"חמודה, את עושה לי בעיות", ענה לי אחד מנהגי הספקים הרבים באירוע שהפקתי לאחרונה, בזמן שאני בסך הכל הסברתי לו שאני לא יכולה לקבל את הסחורה שהוא מביא בשעה תשע בבוקר במקום בשתיים בצהריים, פשוט כי זו השעה שאנחנו מקבלים את המקום.
"רגע, מה זה? זאת חברה שלך?", שאל אותי באותו שבוע נהג המונית שראה על הצג כיתוב של שמי וציון שמדובר בחשבון חברה. אם היה לי שקל, עזבו שקל, אם היו לי 10 אגורות על כל פעם כשנהג מונית הופתע מהעובדה שאני היא בעלת החברה דרכה אני מזמינה לעצמי מונית - כבר הייתי מיליארדרית.
"אז למי אני מסביר איפה מדליקים את התאורה של הגג?" שאל אותי איש תפעול נחמד של הבניין בו התקיים האירוע כמה ימים לפני אותה הפקה. על הגג עמדו שניים – אני והוא. הגג היה ריק. ועדיין, הציפייה, כנראה, הייתה שעוד רגע יגיח גבר חסון וחזק עם מוח מחווט יותר טוב להסברים מסוג ב"מרימים את השאלטר ומכניסים תקע לשקע", כי אני, שעומדת מולו, אישה בגובה 1.56 מטר, כנראה לא אהיה מסוגלת להבין את כל ההנחיות או ללחוץ על המתג הנכון.
כן, ברוכים הבאים לעוד טור מתיש על ההבדלים בתקשורת בין נשים לגברים. בעיקר על הגברים שמשום מה מחליטים לדבר אל נשים כאילו הן לא מבינות, או יותר גרוע - לא מסוגלות להבין. הקטע המצחיק הוא שזה אפילו לא יוצא להם בכוונה הרבה פעמים. פשוט ככה הם גדלו וככה הם חונכו. אגב, יתכן ואחת הסיבות לכך היא כשהם היו קטנים דרשו מהם לוותר לבנות "כי הן קטנות יותר"; "כי הן חלשות יותר"; וכמובן "כי הן בנות". כן, צר לי אבל גם אתם הוסללתם.
ההסללה הזו מתחילה כבר מגיל קטן, ועם הגיל מתלבשים עליה תסביכים שונים ומשונים. חינכו אותך לוותר ולדבר יפה לנשים - אבל עמוק בפנים, בגלל שהרציונל לא ממש ברור ופתאום האישה שמולך היא לא החלשה, אלא מישהי בכירה יותר ממך, או אחת שמשלמת לך כסף על השירות - אז נוצר הדיסוננס הקוגניטיבי הזה: "מה? יש לך חברה? הרי כשהיית קטנה ויתרו לך כי את ילדה?" ופתאום אני הופכת מולכם לאחת "בעייתית" כי אני דורשת משהו שלא מתאים לכם באותו רגע? אז זה שיש לי זכות דיבור או יכולת להגיד שמשהו לא מתאים לי בהתנהלות?
"את ילדה קטנה" ו"תעני כמו ילדה טובה" הטיחו השבוע מיקי זוהר ומשה גפני ביו"ר הוועדה המסדרת בכנסת עידית סילמן כי גם היא עשתה להם בעיות כשדרשה להתייצב מוקדם לישיבת הועדה או לשמור על הסדר באולם. אחרי זה, כמובן, מיקי זוהר מצא את הזמן להתנצל. וכדי שלא תגידו שאני רק דואגת לצד אחד, אז בעיני פסול גם כשאלי אבידר שדרש מגלית דיסטל-אטבריאן לוותר על שם משפחה של בעלה כי הוא "מכיר אותו", וכנראה ההתבטאויות שלה, ככל שיהיו מפוקפקות - לא באות לו טוב.
כל העלבונות האלה מגיעים בדיוק מאותו מקום; הדיסוננס הזה של לראות אישה שפעם נדרשת לוותר לה מכל מיני סיבות ופתאום נמצאת באותו מעמד כמוך או אפילו מעליך. מכאן מגיעים כל העלבונות האישיים. אם השרה מרב מיכאלי בוחרת ללבוש רק שחור כדי שלא יתעסקו בבגדים שלה - אז ידברו על הצווארון שלה, על השיער או על הלק על הציפורניים. תמיד אפשר למצוא משהו אישי עוקצני כי כבר מזמן נגמרו ההערות לגופו של עניין.
"אני שמחה כשתוקפים אותי אישית. זה אומר שנגמרו להם הטיעונים הפוליטיים", הוא אחד הציטוטים המפורסמים של מרגרט ת'אצ'ר שמדגיש את כל הסיפור הזה בצורה מדויקת. ת'אצ'ר, שהייתה אחת המובילות במפלגה שלה ושרת החינוך, זכתה ללעג בגלל גוון הקול שלה. היועצים שלה, כמובן גברים, טענו שזה פוגע בסיכויים שלה להיבחר - מתברר שהם טעו.
ושוב זה מוביל אותנו לדבר הכי בסיסי בעולם - מילים - המילים שאנחנו אומרים לבנים ולבנות שלנו. גם כשאנחנו לפעמים לא מודעים לכוח שלהן. כוח הרסני או כוח מעצים - תלוי מה תבחרו להגיד. כי בסופו של דבר כולנו רוצים מצד אחד לחנך את הילדים שלנו להיות סבלניים לאחר, לעזור ולתמוך, ומצד שני למזער את ההסללה ולמנוע מהם לנצל או להיות מנוצלים על ידי האחרים. זה לא פשוט, אבל אפשר להקל על זה: כל מה שצריך זה לא להכניס פנימה גם את ענייני המגדר. זה הכל.