובר רק בתומכים פעילים. בכל הנוגע לדעות, לרעיונות, ד"ר דרור אומרת: "זה לא שיש בארץ מאות אנטי פמיניסטים, זה שיש מאות אלפים".
כמו שהדברים עובדים בעידן הזה, הרבה מהאג'נדה מופץ בצורה של ממים. בדף הפייסבוק "אנטי פמיניזם" פורסמו רק לאחרונה תמונה שבה נראית אישה מבוגרת מכה ילדה תחת הכיתוב "אלימות נשים, אלימות שאסור לעסוק בה", ואיור שבו נראה שער לגיהינום עם המילה "פמיניזם" והכיתוב "פמיניזם = עם כוונות טובות לגיהינום". בקבוצת הטלגרם "גברים 100% סטרייטים" פרסם היוזר "רבי זוהר" גרסה פרודית של בדיחת מסטיק בזוקה, שלושה גברים משוחחים על כך שנשים גונבות זרע מגברים והופכות אותם ל"כספו-מת".
כרגיל אצל החבר'ה האלה, זה גרוטסקי ומגוחך ואפילו קצת מצחיק, עד שבאמת חושבים על זה – ואז מגלים שזה גם מפחיד. בדיוק בגלל זה צריך להקשיב; כי כל דבר אחר יהיה לטמון את הראש בחול.
