זאת הייתה הפעם הראשונה בה הרגשתי שמישהי מדברת אותי על המסך. גם מבחינת העיסוק הזה של למצוא זוגיות - אבל הרבה יותר מבחינת היותה רוסיה. עולה חדשה. מישהי ששהגיעה לכאן על תפר שבין להיות נערה מתבגרת לאדם מבוגר. לראשונה הוצגה כאן דמות שהרוסיות שלה לא נדחפה באופן מלאכותי לפרונט (כמו שקורה הרבה פעמים בליהוקים לתוכניות ריאליטי, סדרות, סרטים ודוקו). שנים שאני מרגישה שהקול שלי נבלם ולא מושמע, כי תמיד בוחרים להציג את "הרוסיות" כתכונה הכי בולטת. בין אם במבטא או בבישול מנות "מוזרות" לחך הישראלי או בכלל באג'נדה מובהקת.
אני בספק שבבחירה ללהק את אנה ארונוב לתוכנית היה שיקול הקשור למוצא שלה. אולי כן, אבל הוא לא היה הראשון. היא לוהקה קודם כל בתור רווקה בת 36, שלמרות היותה אישה מצליחה, מיוחדת, חכמה, יפה ומרגשת, היא לא מצליחה למצוא אהבה. הנושא של "הרוסיות" עלה לראשונה בפרק רביעי, השבוע, כשאנה נוסעת לבקר את ההורים שלה בנתניה, יוצאת לדייט עם איגור ופורקת אצל הפסיכולוג שלה את כל השנים הראשונות שלה בארץ.
עליתי כמעט עשור לפניה ב-1991. כמה ימים אחרי שדץ ודצה הביאו מקום שני באירוויזיון, כך ש"כאן" היה השיר הראשון שהכרתי. שרתי אותו כל הזמן, בלי להבין את המילים. הן הקסימו אותי ואת המילה הכי קסומה אפילו לא יכולתי למצוא במילון כי היא נשמע לי משהו כמו "סופלינדודיי". הייתי אז בת 15 ואת הקיץ הראשון שלי בישראל ביליתי לגמרי לבד, שומעת קלטות עם מוזיקה רוסית שהבאתי מאוקראינה וקוראת ספרים.
התביישתי לדבר ודיברתי רק כשלא הייתה ברירה. ברוב הפעמים גם לא הבינו אותי כי במקום לשאול "מה השעה?" שאלתי זקן חביב ברחוב "כמה זמן?" שכמובן תרגמתי מילה במילה מרוסית. הוא צחק והסביר לי איך לשאול נכון. בספטמבר הלכתי לכיתה ט' והמילה היחידה שהבנתי בשיעור ביולוגיה היה "אורגניזם". שבועיים אחרי שהתחילו הלימודים קיבלתי מחזור. לא ידעתי איך להסביר למורה להתעמלות שמאד כואבת לי הבטן - אז פתחתי מילון שחילקו בזמנו לכל משפחת עולים שפתחה חשבון באחד הבנקים. מצאתי את המילה ברוסית ואת המקבילה הראשונה שלה בעברית. אין לי מושג מי כתב את המילון ואני מקווה ששלומו טוב, אבל המורה להתעמלות הייתה בהלם כשלחשתי לה לאוזן שאני בנידה ולא יכולה להיות בשיעור.
אף פעם לא חוויתי גזענות או העלבות בתיכון. אף אחד לא צעק לי "רוסיה זונה" או "תחזרי לרוסיה". תלמידים אחרים לרוב בהו בנו, ב"רוסים" קצת שצופים על בעלי חיים בספארי. אנחנו בהינו בהם חזרה.
הייתה לי חברה ישראלית ראשונה שלקחה אותי כפרויקט. אורית קראו לה, והיא טענה שהיא צריכה עזרה במתמטיקה כי ברור שהייתי הכי טובה בכיתה, לפחות במשהו. היא הזמינה אותי אליה לתרגל אלגברה ובפועל ישבה איתי על השיעורים בלשון, בתנ"ך ובהיסטוריה. אצלה גיליתי את נפלאות האוכל הישראלי כמו מקושקשת או פרוסה עם גבינה לבנה וריבה. ועדיין, רוב החברים שהסתובבתי איתם כל התיכון היו רוסים. כי בחברה של ישראלים הרגשתי מוזר. לא הבנתי שאם אומרים "מסיבה", עדיין אפשר לבוא בג'ינס וטי-שרט ולא ללבוש חצאית וחולצה עם שרוולים תפוחים שנקנתה לפני הנסיעה "כי הבגדים בישראל מאד יקרים".
לא ידעתי את המילים של שירי החגים, אבל אהבתי את המנגינות, אז זמזמתי "בשנה הבאה נשב על המרפסת" ו-"שלומית בונה סוכה". גילוי נאות: את "מעוז צור ישועתי" אני עדיין לא יודעת בעל פה והבן שלי צוחק עלי כל שנה, כשאנחנו מדליקים נרות. האמת, אני מסתכלת על הבן שלי ומופתעת בכל פעם. עכשיו הוא בדיוק בגיל בו עליתי לארץ - והוא צבר לחלוטין. יש לו מלא חברים, הוא בקיא בכל מה שקורה בחדשות, מדריך שבט צופים וחולם להתגייס לצה"ל. כן, הוא חי בעולם הרבה יותר גלובלי, ואם בזמני ב-1 בינואר תמיד היה נקבע לכל מבחן בשמונה בבוקר כדי שחלילה "הרוסים" של השכבה לא יבריזו - היום הראשון בינואר נחשב ליום בחירה בהוראת משרד החינוך.
>> יש לכם משהו להגיד למרינה? בבקשה, תכתבו לה מייל
הזמנים השתנו. אבל עדיין, אני זוכרת את השנים הראשונות האלה, את החיים בבועה. שנה אחרי שעלינו לארץ צלצל הטלפון הקווי בביתי. על הקו היה בחור שביקש לדבר עם מרינה. עניתי לו שזו אני. הוא אמר שלפני יומיים נתתי לאמא שלו את מספר הטלפון שלי כשנסעתי באוטובוס, כי היא רצתה להכיר בחורה רוסיה לבן שלה. עניתי לו בעברית של שנה בארץ (שכבר הייתה יחסית טובה) שאני לא נתתי שום טלפון לאף אחת. בסוף התברר שזו הייתה חברה שלי שרצתה להוריד את השדכנית טובת הלב ממנה ונתנה לה את המספר שלי. יצאתי לדייט עם הבחור שאולי היה חמוד והיה חייל - אבל פשוט לא היה לנו על מה לדבר. הוא ניסה לספר לי על שירותו הצבאי ואני בהיתי בו בלי להבין כמעט שום דבר. בהמשך ניסיתי לספר לו על הספרים שאני קוראת והוא בהה בי באותו מבט בדיוק. הוא החזיר אותי הביתה ונס על נפשו. אז הקטע עם פרידה קאלו בדייט של אנה, שעכשיו בטח ילווה אותה הרבה אחרי סוף התוכנית - הוא רפרנס לגמרי מוכר מבחינתי.
לראשונה הרגשתי שאני ישראלית רק בצבא, ועדיין – העולם שלי לא היה ממש "עולם ישראלי". עדיין הסתובבתי עם "רוסים", הלכתי למסיבות של "רוסים" בלבד, אפילו נסעתי למסעדות רוסיות, כפי שכולכם מכירים אותן, עם הלהקה והאוכל מלא מיונז. אגב, את אנה ראיתי באחת המסעדות האלה, אי שם בשנת 2004. אנחנו חגגנו אירוע משפחתי והיא הופיעה. היא כבר הייתה בפריים טיים ונחשבה לשם דבר גם מחוץ לקהילה הרוסית. כך שהנה, הסטיגמה של "כל הרוסים מכירים אחד את השני" היא קצת נכונה.
כשראיתי את הפרק ביום שלישי האחרון הרגשתי סוג של תוגה. היום אני כל כך רחוקה מכל זה, ואני ספוגה לחלוטין בתרבות הישראלית; אני כותבת עליה, אני מדברת עליה, בערוצים רוסים אני צופה בשנים האחרונות רק ביום כיפור ועכשיו גם לא - כי תודה רבה, אבל יש נטפליקס. אבל לפעמים אני מגלה שיש לי "חורים בהשכלה"; אני לא ממש מכירה את כל האוצרות של "החינוכית", למשל. כן, יצא לי לצפות בזה פה ושם, אני מכירה את ההקשר וצפיתי בשידורי הלופ של "קרובים קרובים" ו"זהו זה" בשנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים, אבל הנוסטלגיה שלי לילדות נמצאת הרבה יותר רחוק, ואלה שירים, סיפורים וסרטים שאם אני מספרת עליהם לחבריישנולדו כאן, זה נשמע להם מוזר, ולכן לעתים אני פשוט נמנעת מלדבר על זה., כן, אני יודעת, אני הרחקתי את עצמי.
העלייה שלנו, עליית שנות ה-90', הייתה העלייה הראשונה שקיבלה הזדמנות לא לקפוץ ראש לכור ההיתוך הישראלי אלא להישאר קצת בצד. בזכות חברות הכבלים שהביאו את הערוצים ברוסית, המסעדות הרוסיות והמעדניות שצצו אז בכל מקום, וכמובן בזכות העיתונים, הרדיו וכדומה. היו כאלה שבחרו להישאר כך – קצת בצד. לחיות כאן אבל גם שם. אנה (וגם אני) בחרנו להתרחק. כי ככה קל יותר - כמו הקטע הזה עליו היא דיברה בתכנית - היא רצתה להרגיש שייכות וכך גם אני.
אני מאושרת שסוף סוף יש על המסך דמות כמו אנה - היא ישראלית כמו כולם, אבל גם רוסיה. גם אם לקח כמעט 30 שנה לייצר דמות כזו על המסכים כאן בארץ, וזה לגיטימי להראות גם את הנרטיב הזה, שאולי למראית העין פחות דרמטי מכל הסיפורים של אמנים מיוסרים שלא נקלטו וסבלו מגזענות וחוסר קבלה, ועוזרות בית שיום בהיר אחד הפכו לדוקטורנטיות לפיזיקה גרעינית - סיפורים מוכרים שספוגים בתחושת הכעס, העלבון והקיפוח, אבל בתוך הנרטיב הזה, שלי, של אנה ושל רבים אחרים, אני יודעת, גם גועשת דרמה אמיתית. כי צריך אומץ מטורף כדי לרצות להשתייך ולעזוב בשביל זה כל דבר מוכר. הרבה אומץ. זה דורש ממך לא לוותר גם על הדברים הקטנים ביותר. גם אם זה ללמוד בעל פה את המילים של "מעוז צור ישועתי".