אתם בחוף הילטון בתל אביב, עוסקים בעניינכם, אולי זורקים פריזבי, אולי תופסים שיזוף, והנה ניגש אליכם קיר ג'ינג'י – לא גבוה יחסית לבן אנוש, אבל רחב, יחסית לבטונדה – ושואל אתכם בקול שקט וברור אם אתם יכולים בבקשה לדחוף אותו.
"סליחה?", אתם אומרים, חושבים שאולי אתם בכלל סובלים מזפטה של השמש ולא שמעתם טוב, אבל הוא חוזר על זה ומסביר שקוראים לו ירדן יטקובסקי, ושהוא מנסה להפוך ללוחם הסומו הישראלי הראשון. בהיעדר לוחמי סומו ישראלים אחרים להתאמן איתם או להילחם בהם, הוא זקוק לכל גבר גדול בסביבה שיהיה מוכן לנסות לדחוף אותו קצת, ואם יש לכם חבר פה בים, אז אולי תקראו לו ותנסו ביחד.
אני מהמר שלא תצליחו. הג'ינג'י נחוש, יציב, מאומן, חזק ומתפרץ. ובשביל 140 קילו הוא זז כמעט כמו ארטיום דולגופיאט. הנה מה שאומר על יטקובסקי מאמן הקראטה אלדד בן-חורין, יו"ר התאחדות הסומו החובבני הישראלי (יש דבר כזה): "הוא ברמה גבוהה, הוא ייחודי, יש לו את הנתונים והוא התאמן רוב חייו באמנויות לחימה. אם הוא היה עושה כבר היום קרבות מול הדרג התחתון בליגה הראשונה והשנייה ביפן, הוא היה עומד בכבוד. יש לו את זה".
יטקובסקי מכין לעצמו מדי יום "צא'נקו-נאבה" - קדירת בשר או עוף, דגים ומאכלי ים, טופו וירקות, הכל מבושל בציר דאשי. זה מזין ומשמין ולוחמי סומו אוכלים את זה ישר מהסיר. "אחרי זה חייב להגיע שנ"צ", הוא מדווח
אודיסיאוס יצא למסע רב תלאות ותהפוכות ליוון. האודיסיאה של יטקטובסקי ליפן רצופה מכשולים ואתגרים אפיים משלה. הגדול מכולם: אי אפשר להתקבל לסבב הסומו כשאתה מחוץ ליפן, ואי אפשר כרגע להיכנס ליפן, שסגרה את שערי הכניסה שלה עקב הקורונה. ובעוד שכל יפני יכול בקלות יחסית להפוך ללוחם סומו – ההגדרה הרשמית היא "ריקישי" – לזרים שמורים רק כמה עשרות מקומות והם נבחרים על בסיס יכולת והתאמה. יטקובסקי בילה את השנה האחרונה של שירותו הצבאי בהכנות והשמנות לקראת הרגע שבו יוכל לטוס למדינה ולהיבחן ב"חדר סומו", ובדיוק כשהרגע הזה הגיע, פרצה המגיפה. בינתיים הוא מתאמן ולומד את התרבות והשפה, ופונה לכל גורם שיכול לעזור לו להתכונן, להתקבל לחדר, או לפחות לקבל אישור כניסה לארץ השמש העולה.
למה לישראלי בן 23 להטריד עוברי אורח ולאמץ משטר תזונה של 10,000 קלוריות ביום רק כדי להפוך לחלק מתרבות ספורט זרה ומסוגרת שבה גברים גדולים מסתובבים בבגדים זעירים וחל עליהם איסור גורף לנהוג? (נתקלתי בשלושה הסברים לכך שאיגוד הסומו היפני אוסר על נהיגה, ואני מקבל את כולם: 1. ריקישי היה מעורב בתאונה רצינית פעם. 2. הריקישי גדולים מכדי להיכנס אל מאחורי ההגה. 3. הוא יכול).
"סומו הוא פשוט התשוקה שלי, זה לא יעזור", אומר יטקובסקי. "זה גם הספורט היחיד שהתאהבתי בו בלי שאף אחד יעזור לי להיכנס אליו. הייתי אלוף הארץ לילדים ברכיבה על סוסים, אבל זה תחביב של כל המשפחה שלנו. לג'ו-ג'וטסו הגעתי בעקבות אחי הגדול. התחלתי לשחק כדוריד רק כי מאמן ראה אותי, 'בחור גדול, בוא-בוא'. בסוף התאהבתי בזה, אבל לא ברמה של הסומו, אי אפשר להסביר את הפערים. כל החיים התעניינתי ביפן, בתרבות. סומו מבחינתי זה מעבר לספורט, והתשוקה שלי היא מעבר לסומו".
השמנה של אמונה
מיד נחזור אל יטקובסקי והמסע שלו. אבל קודם, קצת רקע על הספורט הלאומי של יפן. הפירוש המילולי של סומו הוא "להתחרות" או "להיכנס זה בזה", וזו אכן תמצית הענף: ההסתערות קדימה זה אל זה, פעמים רבות ראש בראש, במטרה לכפות את רצונך ונוכחותך ולסלק את היריב בדחיפה עיקשת (לענף העתיק נוספו עם השנים טכניקות רבות, וטקטיקות שחלקן מסייעות לנצח ריקישי כוחני יותר ומספקות דרך להימנע ממבחן ישיר של עוצמה-מול-עוצמה; עבור טהרני הענף אלה קישוטים שאין להעריך יתר על המידה. סומו זה להיכנס זה בזה).
כשהתחיל במירוץ ההשמנה, יטקובסקי שקל 110 קילו. "פחות שומן, הרבה יותר שריר", הוא מעיד על עצמו דאז. "לא הייתי בודי בילדר, אבל אפשר היה להתבלבל. כיום אני 140 קילו, המשקל שאני רוצה להתביית עליו"
סומו מקצועני קיים אך ורק ביפן, ובאופן מעשי כמעט אך ורק בטוקיו, שם נמצא האולם המרכזי – הריוגוקו קוקוגיקאן – וכל חדרי הלוחמים, שנקראים "הֶייא" ומוכרים במערב כ"אורוות סומו". אבל קרבות בסגנון דומה התקיימו ומתקיימים ברחבי יפן בכל שכבות החברה, בעיקר במוסדות לימוד ובצבא. סומו הוא למעשה אירוע ספורט וטקס דתי בו זמנית; המסורת בת אלף השנים שלו משולבת בדת השינטו, שבמרכזה הסגידה לרוחות הטבע. בזירה, שנקראת ה"דוהיו", נערך לפני כל טורניר טקס טיהור מנוכחות של רוחות רעות, שמגורשות שוב בזריקת המלח המוכרת של הלוחמים העולים לקרב. זה אולי מפתיע, אבל מנקודת המבט של יטקובסקי, טוב שכל זה קורה רק כך ורק שם: "אם הענף יתפתח מחוץ ליפן, יגיע גם הגועל שתמיד מגיע. בגלל זה אני אומר, שיישאר ביפן. הדרמה מתרחשת בקנה מידה הרבה יותר קטן".
כדי לנצח בקרב סומו צריך לגרום לאיזשהו חלק בגופו של היריב לגעת בקרקע, או לדחוף אותו החוצה מהזירה ("אני כנראה יותר טוב בלזרוק מאשר בלדחוף", מעיד יטקובסקי על עצמו); אמנם נפילה מהדוהיו המוגבה היא דרך טובה להיפצע, אבל איגוד הסומו היפני ידוע בשמרנותו ומסרב לשמוע על הנמכתו. כדי להשיג את אחת משתי המטרות מותר לאחוז בגוף וב"מוואשי", כיסוי החלציים שאתם אולי מכירים כ"חיתול"; הוא עשוי מכותנה או משי, בהתאם למעמדו של הלוחם. מותר לדחוף, למשוך, לזרוק, לסטור ולהרביץ ביד פתוחה או עם האמה וגם לנגוח, אבל כל המכות הללו עשויות להיחשב ללא-מכובדות, ובמידה מסוימת גם לעכב את הקידום לדרגים הבכירים. בפסגה ניצב מעמד ה"יוקוזונה", הדירוג היחיד בסומו שלא ניתן לאבד (אבל כשיוקוזונות מתחילים לאבד את זה בעצמם ולא רומסים את יריביהם כבעבר, מצפים מהם לפרוש. לרוב הם עושים זאת).
עד היום היו רק 73 יוקוזונות, מתוכם רק 70 שקיומם ההיסטורי אינו מוטל בספק, אבל לשם שואף ירדן יטקובסקי להגיע. "עד הסוף", הוא אומר כשאנחנו נפגשים באזור תל אביב. "אני לא מתבייש להגיד את זה, השאיפה היא חד משמעית יוקוזונה למרות כל הנסיבות שנגדי. אם הייתי שומע את הסיפור הזה מהצד אולי הייתי אומר 'ילד חוצפן', אבל זה לא בדיוק הסיפור. וגם אם כן, עם התמדה ועבודה קשה אפשר להשיג הכל".
אחד מהדברים שצריך להשיג, למעשה הרבה מהם, הוא קילוגרמים. בסומו אין מחלקות משקל, כך שיש יתרון גדול לגודל גדול (אם כי הלוחמים לא תמיד היו ענקיים כמו היום; מרוץ ההשמנה החל בסוף שנות ה-60, כשלוחמים אמריקאים מאיי הוואי חצו את האוקיינוס ועשו צרות ליפנים הצנומים מהם. במקביל הפך הסומו לבינלאומי עוד יותר, וממדי הריקישי הממוצע צמחו עוד יותר).
כשיטקובסקי התחיל במירוץ ההשמנה הפרטי שלו, לפני כשלוש שנים, הוא שקל 110 קילוגרם. "פחות שומן, הרבה יותר שריר", הוא מעיד על עצמו דאז. "לא הייתי בודי בילדר, אבל אפשר היה להתבלבל. כיום אני 1.70 מ' על 140 קילו. זה המשקל שאני רוצה להתביית עליו, כדי שיהיה איזון בין הכוח ליכולת האתלטית".
כדי לנצח בקרב סומו צריך לגרום לאיזשהו חלק בגופו של היריב לגעת בקרקע, או לדחוף אותו החוצה מהזירה. נפילה מה"דוהיו" המוגבה היא דרך טובה להיפצע, אבל איגוד הסומו היפני ידוע בשמרנותו ומסרב לשמוע על הנמכתו
ריקישי קמים ומתחילים להתאמן מוקדם, אבל אינם אוכלים דבר עד ארוחת צהריים כבדה מאוד בסביבות השעה 11. בגלל הפעילות האינטנסיבית ושיטות התזונה, הם משמינים באחוזים גבוהים של שומן תת-עורי, בניגוד לשומן הוויסצראלי המסוכן יותר (המציג אינו רופא). "לוחמי סומו אוכלים בערך 10,000 קלוריות ביום, זאת השאיפה לפחות, ואני יודע איך נראה לו"ז האכילה שלהם ומה הם אוכלים. אני גם מכין לעצמי כל יום 'צא'נקו-נאבה'". בתרגום חופשי זה "תבשיל הסומואים"; הפירוש המילולי הוא "סיר ההורה והילד", שמרמז על כך שכולם בחדר הסומו – מאמנים, נספחים שונים ומתאמנים – אוכלים מהנזיד ביחד. מדובר בקדירת בשר או עוף, דגים ומאכלי ים, טופו וירקות, עם תיבול שכולל סויה, סאקה ומירין, הכל מבושל בציר דאשי. זה מזין ומשמין ולוחמי סומו אוכלים את זה היישר מסיר אישי, שהוא למעשה סיר רגיל. יטקובסקי משתדל להעתיק את הדיאטה הזאת. "אחרי סיר צ'נקו-נאבה חייב להגיע שנ"צ", הוא מדווח. "לא כי אי אפשר לתפקד אחרי זה, אלא כי כמו שהם אומרים, אחרי זה אני מרגיש חזק יותר".
לך תרוויח את הכפכפים שלך
הוא נולד בכפר סירקין וכשהיה בן 14 עבר לסביון עם הוריו, אחיו ואחותו הגדולים. אלא שהוא לא נלהב מהרעיון שתדעו שהוא מתגורר שם, לא מנדב מידע על הוריו – הוא כן מספר שהם ניסו לכוון אותו הלאה מחלום הסומו, אבל שהתמיכה שלהם בנושא גדלה ככל שהשקיע והתמיד יותר – ודוחה על הסף את התיאוריה שלפיה הוא מחפש ביפן קשיים ואתגרים פשוט כי אין לו כאלה בארץ. "אין פה שום עניין פסיכולוגי שמסתתר מאחורי הבחירה שלי", הוא אומר. "רציתי להיות ריקישי מגיל מאוד צעיר, הרבה לפני שעברתי לסביון. העניין שלי בספורט הזה התחיל כבר בגיל ארבע, כשסבא שלי חשף אותי לעניין. שני הסבים שלי אהבו סומו, ואני עדיין בא לסבא שחשף אותי כדי לראות ביחד כל 'באשו".
"באשו", קיצור של "הונבאשו", הוא טורניר סומו גדול. בתקופתנו מתקיימים שישה באשואים בכל שנה, שלושה מהם בטוקיו ושלושה ברחבי המדינה. כל טורניר נמשך 15 ימים; לוחמים במחלקות הבכירות נלחמים בכל יום, ובמחלקות הנמוכות נלחמים שבע פעמים במהלך הטורניר.
על הפער שבין הפסגה לתחתית ראוי להתעכב. ראשית, רק 70 הריקישי בשתי המחלקות הבכירות מקבלים שכר, בונוסים וכסף חסות; השאר מסתפקים באש"ל בסיסי. ובעוד שכל הריקישי חיים במשותף באחד מה"הייא" – פרט לבכירים בעלי משפחות, להם ניתנת האפשרות להתגורר בסמוך – הרי שבמונחים צה"ליים, במחלקות הנמוכות טוחנים צעירות. הם מכינים את הארוחות ואוכלים בעצמם אחרי כולם, ונאסר עליהם להתחתן או לעבור לגור עם הכלה ללא אישור. אסור אפילו לנעול כפכפים מסוימים (שנקראים "סטה", אבל אלה ממש פשוט סתם כפכפים) לפני שמגיעים למחלקה הרביעית. אם בעקבות הפסדים או עונשים ריקישי יורד בחזרה לאחת המחלקות הנמוכות, הוא מאבד את השכר ואת ההטבות הנלוות. בהקשר זה, לוחם בכיר ואהוד שנקרא אַבּי ("היפה") הורד באחרונה למחלקה שלישית עקב ביקור בבר מארחות בזמן סגר הקורונה, ונאלץ להילחם את דרכו בחזרה למעלה.
יטקובסקי דוחה את התיאוריה שהוא מחפש קשיים ביפן פשוט כי אין לו כאלה בארץ. "אין פה שום עניין פסיכולוגי", הוא אומר. "רציתי להיות לוחם סומו הרבה לפני שעברתי לסביון. העניין שלי בספורט הזה התחיל בגיל ארבע"
הריקישי הצעירים מתפקדים לעתים גם כשרתים אישיים של הבכירים. הם מתבקשים למשל להביא מגבת או ממש לנגב אחרי אימון, או אחרי אמבטיה, או למלא אחת; יוקוזונה יכול להיות מוקף בארבעה-שישה מהם, ואלה יכולים להחשיב את זה ככבוד.
לא רק החיים של ריקישי קשוחים בסומו. שופטי הזירה חייבים להחליט על המנצח בשבריר שנייה, גם אם הסיום היה צמוד וגם אם קו הראייה היה חסום. העניין עלול להיות מלחיץ במיוחד, כי הם מוכרחים לכתוב הסבר והתנצלות אחרי ערעור מוצלח על החלטתם, שמצדה נבחנת על ידי שופטי צד שיכולים להיעזר בווידאו (הפוטבול האמריקאי אפילו הגיע אליהם ללמוד את הנושא. ככה זה, מסורת וחדשנות מתנגשות תכופות בסומו, וביפן בכלל). שני שופטי הזירה הבכירים נושאים פגיון, "טאנטו", כסמל לכך שיהיו מוכנים לבצע חרקירי אם הכרעתם תימצא שגויה. בפועל הם שולחים מכתב התפטרות, והוא לא תמיד מתקבל.
"כולם משווים את מה שקורה בעולם הסומו לטירונות, לאיזשהו מוסד צבאי, אבל אני לא חושב שזה בהכרח דבר רע. אני חושב שזה מה שבונה אותם לאנשים כאלה מדהימים ואני באופן אישי נמשך לזה", אומר יטקובסקי. "הקושי של החיים בהייא זה חלק מהתהליך של כל לוחם סומו, ממש לא המטרה או מה שאני מחפש באופן ספציפי, אבל אני כן חושב שזה חלק ממה שיכול להפוך אותי בעזרת השם ליוקוזונה. רק אתגרים ומכשולים בונים אנשים כאלה, לא ראיתי בנאדם מרשים עם יכולות בתחום שלו שבא ממקום קל. יש אנשים שמגיעים לשם – לא בהכרח זרים, גם המון יפנים צעירים – שאומרים 'בוא'נה, מענישים אותנו, כועסים עלינו'. אבל הרי המטרה שלהם בסוף היא לא שיהיה להם רע, אלא לבנות אותם ושיצליחו. אני באופן אישי רואה את זה כאהבה קשוחה ולא כעונש".
בהייא מקבלים הלוחמים גם את שם הסומו שלהם, שנקרא שיקונה. לרוב זה משהו עם "דרקון", "אלף השנים", "הר פוג'י", "הגדול", "העגול" או "המעופף" (למשל, היוקוזונה הגדול צ'יונופוג'י זה "פוג'י בן אלף השנים", והיוקוזונה האקוהו הוא "ציפור האש האגדית הלבנה"). יטקובסקי יוכל להיות משהו בסגנון "הדרקון האדום מהמערב" (נישיאקאריו), או "הכוכב האדום" (אקאהושי). הריקישי היהודי היחיד שנלחם עד כה, מרסלו סלומון מארגנטינה, כונה "הושיטנגו" ("טנגו כוכב"); בשיאו היה מדורג שלישי במחלקה השנייה. אחר כך הפך למתאבק מקצוען והיום יש לו בר ספורט פיוז'ן בטוקיו. היה גם לוחם אחד מהמזרח התיכון, מצרי ששם הסומו שלו היה "סופת החול הגדולה"; הוא גורש לאחר שנהג ברכב, ועוד ניסה להסתיר את זה.
די זמן לאהבה
הסומו של סביון היה שחקן כדוריד בקבוצות שונות, האחרונה מכבי תל אביב. בג'ו-ג'וטסו התאמן מילדות במשך כ-11 שנה, באיגוד של אורן גורגוב, וזכה בכמה תחרויות לחובבים. ספק אם משהו מזה הכין אותו לאתגר הנוכחי: להתאמן בספורט שלא קיים פה.
"הייתי בשתי מערכות יחסים. אחת התחילה בתיכון ונגמרה באמצע השירות הצבאי, והשנייה התחילה כמה חודשים אחר כך ונגמרה חצי שנה לפני סוף השירות. שתיהן לא ידעו על האהבה שלי לסומו"
האימונים בהייא קשים ושוחקים. חלקם אישיים; שעות מדי יום של תרגילי כוח וגמישות, הרמות רגליים והטחתן בקרקע (פעולה שנקראת "שיקו" ותרגיל שמשפר את הגמישות, היציבות, העוצמה של הרגל והנטיעה של הגוף בקרקע, או ליתר דיוק בחמר). אבל את החלק השני של אימון הסומו, שמתבצע בקבוצה ובזוגות, קשה יותר לדמות בסביון: עבודות על תרגילים ספציפיים וקרבות פתוחים, הטחות בלתי פוסקות זה בזה עד שמישהו מפיל או מוציא את השני. וזה, כאמור, לפני הארוחה הראשונה ביום.
איך בכל זאת מדמים את זה? לא רק את הסביבה האנושית, אלא גם את התחושה על ה"דוהיו" – שמורכב ביד מחמר מסוים מגדות נהר האראקוואה? "עקרונית לא צריך לרוב את החמר", אומר יטקובסקי. "הדרך הכי קלה להעתיק אותו הייתה להשפריץ מים על הדשא בבית, והאפשרות הכי טובה שהייתה לי עד היום הייתה בגן שעשועים ליד הבית, שהורידו ממנו את המתקנים ונשאר רק חול, הייתי משפריץ עליו מים. כשיש יותר זמן אני עושה את זה בחוף הים, כמה שיותר קרוב למים. כל בן אדם מעל 90 קילו – אני פשוט עוצר אותו ומבקש ממנו שידחוף אותי. אנשים בזוגות, בשלשות. בגלל זה אני גם מתאמן בקבוצות לחימה, שיהיה לי פרטנר".
בנושא קשור, עלתה תהייה איך בחורות מגיבות לכל הסיפור הזה. "הייתי בשתי מערכות יחסים בחיים שלי", עונה הריקישי העצמאי. "אחת התחילה כשהייתי בתחילת התיכון ונגמרה באמצע השירות הצבאי, והשנייה התחילה כמה חודשים אחר כך ונגמרה בערך חצי שנה לפני סוף השירות. שתיהן לא ידעו על האהבה שלי לסומו ועל הרצון להיות ריקישי, הן היו בטוחות שאני הולך להמשיך בכדוריד. ולא רק הן, רוב הסביבה שלי. יש אנשים בודדים שידעו על הרצון האמיתי שלי, וגם הם גילו במהלך השירות הצבאי".
יטקובסקי שירת בתל השומר בהקלות ספורטאי פעיל. "גם חלק מהמשפחה היו בטוחים שאני אמשיך בכדוריד, ואני עדיין מאוד אוהב את זה, אבל זה לא משתווה לתשוקה ולאהבה לסומו. אני מאמין – לא, אני *יודע* שזה הייעוד שלי. לכן, באופן מכוון, מאז הזוגיות האחרונה ועד היום לא הייתי באף מערכת יחסים. אני גם לא מתכנן מערכת יחסים ויש לי עוד שנים מבחינתי עד הבאה שלי. בנות כן מגלות בי עניין לפעמים, לא לעתים יותר מדי קרובות, אבל כל היום שלי סובב סביב אימונים, דברים שקשורים בסומו, כגון לימודי יפנית”.
יטקובסקי טוב בשפות. הוא דובר עברית, אנגלית, קצת גרמנית, רוסית מהבנת הנשמע מאחת החברות שהוזכרו, שפה שהוא גם למד לקרוא בלי להכיר את שמות או סדר האותיות. עכשיו הוא עובד קשה על היפנית; כאן הוא מבקש סיכוי להצליח כלוחם סומו בשפת המקור.
"אז דייטים נניח זה לא כל כך דבר שיוצא", יטקובסקי מסכם את העניין הזה. "וגם אם היה יוצא, אני לא רוצה ולא מעוניין בזוגיות עד שאהיה ריקישי. יש לי המון זמן".
סומו הוא בו זמנית אירוע ספורט וטקס דתי. המסורת משולבת בדת השינטו, שבמרכזה הסגידה לרוחות הטבע. לפני כל טורניר נערך בזירה טקס טיהור מנוכחות של רוחות רעות, שמגורשות שוב בזריקת המלח המוכרת של הלוחמים העולים לקרב
זה אולי נשמע כמו קורבן משמעותי למדי למען מטרה שאין שום ודאות שתושג, אבל יטקובסקי אומר שאם פעם הוא לקח בחשבון שהחלום יכול גם לא להתגשם, אז "היום אני מבין שזאת לא אופציה מבחינתי". ולגבי ההקרבה: "אם אני אוריד חולצה אתה תראה שיש לי לא מעט סימני מתיחה. אני לא יודע אם לקרוא לזה הקרבה, זאת הקרבה כל כך מינורית מבחינתי, זה בסך הכל סימנים שאני אפילו גאה בהם, חלק מהמאמץ שלי להגשים את החלום שלי. שזאת תהיה הצרה שלי".
בחצי השנה האחרונה מתאמן יטקובסקי בג'ודו אצל המדליסט האולימפי ומאמן הנבחרת אורן סמדג'ה – בזמן הזה סיים ראשון ושני בשתי תחרויות גביע האיגוד שהשתתף בהן – ובהיאבקות אצל אלוף ישראל הקבוע פחות או יותר, ומקום שביעי בעולם בעבר, חנוך רחמין. "ירדן הגיע אליי בשביל לשפר את יכולות ההיאבקות שלו. הוא בא, עשה עם הקבוצה כמה אימונים, פירק פה הרבה אנשים – אוקיי, הוא שוקל 140 – ואז המשכנו לאימונים אישיים", מספר רחמין. "מבחינה טכנית הוא די מכיר את הדברים, אני פשוט נותן לו את החידודים".
אלדד בן-חורין מהתאחדות הסומו מתייחס לקשיים הנפשיים שבדרך: "אתה נמצא שם, אתה לבד, אתה זר. זה יהיה המבחן של ירדן: הלחץ המנטלי. מבחינה גופנית יש לו יכולת להשתלב בליגה הראשונה, אבל כשאתה לבד ובמיוחד כשאתה חדש, ליפנים יש את הקטעים שלהם. טוב מאד שהוא לומד יפנית כבר עכשיו, ככה צריך. אם אתה עומד בלחץ המנטלי ובפציעות, כי יש המון פציעות, אז ההצלחה מובטחת. אני מאמין בו".
קצת מזל ואתה כלב
כדי לקבל הזדמנות צריך יטקובסקי להיכנס ליפן, מה שהיה אמור לקרות בחורף 2020. "בשנה הראשונה, מחודש מרץ עד חודש מרץ, אף אחד בכלל לא רצה להתייחס אליי. אמרו לי, על מה אתה מדבר, לך הביתה ילד, יש קורונה'. עכשיו יש מצב של ביצה ותרנגולת: האורוות רוצות שאקבל אישור מההתאחדות הסומו ביפן בגלל הגיל שלי וההתאחדות אומרת לי הפוך, תמצא קודם אורווה" (23 הוא גיל המקסימום הרשמי שבו מתקבלים להייא, אבל על כל הגבלה בסומו ניתנות החרגות למתאימים ולעקשנים, במקרה זה - עד גיל 25).
שופטי הזירה בסומו חייבים להחליט על המנצח בשבריר שנייה, גם אם קו הראייה שלהם היה חסום. שני השופטים הבכירים נושאים פגיון, "טאנטו", כסמל לכך שיהיו מוכנים לבצע חרקירי אם הכרעתם תימצא שגויה
"מבחינתי אני עובד על שני דברים במקביל: להגיע ליפן, ולהתקבל להייא מהארץ. אלו שתי האפשרויות היחידות שיש לי – או שיקבלו אותי מכאן, או שאוכל להגיע לשם ולדפוק להם בדלת". במהלך המסע שלו דרך כל מי שיכול לסייע לו להגיע ליפן, יטקובסקי נפגש בין השאר עם מוטי דיכנה, המוכר כחבר להקת גזוז ומקים להקת הסיקסטיז, וסגן יו"ר התאחדות הסומו הישראלית ("מוטי רצה לאשר את האישיות שלי, שאני לא סתם משועמם או בודי בילדר שרוצה להפוך ללוחם סומו"). זה לא שינה את מצבו.
זרים לא תמיד מתאקלמים היטב בסומו, אבל אלה שמתאקלמים מביסים במקרים רבים יפנים בכירים. זאת הייתה כנראה הסיבה לכך שבשנת 2002 הפכה לרשמית מגבלה נהוגה על זר אחד בכל הייא. מאז, מנהל הייא שבכלל מעוניין בזר צריך להמתין לאחד מוכשר ביותר שיש סיבות לחשוב שיסתגל היטב לתרבות הכללית ולקשיים הספציפיים. אבל אם זר כבר מגיע ונבחר ומחזיק, אז כנראה שהוא מוכשר ומתאים ורוצה את זה. מכאן הצלחתם של הזרים, ומכאן ההגבלה על מספרם.
"אני מעריך את זה ומעדיף שזה יהיה ככה. אני רוצה שהספורט הזה יישאר יפני, יישאר כמו שהוא. אני רוצה להצטרף לתרבות הזאת, לא לשנות אותה. זה מה שאני אוהב וזה מה שאני נמשך אליו", אומר יטקובסקי. "אני בקשר עם כל האורוות, סביר להניח שהם יגידו שאני ממש מציק להם. אין אורווה שלא קיבלה ממני מייל או טלפון או גם וגם, סרטונים, טוויטר. כבר שישה חודשים אני עובד עם יפנולוגית בשם יפעת ורד שמתווכת בין עסקים ישראלים ליפנים, פניתי לשגרירות, למשרד הספורט ביפן, למשרד הספורט הישראלי. אפילו ניסיתי לשאול בענפים האולימפיים אם אפשר להגיע לאולימפיאדה כאיש צוות בהתנדבות. אמרו לי שאני חי בסרט. אולי דרך הכתבה יימצא האדם שיוכל לסייע לי, לקדם אותי צעד קדימה. אין לי בעיה להיכנס ליפן בכל דרך יצירתית, העיקר להיכנס. אני נעול על המטרה, אבל אני פתוח בדרך להגיע אליה. לא משנה מה, אני אמשיך להילחם על זה, גם אם הייתי לחלוטין מעבר לגיל. הם גם יודעים להקל על החוקים כשהם רוצים, כשזה מתאים להם. יש אפילו מצבים של שני זרים באותה אורווה בכל מיני דרכים".
אלדד בן-חורין: "היפנים התגלו באולימפיאדה הזאת בגמישות שלהם. כשזה נוח הם מפחיתים בבידוד לספורטאים שטיילו, משחררים ספורטאים. אז יש סיכוי שלמרות הקורונה הם יאפשרו לירדן להיכנס. הוא צריך להיות עקשן. תגיע ליפן – אני התאמנתי שם שנה וחצי – תשב בפתח של האורווה, ובסוף יכניסו אותך גם יעשו לך טובה כביכול. הם מצפים לעקשנות הזאת, זה מבחן, כי יש דרגות בסומו. בהתחלה אתה שום דבר, אחר כך אתה כלב, אחר כך אתה בן אדם, אם תהיה בליגה הראשונה – אתה אל. ערך ההתמדה הוא הכי קשה".
ריקישי סומו הם למעשה יורשי הסמוראים, שרידים חיים של העולם הישן, היחידים שהותר להם להמשיך לשאת חרבות (למטרות טקסיות) לאחר שיפן נפתחה למערב במאה ה-19 וביטלה את מעמדות הלוחמים. שחקני תיאטרון הקבוקי ולוחמי הסומו נותרו היחידים שמותר להם להסתובב עם הקוקו העליון המוכר, תספורת ה"צ'ונמאגה", וכשהם פורשים חותכים אותו בטקסיות.
השיער של הסופה האדומה מישראל כבר ארוך מספיק ומוכן לצ'ונמאגה. הזקן על הפנים של ירדן יטקובסקי "מזכיר לי שאני לא ריקישי, עדיין".
אז ג'ינג'י רחב מבקש מכם, תנו איזו דחיפה.