"ואז, בזמן שאשתו כל הזמן דואגת איך הילדות מסתדרות בלעדיהם חמישה ימים, הוא התגאה בזה שיצא מכל קבוצות הוואטסאפ של הגן ובית הספר ואפילו לא ממש בטוח לאיזה חוגים הן רשומות".
זה מה שסיפרה לי אחת מחברותי הקרובות על הזוג שפגשה בנופש לפני כמה חודשים. "זה היה נשמע מטופש על גבול מביך: היא אכולת רגשות אשם והוא – כאילו כלום".
אומרים שכשאישה יולדת, יחד עם התינוק נולד שק כבד של רגשות אשם, אותו האם נדרשת לסחוב איתה כל החיים. הכובד הזה משפיע לא פעם על שיקול הדעת שלה, לא רק כשמדובר, למשל, על מציאת האיזון בין משפחה לקריירה, אלא גם על דברים שוליים הרבה יותר כמו לתת לילדים מצה עם נוטלה בבוקר במקום ארוחה מזינה, או לאפשר להם יותר מדי שעות מסך.
נשים רגילות לדבר על רגשות אשם. נושא שבדור של ההורים שלנו נחשב לטאבו חברתי, וכל אמא רצתה להיראות מושלמת ושלמה עם ההחלטות שלה - כבר הפך לדבר רגיל בדור ה-Y. כל אמא כותבת ומדברת על זה, כל אמא מתמודדת עם זה בדרך שלה, כל אמא לומדת לחיות עם זה בלי להדחיק.
עכשיו עם יד על הלב, התובנה שיש רגשות אשם ואין מה לעשות איתם עוזרת לנו לא פעם להיות אימהות טובות יותר וגם סלחניות כלפי עצמנו. אנחנו יודעות שזה בסדר כשאנחנו לא מצליחות לשלב בין בית לקריירה, ואנחנו יודעות שלא יקרה שום דבר אם הילדים מדי פעם יאכלו ג'אנק או יבהו קצת יותר מבדרך כלל בטלוויזיה. או בכל מסך אחר.
בימים רגילים, אנחנו, הנשים, למדנו להגיע לפשרה עם רגשות האשם. אבל בחודש האחרון, כשכל המשפחה יחד 24/7, הבית כל הזמן מבולגן, הכביסה נערמת וגועשת החוצה מהסל, הכיור מלא בכלים והמדיח עובד שעות נוספות; הילדים, מצד אחד, דבוקים כל הזמן למסכים, מצד שני מישהו מהם כל הזמן רוצה לאכול - ואז, כשאנחנו סוף סוף מתיישבות לעבוד ליד השולחן בין פירורי מצה וכתמי ממרח שוקולד אחרי עוד ארוחת ביניים, העשירית במספר, הגיע הזמן להפריד איזה ריב או שוב לשטוף כלים.
מדובר במצב לא רגיל, אפילו לאימהות הכי מנוסות, ולכן רגשות האשם שוב מרימות את ראשן. גם התובנה שאצל אימהות אחרות זה ככה לא ממש עוזרת. נכון, זה מקל, אבל עדיין לא מצליח להיעלם לחלוטין. אבל מזל שאנחנו מדברות על זה.
"אני סוף סוף מבין, איך זה להיות בבית עם ילדים או בחופשת לידה", הודה בעלה של חברתי אחרי השבוע הראשון של הסגר. שלא תחשבו, מדובר באבא מאד מעורב, מטפח, שותף שוויוני שיודע גם להרגיע טנטרום פתאומי וגם לעשות צמה.
בסופו של דבר, אנחנו חיים בעידן ההורות השוויונית, רוב האבות הם שותפים מלאים בטיפול בילדים, הם יודעים כמה חשוב זמן האיכות עם הילדים ולא נשארים במשרד בערבים עד אחרי שעת ההשכבה בטענה שיש הרבה עבודה. יותר ויותר גברים לוקחים חופשות לידה וחופשות מחלה, הולכים למפגשים עם היועצת ויוצאים כהורים מלווים לטיולים שנתיים. אבות של היום יודעים לעשות ועושים הכל. חוץ מדבר אחד.
האם שמעתם פעם גבר מדבר על רגשות אשם הוריים מיוזמתו? מחזה נדיר במחוזותינו בערך כמו ממשלה יציבה. רוב הגברים ינסו להיראות נון-שלנט ויעדיפו להדגים סגנון הורות מעורבת כביכול, אך בפועל צינית ודי מנותקת, סטייל הסדרה של אדיר מילר, רק לא להצטייר רגישים מדי או מודאגים מדי.
ואז, כשהם סוף סוף פותחים את הנושא, הם עושים את זה די עקום. עכשיו תראו, אתם חדשים בשדה הקרב הזה. חדשים ופחות מנוסים. אתם גם לא בדיוק מבינים את הרציונל לדאוג לכלים בכיור או לכביסה כשאנחנו צעד אחד לפני האפוקליפסה. אבל אנחנו, הנשים, כן דואגות.
לאחרונה גיליתי שגברים לא פעם נעלבים כשאנחנו לא מכלילות אותם בשיח על רגשות אשם הוריים. הם אפילו טוענים שאנחנו, הנשים, ניכסנו את התחום והפכנו אותו לפריווילגיה, שכאילו רק לנו מותר להרגיש ככה. אגב, לא פעם התלונה הזו נשמעת דווקא לא מהאבות המעורבים באמת, אלא מהאבות שהסיעו את הילד לחוג פעמיים שלמות וגם הכינו לו ארוחת ערב ועכשיו מלאי ציפייה שעוד רגע תעבור ברחוב שלהם משאית מלאה במדליות ומאותה משאית ירדו שני סבלים עם ארגז כבד עליו כתוב "לאב השנה".
אין מה לעשות, אתם תמיד הייתם יותר טובים מאיתנו בכל הנוגע לביטחון עצמי. אנחנו יודעת שאתם משתדלים ומשקיעים, ואנחנו מעריכות את זה, אולי לא מספיק בעיניכם, אבל תראו, מה שאתם לומדים עכשיו, אנחנו כבר שכחנו. אל תיעלבו שאנחנו קצת מזלזלות. אתם מרגישים עכשיו בדיוק מה שאנחנו הרגשנו במשך עשרות שנים, למשל, בכבישים, או בצבא או בכל מקצוע "גברי" אחר. עכשיו אתם בשטח שלנו. ואתם עדיין טירונים.
ייקח זמן עד שהשיח הגברי על ההורות יבשיל וישתנה. ייקח זמן עד שאנחנו, הנשים, נלמד לקבל אותו בלי להחניק צחקוק. אבל אל תתנו לנו לעצור אתכם. תמשיכו, אל תתביישו לדבר על הקושי. על האתגרים. פחות עצות פרקטיות, יותר התלבטות וביקורת עצמית. וכמובן, אל תשכחו את רגשות האשם, כי אי אפשר בלעדיהם.