השבוע אני רוצה להמשיך לדבר בקולם של חסרי הישע: ונוס ופטל הכלבים, דגי זהב חסרי השם, שואב האבק הרובוטי של דני, המתקן לייבוש הכביסה של מנו - וכמובן הוונזי של מעיין. שכחתי מישהו? כן, כמובן, את הגומיות לשיער של שי. כמו כן, הגיע הזמן לדבר גם על ספין-אוף המשפחות המורחבות, כי רואים בבירור שיש שם פוטנציאל לא ממומש.
אם לא הסצנות של עינת ולירון, הפרק האחרון ששודר במוצ"ש היה רומנטי כמו עקירת שיניים כירורגית, אבל מהמורכבות, אלה שיש צורך לחתוך את הלסת ולתפור לאחר מכן. לכן, בואו נסכם באופן כללי שהקשר בין ביקור במרפאת שיניים לרומנטיקה של תחילת מערכת יחסים הוא מקרי בהחלט עד לא קיים כלל.
בהתחלה דמיינתי לעצמי שזה נראה בערך ככה:
עומרי: מעיין, רוצה לשחק ברופא וחולה?
מעיין: כן! (סתם כי היא פשוט מרוצה באותו רגע כי הוא שיתף אותה ברכישת הספה)
עומרי: יופי, בואי למרפאה שלי מחר בעשר.
ובכן, כך היה. המחמאה היחידה שהיה אפשר לשמוע מעומרי כללה מושגים כמו "שיני בינה" ו-"קטנות". המחמאות מצד מעיין לא נשמעו כי כשהיא הייתה בלי המפסק של ההלבנה בפה, היא בעיקר שאלה שאלות - ואז הבנתי את הקטע: הם פשוט לא מדברים ביניהם. אין תקשורת. יש את המכשיר הזה שמורח על השן את החומר הפעיל לפני ההלבנה ואור כחול שמפעיל את התהליך. מעבר לזה אין כלום. כל אחד מתבצר מאחורי הציפיות שלו שמחוזקות בעלבון מבעבע, וכשהם כבר מתיישבים על הספסל, ככל הנראה בניסיון נואש לייצר דיאלוג - הם פשוט לא מסתכלים אחד על השני. דיסטנס.
לפני כמה שנים חברה שלי יצאה עם סטודנט לרפואה. בחור חמוד, שבאמצע המזמוז עצר ואמר בטון מודאג: "לכי להיבדק, נראה לי מיששתי אצלך גוש בשד". מה אני מנסה להגיד פה? בשלב כל כך מוקדם של היחסים, משחקים ברופא וחולה, עושים בעיקר תוך כדי סקס - אחרת זה מוציא את כל החשק, ובטוח שלא במרפאת שיניים אמיתית, עם החלוק הלבן, מכונת הרנטגן והריח של הליזול ממכשיר הסטריליזציה.
תראו, בסך הכל הפרק התחיל בצורה די חיובית; מעיין החליטה להפתיע את עומרי עם דג זהב נוסף, שכנראה היה אמור לדמות את הזוגיות - ואכן כך יצא, כי כאמור דגים לא מדברים. וכך, אחרי רמז מטרים לא ממש מעודד, שוב צצה לה התקווה בדמות רכישת ספה חדשה. אני מודה, אחרי משבר הספה הקודם חיכיתי לסצנת הומאז' ל-PIVOT מ-"חברים" - אבל לא קיבלנו אפילו את סצנת השיניים הלבנות מדי בחושך. יחד עם זאת, קיבלנו גם את משבר המסיבה, שקדם לו דיאלוג עמוס בפאסי-אגרסיב.
ואני? פתאום רציתי נורא ללבוש טרנינג, להכין דגים חריפים ולחזור למקום הבטוח בדירה של איתמר וקארין. כן, הכל יחסי בחיים, שלא לדבר עד כמה הייתי שמחה לפגוש עכשיו את דובי עם רגליים על הכיסא במרכז מדריד ואת אריק המשפצר פתק התנצלות למזלג.
אבל לא היו קארין ואיתמר, ודובי ואריק כבר מזמן במקום אחר, וכל מה שנותר הוא לשבת ולצעוק על הטלוויזיה "תדברו! תגידו אחד לשני מה אתם מרגישים!". האדישות הזו חונקת את הזוגיות והורגת אותה גם בלי המצלמות שמתעדות את כל התהליך וצמד פסיכולוגים שתמיד מוכן ומזומן להקשיב ולייעץ. באותו רגע רציתי לצעוק למעיין: "בחיי, קחי אפילו את הספה מהחדר של דני, רק תפסיקי כבר בבקשה או תגידי לעומרי שאת עצבנית ומאוכזבת, אל תימלטי כמו איזו פליטה לתוך החושך הפלורנטיני!".
אגב, אותו דבר קרה גם אצל הדס ושי. הם לא מדברים ביניהם, לא בשוק מחנה יהודה כשהם מתלהבים ממיץ רימונים כאילו זכו בלוטו, וגם לא בזמן הספונג'ה בדירה. אבל אז, ברגע שיש את המשפחה של שי מסביב, פתאום הכל נראה ומרגיש אחרת. כנראה שברגע שיש ביניהם איזשהו חוצץ אנושי או הכלל - הם מסוגלים לדגמן זוגיות כמעט נורמלית שנכבית מיד עם הכניסה לרכב בחזרה הביתה.
בקיצור, התקווה היחידה שלי מהפרק האחרון היו עינת ולירון, שהם אחלה, ואני אפילו מוכנה להעלים עין מההתגנבות של עינת לחדר של לירון לפנות בוקר. שיהיה לבריאות - העיקר שהם מדברים ביניהם.