ביום רביעי בבוקר התבשרנו שג'ניפר אניסטון ודיוויד שווימר (רייצ'ל ורוס מ"חברים") הפכו לזוג גם מחוץ למסך אחרי 20 שנה. אלו היו כמה שעות מדהימות עבור מעריצי הסדרה ורגשות בכלל, שעות בהן הרגשנו שהעולם שלנו טוב יותר, אולי אפילו מושלם. אבל אז הגיעה הידיעה שמדובר בסך הכל בשמועה מרושעת וכבר מיד אחריה הגיע הפרק האחרון של "חתונמי".
להגיד על הפרק הזה "צער בעלי חיים" זה לא להגיד כלום. ולא, אני לא מדברת רק על ונוס ופטל, הכלבה של מעיין והכלב של עומרי, אלא כמובן על בן ומנור. אחרי הפרק של מוצאי שבת, עם המדרגות שעברו (או לא עברו) עיבוי באחת הסמטאות המבהילות ביותר של יפו והשוק שחטפה שיק בחתונה של עצמה - הייתי רוצה שכולם ישלימו, יתחבקו ויתנשקו. ממש כמו קארין ואיתמר, אם כי גם שם יש רמזים מטרימים לעתיד יבוא, אבל בואו, השארנו אותם על הגג בשקיעה, עם יין (זהירות על הכבד!), מחזיקים ידיים ומתנשקים. אבל לא, זה לא קרה ואני רוצה לדבר איתכם היום על קצב.
מכירים את הקטע הזה שאתם מתקלחים בחורף ופתאום בום! הווילון הרטוב והקר נצמד אליכם. איזה לא נעים, אה? אז עומרי, עם כל הכוונות הטובות שלו, היה בדיוק כמו הווילון הזה. "אני אשב ואסתכל עליך אורזת". לא עומרי, היא לא רוצה. תן לה ספייס. תן לה להתקדם בקצב שלה.
בדיוק כמו בריצת מרתון, לפעמים רצים מהר יותר ולפעמים מורידים את המהירות, וכך מתחילה לה שרשרת: עומרי מלחיץ את מעיין שפשוט צריכה לעזוב את הבית שרק חזרה אליו, מעיין מלחיצה את ונוס, ואז, בבית של עומרי הלחץ ממשיך; עומרי רוצה שהיא תרגיש מהר בבית והיא מתאבנת לו מול העיניים, משתבללת לתוך עצמה, לחוצה מהסיטואציה, גמורה מזה שהכלבה שלה לא מרגישה בנוח, נלחצת מעודף נג'נטלמניות של עומרי (כן, גם דברים כאלה קורים) ובכלל לחוצה מאוד מהעובדה שהיא איבדה לחלוטין את התדמית הכיפית שלה.
בסך הכל, מה שעומרי היה צריך לעשות זה לתת לה את הזמן ואת המרחב ולקחת צעד אחורה. להבין ולהקשיב לקצב שלה ולהשוות אותו לקצב שלו. בקיצור - סבלנות.
סבלנות. גם אם הייתה אחת כזאת לבן, אני לא חושבת שזה היה עוזר לו יותר מדי. בדיוק כמו ילד בן שנתיים שנופל על הרצפה בטנטרום כשהוא מאוכזב פתאום מהצעצוע שכל כך חלם לקבל ובסופו של דבר התברר לו שזה משהו אחר לחלוטין. הוא מטיח האשמות ועלבונות בכולם - חוץ מעצמו.
הוא ביקש מישהי שתרים אותו, תדביק אותו באנרגיות שלה וכשהוא קיבל את מנור, הוא הבין שזה לא זה. ולא, הוא אפילו לא ניסה לראות אותה או לקלוט אותה. הוא פשוט הדף אותה. האמת, פתאום המשפט "נראה איך היא בלי איפור", שבן זרק באגביות לחבר שלו בחתונה, נשמע אחרת לחלוטין. אפילו זדוני.
בן דומה בזה קצת לדני: שניהם מצפים לקבל מישהי מושלמת להם מכל הבחינות. Plug&Play, בלי שום צורך לשנות הגדרות, להתרגל, לתרגל ולהתאים את עצמם. ואז, ככל הנראה, מתחת לכל הדיבור המהוסס על התשוקה והרצון לאהבה מסתתר לו משהו אחר לחלוטין. נוקשות וקבעון למשהו שלא ניתן להשגה.
עכשיו אם נחזור רגע ל"חברים", אז בדיוק כמו צ'נדלר, שפסל על ימין ועל שמאל בנות זוג פוטנציאליות על גודל הנחיריים וצורת האצבע הקטנה. אבל גם צ'נדלר בסוף מצא את מוניקה, ואני באמת מקווה שגם בן ימצא לעצמו אחת כזאת. ואולי היא תצליח לגמול אותו מהצורך הזה לחפש פגמים בדיוק כמו שגומלים את ילדי הגן מחיתולים.