ריי ברדבורי, אחד מסופרי המד"ב המפורסמים בעולם, ניבא את תופעת הריאליטי כבר בשנת 1953 בספרו המכונן "פרנהייט 451". הספר, שנכתב שנים ספורות אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, מתאר עולם אוטופי בו להחזיק בבית ספרים אסור על פי חוק ומי שנתפס - נענש בחומרה.
בבתים האוטופיים של ברדבורי, במקום קירות יש מסכי טלוויזיה ענקיים עליהם משודרים ללא הפסקה חיים של אנשים אחרים. הפורמט המשודר נקרא "משפחה", ומציג סיטואציות יומיומיות וקונפליקטים בין המשתתפים לעיני כל. יש רגעים מצחיקים, יש רגעים מרגשים, וכל מי שנמצא בבית יכול להשפיע ואפילו להשתתף במה שמתרחש, כמובן, תמורת תשלום – כי בסופו של דבר, מדובר בזכות גדולה.
היום, אחרי כמעט 70 שנה, אנחנו נמצאים כמעט שם, נכון – לא שורפים כאן ספרים (עדיין?), אבל נבואת הריאליטי הגשימה את עצמה; המשתתפים נמצאים איתנו כל הזמן, גם בין שידור לשידור, הם הפכו לבני בית, אנחנו עוקבים אחריהם, אנחנו מברכים אותם אם פוגשים אותם ברחוב, יש לנו מה להגיד עליהם כל פעם וכל הזמן, וכמובן, אנחנו מפתחים כלפיהם רגש כלשהו.
דרכם אנחנו משביעים את חוש המציצנות שלנו המפצה על התקופות האפורות יותר ופחות בחיים שלנו, אנחנו רוצים להרגיש חלק, אבל גם בא לנו לצפות מהצד, אבל יותר מכל בא לנו להגיד את דעתנו.
גם אני לא חפה מפשע. בחודשים אחרונים הפכתי את המדור לרצף ניתוחים שאני עורכת על משתתפות ומשתתפי "חתונמי", ואני נהנית מזה כי בנוסף למנת אסקפיזם - זה מאפשר לי קצת פחות להתעסק בחיים שלי, לטוב ולרע.
אני מודה, נקשרתי לעונה השלישית, נקשרתי לכל אחת ואחד, גם ליעל ודני, גם לאלה שרציתי מדי פעם לשפוך עליהם מים קרים כדי שיתעוררו או לצעוק כדי שיפסיקו להתנהג מגעיל, אבל בסופו של דבר, אני הולכת להתגעגע.
כן, אני יודעת שמדובר ב"דמויות", ואני רואה אותם שעתיים שלוש בשבוע, וזה מטומטם להתגעגע למישהו שמכירים רק דרך המסך – אבל מה לעשות? וכמה שזה עיצבן אותי שמשכו את הפרקים עוד ועוד, ושסוף שבוע הזוגות הפך לאירוע מתגלגל של כמעט חודש, ואחרי פרק ההחלטה קיבלנו עוד 2 פרקים של "עד עצם היום הזה".
אולי זה סגר הקורונה שהצמיד את כולנו לכורסה בבית, אולי זו האיכות והאינטליגנציה הרגשית של התוכנית הזו ושל כל אחד מהמשתתפים ובעיקר המשתתפות, ואולי זו בכלל הפתולוגיה של הזוגיות שמוצגת פרק אחרי פרק לאווה בעידן "הפריים המושלם" שלנו.
היו לי כל כך הרבה תובנות במהלך הצפייה בתוכנית, במהלך הכתיבה של הטורים האלה, גם לגבי המצבים על המסך וגם לגבי עצמי, כי ראיתי בכל אחד ואחד מהם קצת את עצמי. למדתי להעריך עוד קצת את המעלות שלי ובעיקר לאהוב ולהבין את המגרעות שלי, כי אני קצת מכל אחת על המסך הזה. תמימה כמו דנית, סגורה בתוך עצמה כמו הגר, מלאת חששות כמו הדר, מרהיבה כמו מור ומשתטה כמו דובי (לפעמים, רק לפעמים).
ואז, רק כדי להראות לי שלפעמים היקום קורס לתוך עצמו, קיבלתי אתמול הודעה במסנג'ר, המזמינה אותי לנסות להתמיין לעונה הבאה. אמרתי "תודה, אבל לא, תודה". אין לי אומץ. באמת שאין. בפרק האחרון כל אחד מהמשתתפים (חוץ מניר והגר, אותם נראה רק במוצאי שבת) דיברו על התגובות ברשת. על האכזריות, על ההצקות ועל העלבונות.
אני באמת מאחלת לאלה שהגישו את המועמדות שלהם לעונה הבאה (ואני מכירה לא מעט כאלה) – להצליח להתקבל, להצליח להשתדך ובעיקר להצליח לעמוד תחת מטר של ביקורת. חלום שלי שכל אחד מהמבקרים ינסה לדמיין את עצמו בסיטואציה דומה. בהצלחה לכולם ונתראה בעונה הבאה.