"אני לא רגילה לכל האינטימיות הזו", העידה על עצמה מעיין בפרק האחרון של "חתונה ממבט ראשון" וסיפרה לעומרי שהיא מעדיפה לברוח מוקדם בבוקר ולהימנע מכל הסיטואציה המוזרה הזו - אבל לא קשה להבין שהיא בעצם הודתה שהיא מעדיפה לנטוש לפני שנוטשים אותה. אפשר להתחיל ולנתח עכשיו את כל הרבדים הפרוידיאנים של אבא שעזב בגיל צעיר - אבל בפועל הסיטואציה הזו לא מחייבת אבא נעדר. זה פשוט המצב: חרדת הנטישה והבדידות.
שני הפרקים השבוע נעו ונדו בין שני הנושאים האלה. מנור ובן דיברו שניהם על כמה הם רגילים להיות לבד, ובסופו של דבר לכל אחד מהם יש אישיות שלמה ונהדרת שלא מחייבת מישהו ליד. בן אדם שרגיל להיות לבד פשוט רגיל להשלים בעצמו את מה שחסר ולתפוס עם זה מקום ולמלא אותו. כמו שהשידה בכניסה לבית אף פעם לא תהיה נקיה ומסודרת ותמיד יהיו עליה כל מיני פיצ'יפקס לא קשורים רק כי יש מקום ואפשר להמשיך ולהעמיס עליה.
בן אדם שרגיל לבדידות מתקשה למצוא את עצמו בסיטואציה זוגית כשבמרחב שלו נמצא בן אדם אחר 24/7. זה מלחיץ גם אחרי חצי שנה של דייטים וזה מלחיץ במיוחד כשמדובר בבן אדם שרק הכרת - והנה עליך לחלוק איתו חדר במלון, קוביית סוכר בארוחת בוקר וירח דבש. בין אם הוא בסיישל, בצפון או בהרי ירושלים.
מצד שני, למרות ההרגל הזה להיות לבד, יש בנו גם את החלק הזה שכן משווע לזוגיות ולבן אדם אחר, סוג של דיסוננס קוגניטיבי פנימי שלפעמים אנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות איתו - ושלושת הזוגות נמצאים עכשיו במצב הזה. כל אחד מהם, ממש כמו צב, רגיל להתכנס בתוך עצמו לתוך השריון שישמור עליו מפני פגיעה או מהעולם החיצון באופן כללי. כי מה אם הבן אדם הזה שנמצא פתאום יחליט לנטוש? ובכן עדיף לא לחכות ולנטוש פנימה. לתוך עצמך.
ואם הנטישה לא באה בחשבון, כי בסופו של דבר, שניהם נמצאים עכשיו בלב ים, באי טרופי או בג'קוזי - אז קופץ לו מנגנון הגנה נוסף בשם חבלה עצמית (self-sabotage) - "אני אהרוס את זה בעצמי לפני שיהרסו את זה עבורי". וכך מתחיל הדיון על שבע דקות עם המסעדנית המתוקה – זה הרבה או מעט? זה מצדיק או לא מצדיק התייחסות? האם ניסית עכשיו להציב גבול ראשון או דווקא פעלת בהתאם לסיטואציות שהיית בהן קודם?
בשורה התחתונה, כמו שאנחנו מפנים בשלב מסוים מגירה או מדף בארון למישהו אחר או מישהי אחרת - צריך לפנות גם מקום בלב. ביקום. במקום המפלט. בתוך השריון שלנו - וזה הכי קשה בעולם. כי אחרי שנים של "לבד", כל הדלתות והמעברים החלידו או נסתמו, ובסופו של דבר זה מציק ולפעמים אפילו כואב - כמו לחתוך בבשר החי. וכמובן עולה גם השאלה האם זה בכלל כדאי? האם כל הפעולות האלה שאעשה בתוך עצמי לא יתבררו כמיותרות? האם שוב סבלתי לשווא?
כולנו מחכים לסוף העונה, לפרק ההחלטה, אבל דווקא הפרקים הראשונים, במיוחד בעונה זו של "חתונמי", הם המכוננים באמת - ודווקא מאד מרענן לראות שלא הכל מושלם כבר בהתחלה. שישנה פחות אופוריה של ירח דבש ויותר מאמץ לבנות מערכת יחסים מבוססת ויציבה, למרות כל החששות מהפגיעה ומהנטישה. למרות ההתמכרות לבדידות.
וכמה מילים על מנור שמהרגע שעלתה על המסך הפכה רשמית ל"כוסברה" של העונה - פשוט מהסיבה שאף אחד לא נשאר אדיש אליה: מנור, את אש! וגם אם הקטע על המסעדנית גרם לרבים להרים גבה ולנוע באי נוחות - אל תתני לזה לבלבל אותך. את אישה שלא מפחדת להראות את היצריות ואת המיניות שלה על המסך, וגם העובדה שאת שטותניקית זה לגמרי לגיטימי. את פשוט עצמך וזה הכי חשוב ומרגש. ומי שלא טוב לו - שיתמודד.