"זו לא סוגיה תמימה, בה שני הצדדים מסכימים להיות ידידים. לא, יש כאן חוסר איזון בסיסי: צד אחד נמצא שם יותר, והצד האחר משאיר את מערכת היחסים בכוונת תחילה על מצב ביניים, בקו העדין שבין ידידות אפלטונית לבין ניצול זדוני".
אם תהיתם למה הציטוט הנ"ל נשמע לכם מוכר, אז כן, מדובר בפוסט ששבר את הרשת בשבוע האחרון. הוא הגיע לסטטוסים מצייצים וצבר עד כה מאות שיתופים ואלפי תגובות ולייקים. את הפוסט כתב בחור שנמאס לו. נמאס לו לא לקבל את מה שהוא רוצה - כלומר הדדיות ברגשות, מערכת יחסים או סתם סקס ממישהי נחשקת. כי הוא בטוח שהוא האחד, בזמן שהיא דווקא ממש לא מפתחת כלפיו כוונות רומנטיות. ויותר מזה, היא מציעה לו הצעה להישאר ידידים.
תמיד צוחקים עלינו, הנשים, שאנחנו חיות באילוז' תמידי על אותו אביר על סוס לבן. שאנחנו מחכות לאחד והמיוחד שיגיע ויגאל אותנו מהייסורים של עצמנו. אף אחד, משום מה, לא צוחק על הגברים שפיתחו כוונות רומנטיות והגישו מועמדות להיות אותו אביר על הסוס הלבן - אבל נדחו במסווה של הצעה להישאר ידידים.
מושג ה-friend zone רווח בנרטיב האנושי משחר ההיסטוריה,וכמובן שהוליווד עשתה ממנו מטעמים; עשרות סרטים וסדרות מספרים על בחור-לא-כזה-מושך-או-מוצלח שמתאהב בבחורה ומציע לה עולם ומלואו - אבל הבחורה מסרבת ומתעקשת להישאר ידידים. מכאן הנרטיבים מתפצלים – או שהוא מוצא לעצמו אחת עוד יותר מהממת או שהסרבנית משנה את דעתה ונענית לחיזוריו הנלהבים.
כך או כך, סיפור הדחייה פשוט לא קיים כאן. אולי כי לאורך ההיסטוריה חונכו הגברים לא לוותר ולהיות נחושים. ללכת עם האמת שלהם גם אם צריך להפעיל בשביל זה כוח. ואם זה לא הולך בכוח - זה ילך בעוד יותר כוח. ואם זה לא הולך בעוד יותר כוח - אז אולי זה ילך בתחנונים - עד שמושא אהבתם הלא הדדית מותשת עד כדי כך שתסכים לכל דבר רק כדי להיפטר מהעלוקה.
כן, נו, אז היא תשכב איתך, היא תסכים להיענות לחיזורים שלך רק כדי לתת לך את מבוקשך. כי אותנו, למרבה הצער, חינכו ולימדו לרצות, להיות נחמדות ומנומסות. ואולי זה בכלל האינסטינקט של השימור העצמי? היא יודעת שאם היא תגיד לו "לא" נחרץ, הוא, משולהב על ידי הסביבה והנורמות - אולי יבוא לקחת את שלו בכוח?
נכון, בסדרות ובסרטים אלה תמיד רוס ורייצ'ל מ"חברים" או אנדי וננסי מ"הדשא של השכן" או אפילו דן וסרינה ב"אחת שיודעת". הם מתווכחים ורבים ותמיד יש שם סוף מתקתק או סוחט דמעות של התרגשות. אבל המציאות נושכת הרבה יותר - כי כאמור כל גבר לוקח את זה שסירבו לו באופן אישי וההצעה להישאר ידידים היא פשוט סירוב. מנומס. אבל סירוב, מוחלט כמו כל סירוב אחר. ובמציאות הזאת קמה לה תנועת האינסלים.
המושג "אינסל" (incel) נכנס לחיינו לפני כמה שנים והמשמעות שלו היא "מתנזר בעל כורחו" (involuntary celibate). כינוי די מעליב לגברים שמרגישים שאין הם הצלחה עם נשים, אבל הם רוצים להרגיש גברים. גברים שלא רק שלא מוכנים לקבל סירוב - אלא גם בטוחים שזכותם לתבוע את מה שמגיע להם בדרכים אלימות – הרבה פעמים תוך השפלה ואונס.
אז לא, אתה החמוד שכתב את הפוסט, אתה כמובן לא אינסל - אבל אם תמשיך בקו הזה של "ידידות אפלטונית וניצול זדוני" - זה הכיוון. ולא, אין כאן ניצול זדוני. ואם זה מרגיש לך כמו ניצול, פשוט קום ולך. תתרחק. תחתוך את החבל, כי מה שאתה נאחז בו זו אשליה. שמור על שאריות הכבוד שלך. לך משם. גם את תעבור את כל חמשת שלבי האבל, ביניהם, הכחשה וזעם, מה טוב? זה רק יאיץ את היציאה שלך החוצה. בכיוון ההפוך.
נכון, זה כואב. זה מרגיש כאילו הכבוד שלך נמחץ בבת אחת על ידי פטיש אוויר - וזה מובן. אבל זה בדיוק הרגע הזה בו אתה צריך להקשיב רק לעצמך ולא לכל החברים האלה שאומרים לך: "גבר, צא לשם וקח את מה שמגיע לך. בכוח. כי אתה גבר". דווקא בגלל שאתה גבר, קום ולך. קח לך זמן לרפא את הפצע ולאחות את השברים. המשפט "הגברי" היחיד שמתאים כאן הוא "מה שלא הורג אותך מחשל אותך".
אגב, "אזור הידידות" זו לא חוויה ששמורה לגברים בלבד. גם נשים מגיעות לשם הרבה פעמים, כשגבר בו הן מעוניינות, הקראש שלהן, מחליט לא להיענות לפלרטוט או חיזורים גלויים. אבל כפי שזה נראה, אצל נשים זה אחרת. לא יודעת, אולי אנחנו באמת יותר טובות בלהתמודד עם הדחייה? כך או כך, כתבת פוסט? הוצאת את מה שהיה לך צורך להוציא? עכשיו תהיה גבר.